״המדרש והמיתוס״ – פרשת במדבר: מבן עשרים שנה ומעלה

חומש במדבר מכונה חומש הפקודים. הוא מכונה כך בגלל המניינים המרובים בהם מונה הקדוש ברוך הוא את עם ישראל. המניין הראשון מופיע בתחילת החומש:

במדבר פרק א פסוק א (פרשת במדבר) – ג בדילוגים עד פסוק יט (פרשת במדבר)
(א) וַיְדַבֵּ֨ר יְקֹוָ֧ק אֶל־מֹשֶׁ֛ה בְּמִדְבַּ֥ר סִינַ֖י בְּאֹ֣הֶל מוֹעֵ֑ד בְּאֶחָד֩ לַחֹ֨דֶשׁ הַשֵּׁנִ֜י בַּשָּׁנָ֣ה הַשֵּׁנִ֗ית לְצֵאתָ֛ם מֵאֶ֥רֶץ מִצְרַ֖יִם לֵאמֹֽר:
(ב) שְׂא֗וּ אֶת־רֹאשׁ֙ כָּל־עֲדַ֣ת בְּנֵֽי־יִשְׂרָאֵ֔ל לְמִשְׁפְּחֹתָ֖ם לְבֵ֣ית אֲבֹתָ֑ם בְּמִסְפַּ֣ר שֵׁמ֔וֹת כָּל־זָכָ֖ר לְגֻלְגְּלֹתָֽם:
(ג) מִבֶּ֨ן עֶשְׂרִ֤ים שָׁנָה֙ וָמַ֔עְלָה כָּל־יֹצֵ֥א צָבָ֖א בְּיִשְׂרָאֵ֑ל תִּפְקְד֥וּ אֹתָ֛ם לְצִבְאֹתָ֖ם אַתָּ֥ה וְאַהֲרֹֽן:
(טז) אֵ֚לֶּה קריאי קְרוּאֵ֣י הָעֵדָ֔ה נְשִׂיאֵ֖י מַטּ֣וֹת אֲבוֹתָ֑ם רָאשֵׁ֛י אַלְפֵ֥י יִשְׂרָאֵ֖ל הֵֽם:
(יז) וַיִּקַּ֥ח מֹשֶׁ֖ה וְאַהֲרֹ֑ן אֵ֚ת הָאֲנָשִׁ֣ים הָאֵ֔לֶּה אֲשֶׁ֥ר נִקְּב֖וּ בְּשֵׁמֹֽת:
(יח) וְאֵ֨ת כָּל־הָעֵדָ֜ה הִקְהִ֗ילוּ בְּאֶחָד֙ לַחֹ֣דֶשׁ הַשֵּׁנִ֔י וַיִּתְיַֽלְד֥וּ עַל־מִשְׁפְּחֹתָ֖ם לְבֵ֣ית אֲבֹתָ֑ם בְּמִסְפַּ֣ר שֵׁמ֗וֹת מִבֶּ֨ן עֶשְׂרִ֥ים שָׁנָ֛ה וָמַ֖עְלָה לְגֻלְגְּלֹתָֽם:
(יט) כַּאֲשֶׁ֛ר צִוָּ֥ה יְקֹוָ֖ק אֶת־מֹשֶׁ֑ה וַֽיִּפְקְדֵ֖ם בְּמִדְבַּ֥ר סִינָֽי: ס

במבט הראשון הכל נראה בסדר, אך במבט נוסף, הלומד או אולי בעיקר הלומדת מתחילים לנוע בחוסר נוחות. שהרי רק הגברים בני עשרים ויותר נפקדו. ניתן לתרץ שרוצים לספור את צבא ישראל, אך מעיון בפרשה והן במדרשים לא נראה שזו המגמה:

מדרש הגדול במדבר פרק א פסוק ב (פרשת במדבר)
כל עדת בני ישראל, כלל. כל זכר מבן עשרים שנה, פרט. אין בכלל אלא מה שבפרט.
למשפחתם, לידע כמה יש משפחה בכל שבט.
לבית אבתם, כדי ליחסן עד שמגיע אצל המשפחות, להודיע שכולם נקיים וכשרים.
במספר שמות, שלא יהוא שנים שמותיהן שווים ויתחלפו זה בזה.
כל זכר, להוציא את הנשים.

אם המטרה היא לספור כמה אנשי צבא יש, מדוע חשוב לדעת כמה משפחות יש בכל שבט ושבט? למה חשוב לנו להכיר את שמותם ואנו לא רוצים ששמותם יוחלפו כדברי המדרש?

ברור שהמטרה של המפקד היא למנות את העם. לראות כמה משפחות יש בעם. אז מדוע רק הגברים הצעירים נמנים? מעבר לכך יש עוד שלא נמנים:

מדרש הגדול במדבר פרק א פסוק ג (פרשת במדבר)
ג) מבן עשרים שנה. להוציא מי שהוא פחות מבן עשרים. כל יצא צבא, להוציא הזקנים והחגרים והסומין שאינן ראויין למלחמה.

המדד הוא אלו שאמורים לצאת למלחמה, אבל דרך המנין אינה עוסקת ביוצאים למלחמה אלא בכולם ולאור זאת היחס לזכרים צעירים דווקא מטריד אותנו עד מאוד:

מדרש הגדול במדבר פרק א פסוק יח (פרשת במדבר)
יח) לגלגלתם. מה גולגולת זו יש בה דברים הרבה משובחים, עינים לראות אזנים לשמוע, פה לטעום וחוטם להריח והן כולן הנאה לגוף, כך הזכרים הנאה לעולם שאין העולם מתקיים אלא בשבילן. ועוד שהברית תלויה בזכר, וזכרתי את בריתי (ויקרא כו, מב).

יחס זה מופיע אף ביחס למצוות ראיה, בה יש מצווה להראות ולהתראות לפני הקדוש ברוך הוא:

שמות פרק כג פסוק יז (פרשת משפטים)
(יז) שָׁלֹ֥שׁ פְּעָמִ֖ים בַּשָּׁנָ֑ה יֵרָאֶה֙ כָּל־זְכ֣וּרְךָ֔ אֶל־פְּנֵ֖י הָאָדֹ֥ן׀ יְקֹוָֽק:

שמות פרק לד פסוק כג (פרשת כי תשא)
(כג) שָׁלֹ֥שׁ פְּעָמִ֖ים בַּשָּׁנָ֑ה יֵרָאֶה֙ כָּל־זְכ֣וּרְךָ֔ אֶת־פְּנֵ֛י הָֽאָדֹ֥ן׀ יְקֹוָ֖ק אֱלֹהֵ֥י יִשְׂרָאֵֽל:

דברים פרק טז פסוק טז (פרשת ראה)
(טז) שָׁל֣וֹשׁ פְּעָמִ֣ים׀ בַּשָּׁנָ֡ה יֵרָאֶ֨ה כָל־זְכוּרְךָ֜ אֶת־פְּנֵ֣י׀ יְקֹוָ֣ק אֱלֹהֶ֗יךָ בַּמָּקוֹם֙ אֲשֶׁ֣ר יִבְחָ֔ר בְּחַ֧ג הַמַּצּ֛וֹת וּבְחַ֥ג הַשָּׁבֻע֖וֹת וּבְחַ֣ג הַסֻּכּ֑וֹת וְלֹ֧א יֵרָאֶ֛ה אֶת־פְּנֵ֥י יְקֹוָ֖ק רֵיקָֽם:

שלוש פעמים בשנה יש את חובת הראיה ושלוש פעמים נאמר בתורה נאמר "כל זכורך". המדרשים מסבירים מי חייב בראיה:

מדרש הגדול דברים פרק טז פסוק טז (פרשת ראה)
יראה. להוציא את הסומה. ר' יוחנן בן דהבאי אומר משום ר' יהודה סומה באחת מעיניו פטור מן הראייה שנאמר יראה כדרך שבא לראות כך הוא בא להיראות, מה הבא לראות בשתי עיניו אף הבא להיראות בשתי עיניו.
זכורך. להוציא את הנשים וטומטום ואנדרגינס שהן ספק אשה, וכשהוא אומר כל זכורך לרבות הקטנים. מכאן אמרו כל קטן שיכול לאחוז בידו שלאביו ולעלות מירושלם להר הבית, אביו חייב להעלותו ולהיראות בו כדי לחנכו במצות.

מי שעולה לקיים את מצוות הראיה אלו רק הגברים הבריאים והקטנים יחד עמם מדין חינוך. מי שעיוור באחד מעיניו, לא יכול לעלות. המשנה בחגיגה אומרת זאת במפורש:

תלמוד בבלי מסכת חגיגה דף ב עמוד א
/משנה/. הכל חייבין בראייה, חוץ מחרש, שוטה, וקטן, וטומטום, ואנדרוגינוס, ונשים, ועבדים שאינם משוחררים, החיגר, והסומא, והחולה, והזקן, ומי שאינו יכול לעלות ברגליו.

המשנה שעוסקת במצוות הראיה כבר מרחיבה מאוד את אלו שלא עולים לרגל עם עולת ראיה. מסתבר שזה כמעט כולם חוץ מגברים צעירים ובריאים. הכל בלשון המשנה שווה לעשרים וחמש אחוז מהאוכלוסיה.

אני לא רוצה להציע הצעה אנרכוניסטית. ברור לי שבתקופת כתיבה התורה מעמדו של גבר אכן היה שונה ממעמדה של האישה. התורה לא מכירה בערך השוויון. אך אנו כן יכולים לנסות למצוא ניצוצות המוכמנים כבר בתורת הנצח, נקודות שעוזרות לנו לברר דבר זה גם לתקופתנו.

הגמרא ביומא עומדת על כך שיש איסור של ממש למנות את ישראל

תלמוד בבלי יומא כב עמודים א-ב
אמר ר' יצחק: אסור למנות את ישראל אפילו לדבר מצווה שנאמר: "ויפקדם בבזק" … "ויפקדם בטלאים". אמר ר' אלעזר: כל המונה את ישראל עובר בלאו שנאמר: "והיה מספר בני ישראל כחול הים אשר לא ימד ולא יספר".

והמדרש אומר:

במדבר רבה פרשה ב סימן יד
"והיה מספר בני ישראל כחול הים אשר לא ימד ולא יספר" – משהוא נותן קצבה "והיה מספר" חוזר ואומר: אין להם קצבה, "אשר לא ימד ולא יספר"? אלא שהראה הקב"ה להושע כשם שהראה לאברהם ואמר לו: "הבט נא השמימה וספור הכוכבים אם תוכל לספור אותם" (בראשית טו ה) – מהו הדבר הזה: "וספור הכוכבים אם תוכל לספור אותם"? משאמר "וספור" חוזר ואומר "אם תוכל לספור"? – להודיעך שהראה אותו תחילה במספר אחד ואח"כ שנים ואח"כ שלשה ואח"כ שנים עשר ואח"כ שבעים ואח"כ הראה לו מזלות שאין להם מספר. ולמה הראה אותו כך? סימן הראה אותו שהוא מרבה אותן כך בעולם. הראה אותו אחד, שמתחילה הוא היה יחיד בעולם, שנאמר: "אחד היה אברהם" (יחזקאל לג כד) – שהוא בא לחסות תחת כנפי שמים תחילה. חזר והראה אותו שניים: אברהם ויצחק. חזר והראה אותו שלושה: אברהם יצחק ויעקב. וחזר והראה אותו שנים עשר שבטים ואח"כ שבעים, כנגד שבעים נפש שירדו למצרים. ואח"כ הראה אותו מזלות שאין להם מספר, שישראל עתידין לפרות ולרבות באחרונה, שאין להם מספר, שנאמר: "ובני ישראל פרו וישרצו וירבו ויעצמו במאד מאד" (שמות א ז). ואף להושע הראהו במספר ושלא במספר. שתחילתם היו במספר וחזרו ורבו שלא במספר, לכך נאמר: "אשר לא ימד ולא יספר".
חוסר הספירה של ישראל מסמל את החסד האלוקי של הקדוש ברוך הוא על ישראל, על הגדילה העצומה שעם ישראל יחווה, מאחד לשלושה לשנים עשר ולמספר שאין לו מנין. אז אם כן מדוע מונים את יוצאי הצבא?

האם הם לא חלק מן החסד הזה?

הכתוב בדברו על מצוות ראיה מדגיש את כך שעולים לראות את פני האדון. הגברים הצעירים באים לראות את פני האדון אלוקי ישראל.

ניתן לומר שמי בא לראות את פני האדון? מי שזקוק לתחושה שחסר לו אדון. מי שיש לו פגם בתחושה שהוא צריך אדון, הוא זה שמצווה עליו לבוא לראות את פני האדון אלוקי ישראל. מי שנספר ולא זוכה לחסד האלוקי אלו הם הגברים הצעירים.

יש פה הבנה שיש כאלו שלא זקוקים לחסד ולכן אם למנות, אז דווקא אותם, שיש כאלו שזקוקים לתחושה שיש להם אדון ולכן דווקא הם מביאים עולת ראיה (חשוב לציין שמעיון בנצי"ב עולה שיש מסלול נוסף של עולת ראיה מהיום השני של החג שבו כל מי שרוצה יכול להביא ולא רק הגברים הצעירים).

האם זה אומר שבמצב של שינוי סוציולגי גם דבר זה משתנה? שאם היום האנשים שזקוקים לתחושה שיש מעליהם, שיש להם אדון, המוצלחים, גדרם מורחב, גם הם יימנו או תמנינה, גם הן יעלו עולת ראיה? יש סבירות גבוהה לומר שכן.

אלו הם ניצוצות של הבנה שנמצאים בתורה, בתורת הנצח, שאנו היום חושבים איך להביא אותם לידי ביטוי.

לעמוד "המדרש והמיתוס"