״המדרש והמיתוס״ – פרשת וארא: הסוד של המטה

בפרשה שלנו מתוארות הפגישות של משה ואהרון עם פרעה. פגישות אלו לא היו פגישות פשוטות. משה ואהרון באים בדרישה לפרעה – ראש המעצמה הגדולה בעולם – שישלח את עם ישראל, כאשר כבר בפרשה הקודמת פרעה מסרב ומכביד על בני ישראל את העבודה. אך משה ואהרון ממשיכים וחוזרים אל פרעה על פי צו ה'. ברור לשני הצדדים שזו לא הולכת להיות חוויה פשוטה.

מעבר לכך, משה ואהרון יודעים שהם הולכים לשמוע סירוב מפרעה, כך אומר להם השם במפורש:

שמות פרק ז פסוק א (פרשת וארא) – ז (פרשת וארא)
(א) וַיֹּ֤אמֶר יְקֹוָק֙ אֶל־מֹשֶׁ֔ה רְאֵ֛ה נְתַתִּ֥יךָ אֱלֹהִ֖ים לְפַרְעֹ֑ה וְאַהֲרֹ֥ן אָחִ֖יךָ יִהְיֶ֥ה נְבִיאֶֽךָ:
(ב) אַתָּ֣ה תְדַבֵּ֔ר אֵ֖ת כָּל־אֲשֶׁ֣ר אֲצַוֶּ֑ךָּ וְאַהֲרֹ֤ן אָחִ֙יךָ֙ יְדַבֵּ֣ר אֶל־פַּרְעֹ֔ה וְשִׁלַּ֥ח אֶת־בְּנֵֽי־יִשְׂרָאֵ֖ל מֵאַרְצֽוֹ:
(ג) וַאֲנִ֥י אַקְשֶׁ֖ה אֶת־לֵ֣ב פַּרְעֹ֑ה וְהִרְבֵּיתִ֧י אֶת־אֹתֹתַ֛י וְאֶת־מוֹפְתַ֖י בְּאֶ֥רֶץ מִצְרָֽיִם:
(ד) וְלֹֽא־יִשְׁמַ֤ע אֲלֵכֶם֙ פַּרְעֹ֔ה וְנָתַתִּ֥י אֶת־יָדִ֖י בְּמִצְרָ֑יִם וְהוֹצֵאתִ֨י אֶת־צִבְאֹתַ֜י אֶת־עַמִּ֤י בְנֵֽי־יִשְׂרָאֵל֙ מֵאֶ֣רֶץ מִצְרַ֔יִם בִּשְׁפָטִ֖ים גְּדֹלִֽים:
(ה) וְיָדְע֤וּ מִצְרַ֙יִם֙ כִּֽי־אֲנִ֣י יְקֹוָ֔ק בִּנְטֹתִ֥י אֶת־יָדִ֖י עַל־מִצְרָ֑יִם וְהוֹצֵאתִ֥י אֶת־בְּנֵֽי־יִשְׂרָאֵ֖ל מִתּוֹכָֽם:
(ו) וַיַּ֥עַשׂ מֹשֶׁ֖ה וְאַהֲרֹ֑ן כַּאֲשֶׁ֨ר צִוָּ֧ה יְקֹוָ֛ק אֹתָ֖ם כֵּ֥ן עָשֽׂוּ:
(ז) וּמֹשֶׁה֙ בֶּן־שְׁמֹנִ֣ים שָׁנָ֔ה וְאַֽהֲרֹ֔ן בֶּן־שָׁלֹ֥שׁ וּשְׁמֹנִ֖ים שָׁנָ֑ה בְּדַבְּרָ֖ם אֶל־פַּרְעֹֽה: פ

משהו ואהרון יודעים שפרעה יסרב מאחר והשם יקשה את לבו. השם מגלה למשה שזה הולך להיות תהליך ארוך וכואב. המדרש מסביר שהסיבה להקשיית הלב היא שהשם רוצה להרבות עונשים על מצרים:

שכל טוב (בובר) שמות פרק ז פסוק ג (פרשת וארא)
ג) ואני אקשה את לב פרעה. הגיד לו מראשית אחרית, וכל כך למה, כדכתיב והרביתי את אותותי

השם מחפש לנקום בפרעה, והסירוב של פרעה לשלח את ישראל יגרור אחריו את ריבוי האותות.

מסתבר שהמאבק בין השם לפרעה- בין עם ישראל לפרעה- הוא מאבק עמוק. לא רק מאבק שחרור, אלא מאבק שהמדרש רואה כמאבק ארכיטיפי. ניתן לראות את הביטוי שלו באות הראשון שעושה אהרון בפני פרעה:

שמות פרק ז פסוק ח (פרשת וארא) – יג (פרשת וארא)
(ח) וַיֹּ֣אמֶר יְקֹוָ֔ק אֶל־מֹשֶׁ֥ה וְאֶֽל־אַהֲרֹ֖ן לֵאמֹֽר:
(ט) כִּי֩ יְדַבֵּ֨ר אֲלֵכֶ֤ם פַּרְעֹה֙ לֵאמֹ֔ר תְּנ֥וּ לָכֶ֖ם מוֹפֵ֑ת וְאָמַרְתָּ֣ אֶֽל־אַהֲרֹ֗ן קַ֧ח אֶֽת־מַטְּךָ֛ וְהַשְׁלֵ֥ךְ לִפְנֵֽי־פַרְעֹ֖ה יְהִ֥י לְתַנִּֽין:
(י) וַיָּבֹ֨א מֹשֶׁ֤ה וְאַהֲרֹן֙ אֶל־פַּרְעֹ֔ה וַיַּ֣עֲשׂוּ כֵ֔ן כַּאֲשֶׁ֖ר צִוָּ֣ה יְקֹוָ֑ק וַיַּשְׁלֵ֨ךְ אַהֲרֹ֜ן אֶת־מַטֵּ֗הוּ לִפְנֵ֥י פַרְעֹ֛ה וְלִפְנֵ֥י עֲבָדָ֖יו וַיְהִ֥י לְתַנִּֽין:
(יא) וַיִּקְרָא֙ גַּם־פַּרְעֹ֔ה לַֽחֲכָמִ֖ים וְלַֽמְכַשְּׁפִ֑ים וַיַּֽעֲשׂ֨וּ גַם־הֵ֜ם חַרְטֻמֵּ֥י מִצְרַ֛יִם בְּלַהֲטֵיהֶ֖ם כֵּֽן:
(יב) וַיַּשְׁלִ֙יכוּ֙ אִ֣ישׁ מַטֵּ֔הוּ וַיִּהְי֖וּ לְתַנִּינִ֑ם וַיִּבְלַ֥ע מַטֵּֽה־אַהֲרֹ֖ן אֶת־מַטֹּתָֽם:
(יג) וַיֶּחֱזַק֙ לֵ֣ב פַּרְעֹ֔ה וְלֹ֥א שָׁמַ֖ע אֲלֵהֶ֑ם כַּאֲשֶׁ֖ר דִּבֶּ֥ר יְקֹוָֽק: ס

מטהו של אהרון הופך לתנין ובולע את יתר התנינים שעושים חכמי מצרים בלהטיהם. המדרש מסביר מה בדיוק התרחש בין מטה אהרון שהפך לתנין, לבין מטות החרטומים:

שכל טוב (בובר) שמות פרק ז פסוק יב (פרשת וארא)
יב) וישליכו איש מטהו ויהיו לתנינים ויבלע מטה אהרן את מטותם. וכי מאחר דכתיב ויעשו גם הם, מה ת"ל וישליכו איש מטהו, אלא מלמד לכשנהיו לתנינים בלע תנינו של אהרן לתניניהון של חרטומין, אמרו לו זה דרכו של עולם שהתנין בולע את חבריו, אלא החזר אותם למטות, אם יבלע מטך את מטותינו נאמר שאתם מצודקים יותר ממנו, מיד בקשו משה ואהרן רחמים את פני המקום וחזרו להיות מטות, ולקחו כל אחד את מטהו בידו ואח"כ השליכו לכל המטות ארצה, ובלע מטה אהרן את כל מטותם, וידעו שהיה נס בתוך נס, ואומרים להם שכך עתידין לעשות בתוך הים:

למעשה התרחשו סביב מטהו של אהרון מספר ניסים. בראשונה מטהו של אהרון נהפך לתנין- התורה מספרת לנו שגם חכמי מצרים ידעו להפוך את המטות שלהם לתנינים. תנינו של אהרון בלע את התנינים האחרים, אך דבר זה הוא טבע העולם, שהרי תנינים אכן נלחמים בתנינים אחרים ואוכלים זה את זה. על כן, לאחר שתנינו של אהרון חוזר להיות מטה, ויתר התנינים חוזרים להיות מטות, או אז מטה אהרון בולע את יתר המטות.

במדרש אחר מוסברת החשיבות של רעיון זה:

מדרש תנחומא (ורשא) פרשת וארא סימן ג
כי ידבר אליכם פרעה תנו לכם מופת, מיד וישלך אהרן את מטהו ויהי לתנין, אמר פרעה כך כחו של אלהיכם מכאן יוצאים כשפים לכל העולם ויקרא גם פרעה קרא לנערים ולתינוקות בני חמש בני ארבע שנים וישליכו איש מטהו לכך כתיב גם פרעה שלא קרא תחלה לחכמים ולמכשפים, אמרו ז"ל נס גדול נעשה במטה שאלו בלע תנין את התנינים כך דרך התנינים לבלוע זה את זה אלא אחר שנעשה מטה דכתיב ויבלע מטה אהרן את מטותם ואלו היה עושה אדם מכל אותן המטות שהשליכו ונעשו תנינים היו יותר מעשרה חבילות ועומדין ובלען מטה אהרן ולא נעבה יותר ממה שהיה, כשראה פרעה כך תמה ואמר אם יאמר למטה בלע לפרעה ולכסאו הוא בולע, הוא הסימן שאמר למשה בסנה כשאמר ליה מזה בידך השליכהו ארצה זה פרעה שנדמה לנחש יפקד ה' בחרבו הקשה על לויתן נחש בריח (ישעיה כז) כשהיה יוצא משה מאצל פרעה היה אומר אותו רשע אם יבא אצלי בן עמרם אני הורגו אני צולבו אני שורפו כשהיה משה נכנס מיד פרעה נעשה מטה

התנחומא עומד על שתי נקודות. מטהו של אהרון נעשה לתנין ובלע את המטות האחרים רק אחרי שהם חזרו להיות מטה, ולא גדל והתרחב אלא נשאר בגודלו הטבעי. יש חשיבות סימבולית שדווקא המטה בולע ולא התנין הוא שבולע. דבר זה מלמד מה קרה ומה יקרה לפרעה: בעולם בו עובדים תנינים, הפחד הגדול הוא להיבלע על ידי מטה ולא על ידי תנין. מבחינות מסוימות זה מה שקורה לפרעה. פרעה היה אומר כל פעם שמשה יצא ממנו לאורך התהליך של עשרת המכות שהוא יהרוג את משה. בפועל, כל פעם שמשה נכנס לבו התחזק והפך להיות כמו מטה- נטול רגש- ולכן לא פגע במשה.

אך המדרש מלמדנו רעיון אחר- הוא מזהה בין התנין לבין הנחש. שהרי בסימנים שנתן השם אל משה לפני הגיעו למצרים, מטהו נהפך לנחש והנחש הוא פרעה. המדרש מציין על כך את אחד מן הפסוקים בתנ"ך:

ישעיהו פרק כז פסוק א
בַּיּ֣וֹם הַה֡וּא יִפְקֹ֣ד יְקֹוָק֩ בְּחַרְבּ֨וֹ הַקָּשָׁ֜ה וְהַגְּדוֹלָ֣ה וְהַֽחֲזָקָ֗ה עַ֤ל לִוְיָתָן֙ נָחָ֣שׁ בָּרִ֔חַ וְעַל֙ לִוְיָתָ֔ן נָחָ֖שׁ עֲקַלָּת֑וֹן וְהָרַ֥ג אֶת־הַתַּנִּ֖ין אֲשֶׁ֥ר בַּיָּֽם: ס

בפסוק זה מופיעים נחש הבריח, נחש העקלתון והתנין אשר בים. התנין אשר בים מזוהה לא אחת עם פרעה:

יחזקאל פרק כט פסוק ג
דַּבֵּ֨ר וְאָמַרְתָּ֜ כֹּֽה־אָמַ֣ר׀ אֲדֹנָ֣י יְקֹוִ֗ק הִנְנִ֤י עָלֶ֙יךָ֙ פַּרְעֹ֣ה מֶֽלֶךְ־מִצְרַ֔יִם הַתַּנִּים֙ הַגָּד֔וֹל הָרֹבֵ֖ץ בְּת֣וֹךְ יְאֹרָ֑יו אֲשֶׁ֥ר אָמַ֛ר לִ֥י יְאֹרִ֖י וַאֲנִ֥י עֲשִׂיתִֽנִי:

יחזקאל מעיד שפרעה אומר על עצמו שהוא התנין הגדול הנמצא ביאור ואומר על עצמו "לי יאורי ואני עשיתיני". פרעה הוא גם התנין, גם היאור והוא גם עשה את עצמו, "לית אתר פנוי מיניה".

הילקוט שמעוני מתייחס בדיוק לנקודה זו:

ילקוט שמעוני תורה פרשת וארא רמז קפא
קח את מטך והשלך לפני פרעה [ז, ט] אמר הקדוש ברוך הוא רשע זה מתגאה וקרא עצמו תנין דכתיב התנים הגדול לך ואמור לו ראה מטה זה הוא עץ יבש ונעשה תנין ויש בו רוח ונשמה והוא בולע כל המטות וסופו לחזור עץ יבש, אף אתה בראתי אותך מטפה סרוחה ונתתי לך מלוכה ונתגאה אתה ואמרת לי יאורי ואני עשיתני הריני מחזירך לתהו ובהו, אתה בלעת כל מטות שבטי ישראל הריני מוציא בלעך מפיך, שכחת מה קרה לזקנך וינגע ה' את פרעה אף אני מביא עליך עשר נגעים בשביל ישראל, כשבאו משה ואהרן עמדו לפני פרעה והיו רואין שהם דומים למלאכי השרת ורום קומתן כארזי לבנון וגלגלי עיניהם דומים לגלגלי חמה וזקנות שלהם כאשכלות תמרה וזיו פניהם כזיו החמה ומטה האלהים בידם שחקוק עליו שם המפורש ודבור פיהם כאש שלהבת מיד נפל פחדם עליהם והיו ארבע מאות פתחים לפלטרים של פרעה ועל כל פתח ופתח אריות ודובים וחיות רעות ולא היתה בריה יכולה ליכנס שם עד שהיו מאכילין אותם בשר שלא יהו מזיקין אותו, וכשבאו משה ואהרן נתקבצו כולם וסובבים ומלחכין רגליהם והתחילו ללוותם עד שבאו לפני פרעה וכל מלכי מזרח ומערב כשראו אותם נפל פחדם עליהם וזיע ורתת וחלחלה אחז לפרעה ולכל היושבים לפניו והסירו כתריהם מעל ראשיהם והשתחוו להם. באותה שעה הוצרך פרעה לנקביו ונכנס לבית הכסא ונזדמנו לו י"ב עכברים והיו נושכים אותו בכל צד מושבו וצעק צעקה גדולה ומרה עד ששמעו קול צעקתו גדולי המלכות ואח"כ חזר וישב על כסאו ונתחזק לבו אמר למשה ואהרן מי אתם ומאין באתם ומי שגרכם אצלי א"ל אלהי העברים שלחני אליך שלח את עמי ויעבדוני [ז, ט"ז] מיד אמר לא ידעתי את ה' מעולם לא שלח לי אגרת שלום ולא הביא לי דורון:

פרעה, מנסה להראות את עצמו כאילו הוא אל, להתרחב למקום לא לו, והתגובה האלוקית מוכיחה שהוא לא אל- הוא בקושי אדם. ביחס למשה ואהרון דומה הוא לעץ יבש. המדרש מתאר את הפחד שאוחז בפרעה ובחצרו שהורכבה ממלכים אחרים, את בושתו של פרעה שננשך על ידי עכברים בבית הכיסא, ואיך אלוקים מחזק את לבו. לא תנין גדול אשר בים, אלא איש שלבו קשה כמו מטה ושביחס למשה ואהרון שבאים בשם השם- אינו שום דבר.

ובאמת עומד על כך המדרש שהמטה של משה אינו סתם מטה, אלא הוא מטה מיוחד שנברא בין השמשות של ימי הבריאה:

שכל טוב (בובר) שמות פרק ז פסוק ט (פרשת וארא)
ואמרת אל אהרן קח את מטך. זה מטה אלהים אשר לקח משה בידו ממדין, ודרשו רבותינו בדברי הגדה כי אותו המטה נברא בין השמשות, ומשקלו מ' סאה, וכתוב עליו שם המפורש, ונמצא ביד יוסף במצרים, ואחרי מות יוסף, לקחו יתרו מבית יוסף: והשלך לפני פרעה יהי לתנין. בתחלה קראו נחש, ועכשיו קראו תנין, על שם פרעה, [שנקרא תנין] דכתיב ביה התנין הגדול הרובץ בתוך יאוריו (יחזקאל כט ג):

המדרש גם מלמדנו שבתחילה פרעה נקרא נחש ולאחר מכן נקרא תנין, דבר זה תואם לפסוק שראינו מספר ישעיהו שעוסק בנחש בריח ונחש עקלתון שהורג את התנין הגדול אשר בים.

תורת הסוד מלאה בהסברים מי הם אותם נחש בריח ונחש עקלתון שאוכלים את התנין הגדול אשר בים, אך אנו נפנה להסבר אחד שמופיע בזוהר:

ספר הזהר ב׳:ל״ה א:ט״ו
וַיֹּאמֶר אֱלֹהִים יְהִי מְאֹרֹת בִּרְקִיעַ הַשָּׁמַיִם, דָּא אִיהוּ נָחָשׁ בָּרִיחַ. אֲמַאי בָּרִיחַ. בְּגִין דְּסָגִיר לִתְרֵין סִטְרִין, וְלָא נָפִיק לְעָלְמִין אֶלָּא חַד זִמְנָא לְיוֹבְלָא.

הנחש הוא קללה לעולם, הוא מארה, לכן נאמר "יהי מאורות ברקיע השמים":

בראשית פרק א פסוק יד (פרשת בראשית)
(יד) וַיֹּ֣אמֶר אֱלֹהִ֗ים יְהִ֤י מְאֹרֹת֙ בִּרְקִ֣יעַ הַשָּׁמַ֔יִם לְהַבְדִּ֕יל בֵּ֥ין הַיּ֖וֹם וּבֵ֣ין הַלָּ֑יְלָה וְהָי֤וּ לְאֹתֹת֙ וּלְמ֣וֹעֲדִ֔ים וּלְיָמִ֖ים וְשָׁנִֽים:

מאֹרֹת מלשון מְאֵרָה, לשון קללה. לדבר זה יש השלכה הלכתית. אנו יודעים שאנשי המעמד במקדש מתענים ביום רביעי, ומסביר רש"י:

רש"י מסכת תענית דף כז עמוד ב ד"ה
ברביעי על האסכרא – שבו נתלו המאורות, וכתיב ביה (שם /בראשית א'/) יהי מאורות – מארת כתיב.

הנחש בריח הוא תמצית הקללה שמתגלה לעולם אחת לחמישים שנה. פרעה הוא קללת העולם ואיתו מתנהלת המלחמה. קללה זו לובשת צורה ופושטת צורה, לפעמים היא התנין הגדול, לפעמים היא משהו אחר. הקללה היא המרד של העולם נגד הרעיון המכונן והמסדר שלו, שיש בורא לעולם, שיש בעולם תהליכים, שהאדם אינו חזות הכל ואף אם נראה שהאדם לבדו, הוא אינו לבדו. הקללה היא רצונו של אדם להיות יותר מאדם- שאדם רוצה להתרחב עד אין קץ, והוא הופך למטה אטום, אפילו לא לתנין, אלא לצומח שהפך לדומם.

קללה זו טמונה כבר בימי בראשית, בה הטבע נוצק כעצמאי. אך ההתייחסות אליה היא כבר מאז, המארת, הופכים למאורות ומאירים על המציאות, יש בהם קוטן וגודל, יש בהם שינוי ופיתוח – לא כמו פרעה שחש שהוא עשה את עצמו, לא כמו המארה והמרידה שמתגלה אחת לתקופה בעולם. התרופה נבראה עם ימי בראשית. היא המטה בו חקוק שם השם המפורש, המטה שניתן לאדם שמכיר את בוראו, אך ככזה הוא הופך להיות דומה כמלאכי השרת וכארז הלבנון, מטה שיש בו חיות גם שהוא דומם מכח השם המפורש שבו. מטהו של יוסף המשביר לאחיו ולארץ מצרים.

הנחש, התנין, היאור- את כולם מגלם פרעה, ואל מולו מגיעים משה ואהרון עם רעיון אחר. האדם שחושב שהוא אל הופך למטה, העץ בולע את הנחש- את התנין. לקללה יש מענה- לא גאוות האדם, אלא רעיון אחר שילך ויתברר על ידי משה ואהרון לאורך התורה כולה.

לעמוד "המדרש והמיתוס"