חיפוש
סגור את תיבת החיפוש

״המדרש והמיתוס״ – פרשת בהר-בחוקותי: עבדות, ערבות ואחווה

מאת הרב אביע”ד סנדרס, מנהל השמה בכולל דעה ע”ש סוזי ברדפילד ור”מ במדרשת או”ת לינדנבאום

אביע

לקראת סיום פרשת בהר, התורה עוסקת בסוגיית העבדות.

ויקרא פרק כה פסוק לט (פרשת בהר) – נה (פרשת בהר)
(לט) וְכִֽי־יָמ֥וּךְ אָחִ֛יךָ עִמָּ֖ךְ וְנִמְכַּר־לָ֑ךְ לֹא־תַעֲבֹ֥ד בּ֖וֹ עֲבֹ֥דַת עָֽבֶד:
(מ) כְּשָׂכִ֥יר כְּתוֹשָׁ֖ב יִהְיֶ֣ה עִמָּ֑ךְ עַד־שְׁנַ֥ת הַיֹּבֵ֖ל יַעֲבֹ֥ד עִמָּֽךְ:
(מא) וְיָצָא֙ מֵֽעִמָּ֔ךְ ה֖וּא וּבָנָ֣יו עִמּ֑וֹ וְשָׁב֙ אֶל־מִשְׁפַּחְתּ֔וֹ וְאֶל־אֲחֻזַּ֥ת אֲבֹתָ֖יו יָשֽׁוּב:
(מב) כִּֽי־עֲבָדַ֣י הֵ֔ם אֲשֶׁר־הוֹצֵ֥אתִי אֹתָ֖ם מֵאֶ֣רֶץ מִצְרָ֑יִם לֹ֥א יִמָּכְר֖וּ מִמְכֶּ֥רֶת עָֽבֶד:
(מג) לֹא־תִרְדֶּ֥ה ב֖וֹ בְּפָ֑רֶךְ וְיָרֵ֖אתָ מֵאֱלֹהֶֽיךָ:

זו היא הפעם השניה בה התורה עוסקת בעבד עברי. כידוע, פרשת משפטים שנסמכה למעמד הר סיני פתחה את משפטי בסוגיית עבד עברי.

המדרש שם מסביר מדוע התורה פתחה את משפטיה דווקא בסוגיית עבד עברי:

מדרש אגדה (בובר) שמות פרשת משפטים פרק כא סימן ב
“כי תקנה עבד עברי”. פתח במשפט עבד עברי, לפי שהיו עבדים במצרים, ופדאם הקב”ה ונתן להם חירות. לפיכך צוה לישראל בראשונה שלא לשעבד באחיו בפרך ולא לשעבדו לדורות, כי אם עד השנה השביעית, שנאמר: “כי עבדי הם אשר הוצאתי אותם מארץ מצרים לא ימכרו ממכרת עבד” (ויקרא כה מב). לפיכך פתח במשפט עבד עברי ואכן, התורה מציינת טעם זה כסיבה המובהקת להלכות המיוחדות המלוות את העבד העברי. היחס הטוב לו זוכה העבד העברי הוא משום שבני ישראל הם עבדיו של השם שהוציא את עמו מ”בית עבדים” ועל כן גם אם הם בגדר של עבדים – עבדי השם ולא עבדי אדם אחר – ואסור להתייחס אליהם ככאלו.

לרעיון זה יש השלכות הלכה למעשה, עבד עברי לא מוכרים בשוק כאילו הוא סחורה:

ספרא בהר פרשה ו ד”ה פרשה ו
(א) כי עבדי הם, שְׁטָרִי קדם עליהם ראשון. אשר הוצאתי אותם מארץ מצרים – על תניי שלא ימכר ממכרת עבד. דבר אחר: לא ימכרו ממכרת עבד שלא יעמידנו בסמטא ויעמידם על אבן המקח
כל איש עברי אשר יצא ממצרים יש לו שטר התחייבות כלפי אלוקים, הוא לא יכול להיות עבד של אחר ואין להתייחס אליו כעבד של אחר מלבד אלוקים. לא תהיה מציאות שלאיש מישראל יש שני אדונים.

ובהמשך המדרש נאמר:
“(ב) לא תרדה בו בפרך, שלא תאמר בו: הַחֵם את הכוס הזה והוא אינו צריך, הַצֵין לי את הכוס והוא אינו צריך, עדור תחת הגפן עד שאבוא. שמא תאמר לצורך עצמי אני עושה, והרי הדבר מסור ללב, שנאמר: “ויראת מאלהיך”, הא כל דבר שהוא מסור ללב נאמר בו “ויראת מאלהיך””

המדרש ממסגר את הקשר בין העבד לבין בעליו במסגרת הקשר בין ישראל לבין הקדוש ברוך הוא ועל כן אין להעביד את העבד ללא סיבה. דבר זה הנו בין אדם לבין אלוקיו, אלוקים הוא הבעלים של כל איש מישראל והיחס לאיש מישראל לא יכול להיות יחס של אדון לעבדו.

לכאורה זה אכן המסר העולה מן הפסוקים, המחויבות שלנו לעבד העברי נובעת מכך שהעבד הנו עבדו של הקדוש ברוך הוא ולא באמת העבד של אדם אחר.

וכך אנו גם מתייחסים לעבד עברי המבקש לעבוד את אדונו עבדות עולם, אנו רוצעים את אוזנו כדי להזכיר לו מי הוא האדון האמיתי שלו:

ירושלמי מסכת קידושין פרק א דף נט עמוד ד
שאלו התלמידים את רבן יוחנן בן זכאי מה ראה העבד הזה לירצע באזנו יותר מכל איבריו? אמר להן: אוזן ששמעה מהר סיני: “לא יהיה לך אלהים אחרים על פני” ופירקה מעליה עול מלכות שמים וקיבלה עליה עול בשר ודם, אוזן ששמעה לפני הר סיני “כי לי בני ישראל עבדים” והלך זה וקנה אדון אחר, לפיכך תבוא האוזן ותירצע לפי שלא שמר מה ששמעה אזנו.
אך למרות שהאוזן נרצעת והאדם נשאר בבית אדונו לעולם, הוא עדין נשאר רק עבדו של הקדוש ברוך הוא. רציעת האוזן באה להזכיר לעבד מי הוא האדון האמיתי שלו.

דבר זה נכון גם ביחס לשחרור של העבד העברי:

ילקוט שמעוני תורה פרשת בהר רמז תרסז
… תנו רבנן: “ושב אל משפחתו” … רבי מאיר אומר: אף הוא שב למה שהוחזקו אבותיו, ואל אחוזת אבותיו – כאבותיו. וכן בְּגוֹלֶה, כשהוא אומר “ישוב” – לרבות את הרוצח … כדתניא: ישוב הרוצח אל ארץ אחוזתו, לארץ אחוזתו … רבי מאיר אומר: אף הוא שב למה שהוחזקו אבותיו … “כי עבדי הם” – שטרי קודם עליהם ראשון. “אשר הוצאתי אותם מארץ מצרים”, על תנאי כך הוצאתי אותם מארץ מצרים, שלא יִמָכְרוּ ממכרת עבד.

כאשר העבד העברי בוחר לצאת לחופשי, הוא חוזר אל מקומו, אל נחלתו, אל מה שאחזו בו אבותיו. הוא חוזר לייחוסו, מקומו הוא עבדותו הראשונה, מקומו הוא היחס שלו לאלוקים שכל ישראל הם עבדיו.

העבדות לאלוקים כה משמעותית עד שהיא נתפסת כמשהו שיש להלל עליו:

מדרש תהלים (בובר) מזמור קיג

“הללויה הללו עבדי ה’ ” (תהלים קיג א) … אתה מוצא עשרים וששה דורות משברא הקב”ה את עולמו עד שיצאו ישראל ממצרים, ולא אמרו הלל, עד שיצאו משיעבוד מצרים, שהיה של טיט ולבנים ואמרו הלל. ואימתי אמרו? בשעת מכות בכורות. עמד פרעה והלך אצל משה ואהרן בלילה … ואמר להם: קומו צאו מתוך עמי … אמרו לו: מבקש אתה לכלות המכה הזאת? אמור: הרי אתם בני חורין, הרי אתם ברשותכם, ואין אתם עבדי, אלא עבדי ה’. התחיל פרעה צווח ואומר: לשעבר הייתם עבדי, אבל עכשיו הרי אתם בני חורין, הרי אתם ברשותכם, הרי אתם עבדי ה’ וצריכים אתם להללו שאתם עבדיו, שנאמר: “הללויה הללו עבדי ה’ “. וכן הוא אומר: “כי לי בני ישראל עבדים” (ויקרא כה נה), וכן הוא אומר: “השיר יהיה לכם כליל התקדש חג” (ישעיה ל כט).
אחת הסיבות לומר הלל, להלל את הקדוש ברוך הוא – היא בעבור העבדות הזאת, אנו לא עבדי פרעה אלא עבדי אלוקים ולכן אנו אומרים את ההלל. קל להבין שהדימוי של עבד השם אינו דימוי שלילי אלא נתפס כדימוי חיובי שמכונן מערכת יחסים מיוחדת בין כל אחד ואחד מישראל לרבונו של עולם.

המקרא כולו במערכת היחסים בין ישראל לבין רבונו של עולם. את ההשפעה של דבר זה ניתן לראות בהמשך ביתר שאת:

(מז) וְכִ֣י תַשִּׂ֗יג יַ֣ד גֵּ֤ר וְתוֹשָׁב֙ עִמָּ֔ךְ וּמָ֥ךְ אָחִ֖יךָ עִמּ֑וֹ וְנִמְכַּ֗ר לְגֵ֤ר תּוֹשָׁב֙ עִמָּ֔ךְ א֥וֹ לְעֵ֖קֶר מִשְׁפַּ֥חַת גֵּֽר:
(מח) אַחֲרֵ֣י נִמְכַּ֔ר גְּאֻלָּ֖ה תִּהְיֶה־לּ֑וֹ אֶחָ֥ד מֵאֶחָ֖יו יִגְאָלֶֽנּוּ:
(מט) אוֹ־דֹד֞וֹ א֤וֹ בֶן־דֹּדוֹ֙ יִגְאָלֶ֔נּוּ אֽוֹ־מִשְּׁאֵ֧ר בְּשָׂר֛וֹ מִמִּשְׁפַּחְתּ֖וֹ יִגְאָלֶ֑נּוּ אֽוֹ־הִשִּׂ֥יגָה יָד֖וֹ וְנִגְאָֽל:
(נ) וְחִשַּׁב֙ עִם־קֹנֵ֔הוּ מִשְּׁנַת֙ הִמָּ֣כְרוֹ ל֔וֹ עַ֖ד שְׁנַ֣ת הַיֹּבֵ֑ל וְהָיָ֞ה כֶּ֤סֶף מִמְכָּרוֹ֙ בְּמִסְפַּ֣ר שָׁנִ֔ים כִּימֵ֥י שָׂכִ֖יר יִהְיֶ֥ה עִמּֽוֹ:
(נא) אִם־ע֥וֹד רַבּ֖וֹת בַּשָּׁנִ֑ים לְפִיהֶן֙ יָשִׁ֣יב גְּאֻלָּת֔וֹ מִכֶּ֖סֶף מִקְנָתֽוֹ:
(נב) וְאִם־מְעַ֞ט נִשְׁאַ֧ר בַּשָּׁנִ֛ים עַד־שְׁנַ֥ת הַיֹּבֵ֖ל וְחִשַּׁב־ל֑וֹ כְּפִ֣י שָׁנָ֔יו יָשִׁ֖יב אֶת־גְּאֻלָּתֽוֹ:
(נג) כִּשְׂכִ֥יר שָׁנָ֛ה בְּשָׁנָ֖ה יִהְיֶ֣ה עִמּ֑וֹ לֹֽא־יִרְדֶּ֥נּֽוּ בְּפֶ֖רֶךְ לְעֵינֶֽיךָ:
(נד) וְאִם־לֹ֥א יִגָּאֵ֖ל בְּאֵ֑לֶּה וְיָצָא֙ בִּשְׁנַ֣ת הַיֹּבֵ֔ל ה֖וּא וּבָנָ֥יו עִמּֽוֹ:
מפטיר
(נה) כִּֽי־לִ֤י בְנֵֽי־יִשְׂרָאֵל֙ עֲבָדִ֔ים עֲבָדַ֣י הֵ֔ם אֲשֶׁר־הוֹצֵ֥אתִי אוֹתָ֖ם מֵאֶ֣רֶץ מִצְרָ֑יִם אֲנִ֖י יְקֹוָ֥ק אֱלֹהֵיכֶֽם:

המקרא מספר על איך אנו אמורים להתנהל כאשר אחד מן ישראל נמכר לעבדות למי שאינו יהודי. יש מצווה לגאול אותו, מצווה לשלם את עלות השכר אותו הוא היה מקבל כשכיר יום עד ימי היובל בהם הוא היה משתחרר מעבדותו.

המדרש מסביר את החובה לשחרר אותו:

פסיקתא זוטרתא (לקח טוב) ויקרא דף עד עמוד א
[כה, מז] וכי תשיג יד גר ותושב עמך. מי גרם לזה שיעשיר ותשיג ידו דבוקו עמך. ומך אחיך עמך. מי גרם לזה שיעני דבוקו לכנעני.

לישראל יש אחריות זה לזה, לא לתת לאחיהם להגיע למצב בהם הם נמכרים לעבדות ללא יהודי. מהפסוקים עולה שהחובה לגאול את מי שנמכר לעבדות הוא על המשפחה הקרובה, אך אם המשפחה לא יכולה:

מדרש הגדול ויקרא פרק כה פסוק מט (פרשת בהר)
“מט) ומצוה בקרובים תחלה לפדותו, והקרוב קרוב קודם, שנאמר אחד מאחיו יגאלנו או דדו או בן דדו וג’. מנין שאחיו מאביו קודם לאחיו מאמו ת”ל אחד מאביו או דדו זה אחי אביו, או בן דדו זה בן אחי אביו, או משאר בשרו ממשפחתו מלמד שהקרוב הקרוב קודם. ומה ת”ל יגאלנו יגאלנו שלשה פעמים לרבות כל הגאולות שיהיו כסדר הזה. ובית דין כופין את קרוביו לפדותו. לא פדוהו קרובים או שאין ידם משגת מצוה ביד כל אדם מישראל לפדותו. ומי שמכר עצמו ובניו לגוים, או שלוה מהן ושבו אותו או אסרוהו בהלואתן, פעם ראשונה ושנייה מצוה לפדותו, שלישית אין פודין אותן, אבל פודין את הבנים לאחר מיתת אביהן. ואם בקשו להרגו פודין אותו מיד אפלו כמה פעמים. מי שאינו מסוגל לפדות את עצמו ושאין לו משפחה לפדות אותו, מצוה בידי כל אחד מישראל לפדות אותו מבין הגויים ושוב הסיבה היא שכולנו הנם עבדים של אלוקים.”

יש פה טענה של המקרא, שהיחס של כל אחד מישראל אל אלוקים מכונן את מערכת היחסים לא רק בין היהודי לאלוקים, אלא בין היהודם עצמם. מערכת יחסים זו נובעת מכך שהרבים עומדים אל מול היחיד בצורה שווה מה שיוצר את השוויון ביניהם. קשה מאוד לדבר על שוויון שיש עוני, שאנשים נמכרים לעבדות, שחוסר השוויון זועק מן המציאות. אך כאשר היחס אל השם הוא זהה, של עבדים- זה שם את הדברים בפרופורציה, אמנם המצב הכלכלי הוא שונה אך המצב המהותי הוא זהה.

זהו אף הרקע לאחת מן המצוות המכוננות ביותר של היהדות המופיעה בפרשתנו:

ויקרא פרק כו פסוק לז (פרשת בחקותי)
(לז) וְכָשְׁל֧וּ אִישׁ־בְּאָחִ֛יו כְּמִפְּנֵי־חֶ֖רֶב וְרֹדֵ֣ף אָ֑יִן וְלֹא־תִֽהְיֶ֤ה לָכֶם֙ תְּקוּמָ֔ה לִפְנֵ֖י אֹֽיְבֵיכֶֽם:

מתוך פסוק זה שמגיע בלב פרשת הקללה לומדים חז”ל שכל ישראל ערבים זה בזה:

מדרש הגדול ויקרא פרק כו פסוק לז (פרשת בחקותי)
לז) וכשלו איש באחיו. אינו אומר באחיו אלא בעונות אחיו, מלמד שכל ישראל ערבין זה בזה.

הרעיון של ערבות מאוד קל ליישום בזמנים טובים, בזמנים של הצלחה. אך מקורו הוא זמנים של כישלון, של קושי, זמנים בהם האדם נמכר לעבדות.
זמנים בהם אנו מוצאים את עצמנו בחוסר שוויון בתוכנו, זמנים בהם אנו נמכרים לגויים במישור הפרטי ובמישור הלאומי.

דווקא בזמנים בהם אנו לא מצליחים, דווקא שישנו פער מובהק בין החוטא לבין זה שאינו, בין מי שהצליח בחייו לזה שחייו הדרדרו עד כדי כך שהוא נמכר לעבדות בעבור מעשיו- אז נזקקת הערבות.

שורש הערבות היא העבדות המשותפת שלנו לקדוש ברוך הוא.

חשוב מאוד להדגיש שערבות אינה אחווה. עם ישראל הם לא רק עבדיו של הקדוש ברוך הוא אלא גם בניו, גם ילדיו. כל ילד הוא שונה, כל ילד הוא מיוחד, היחס אל אלוקים כיחס של הורה אל ילדיו מלמד אותנו על הגיוון והשוני שקיים בעם ישראל, שנים עשר שבטים שונים אחד מן השני. לכן, יש בתוך העם משוואה מיוחדת של אחווה. האחווה היא שמחה בהצלחת האחר מתוך הבנה שהאחר הוא לא אני. דבר זה מגיע מכך שכולנו בניו של אלוקים- כולנו אחים. האחווה מדגישה את השוני בינינו ואת השמחה שבשוני.

אך דווקא העבדות המשותפת יוצרת בינינו את הערבות, את התמיכה שלנו אחד בשני בעת קושי ומשבר. כולנו בעלי אותו סטטוס, לא רק גיוון יש פה, אלא שוויון קיומי, זה מסר חשוב ביותר שהתורה מנסה לשדר לנו דרך שתי המשוואות.

לעמוד “המדרש והמיתוס”

תאריך פרסום:
תגים

פוסטים אחרונים

הצטרפו לניוזלטר

קבלו עדכונים שבועיים על דברי תורה, חדשות ועדכונים כלליים ישירות לתיבת הדוא”ל שלכם מאור תורה סטון.

"*" אינדוקטור שדות חובה

מדינה*
שדה זה מיועד למטרות אימות ויש להשאיר אותו ללא שינוי.
.pf-primary-img{display:none !important;}