״המדרש והמיתוס״ – פרשת ויגש: גוף ורגש נפגשים

פרשת ויגש מתארת את מעמד ההתגלות של יוסף לאחיו, את מעמד הגשמת החלומות של יוסף. אי אפשר לומר שמדובר פה במפגש בין יוסף לאחיו כיוון שהם נפגשו כבר קודם, גם אם ללא מודעות האחים. לא רק שהיא התרחשה אלא שהם גם ישבו, אכלו ושתו יחדיו כבר בפרשה הקודמת.

ניתן לקרוא לפרשה שלנו מעמד ההתגלות. בעיקר של שניים, של יוסף לאחיו ושל יהודה ליוסף, התגלותו של יהודה כמנהיג של האחים אל מול יוסף.

ואכן אומר המדרש שיוסף מזהה ביהודה שינוי ומצליח לפייס אותו בדבריו:

בראשית פרק מד פסוק יח (פרשת ויגש) – ל (פרשת ויגש)
(יח) וַיִּגַּ֨שׁ אֵלָ֜יו יְהוּדָ֗ה וַיֹּאמֶר֘ בִּ֣י אֲדֹנִי֒ יְדַבֶּר־נָ֨א עַבְדְּךָ֤ דָבָר֙ בְּאָזְנֵ֣י אֲדֹנִ֔י וְאַל־יִ֥חַר אַפְּךָ֖ בְּעַבְדֶּ֑ךָ כִּ֥י כָמ֖וֹךָ כְּפַרְעֹֽה:
(יט) אֲדֹנִ֣י שָׁאַ֔ל אֶת־עֲבָדָ֖יו לֵאמֹ֑ר הֲיֵשׁ־לָכֶ֥ם אָ֖ב אוֹ־אָֽח:
(כ) וַנֹּ֙אמֶר֙ אֶל־אֲדֹנִ֔י יֶשׁ־לָ֙נוּ֙ אָ֣ב זָקֵ֔ן וְיֶ֥לֶד זְקֻנִ֖ים קָטָ֑ן וְאָחִ֨יו מֵ֜ת וַיִּוָּתֵ֨ר ה֧וּא לְבַדּ֛וֹ לְאִמּ֖וֹ וְאָבִ֥יו אֲהֵבֽוֹ:
(כא) וַתֹּ֙אמֶר֙ אֶל־עֲבָדֶ֔יךָ הוֹרִדֻ֖הוּ אֵלָ֑י וְאָשִׂ֥ימָה עֵינִ֖י עָלָֽיו:
(כב) וַנֹּ֙אמֶר֙ אֶל־אֲדֹנִ֔י לֹא־יוּכַ֥ל הַנַּ֖עַר לַעֲזֹ֣ב אֶת־אָבִ֑יו וְעָזַ֥ב אֶת־אָבִ֖יו וָמֵֽת:
(כג) וַתֹּ֙אמֶר֙ אֶל־עֲבָדֶ֔יךָ אִם־לֹ֥א יֵרֵ֛ד אֲחִיכֶ֥ם הַקָּטֹ֖ן אִתְּכֶ֑ם לֹ֥א תֹסִפ֖וּן לִרְא֥וֹת פָּנָֽי:
(כד) וַיְהִי֙ כִּ֣י עָלִ֔ינוּ אֶֽל־עַבְדְּךָ֖ אָבִ֑י וַנַּ֨גֶּד־ל֔וֹ אֵ֖ת דִּבְרֵ֥י אֲדֹנִֽי:
(כה) וַיֹּ֖אמֶר אָבִ֑ינוּ שֻׁ֖בוּ שִׁבְרוּ־לָ֥נוּ מְעַט־אֹֽכֶל:
(כו) וַנֹּ֕אמֶר לֹ֥א נוּכַ֖ל לָרֶ֑דֶת אִם־יֵשׁ֩ אָחִ֨ינוּ הַקָּטֹ֤ן אִתָּ֙נוּ֙ וְיָרַ֔דְנוּ כִּי־לֹ֣א נוּכַ֗ל לִרְאוֹת֙ פְּנֵ֣י הָאִ֔ישׁ וְאָחִ֥ינוּ הַקָּטֹ֖ן אֵינֶ֥נּוּ אִתָּֽנוּ:
(כז) וַיֹּ֛אמֶר עַבְדְּךָ֥ אָבִ֖י אֵלֵ֑ינוּ אַתֶּ֣ם יְדַעְתֶּ֔ם כִּ֥י שְׁנַ֖יִם יָֽלְדָה־לִּ֥י אִשְׁתִּֽי:
(כח) וַיֵּצֵ֤א הָֽאֶחָד֙ מֵֽאִתִּ֔י וָאֹמַ֕ר אַ֖ךְ טָרֹ֣ף טֹרָ֑ף וְלֹ֥א רְאִיתִ֖יו עַד־הֵֽנָּה:
(כט) וּלְקַחְתֶּ֧ם גַּם־אֶת־זֶ֛ה מֵעִ֥ם פָּנַ֖י וְקָרָ֣הוּ אָס֑וֹן וְהֽוֹרַדְתֶּ֧ם אֶת־שֵׂיבָתִ֛י בְּרָעָ֖ה שְׁאֹֽלָה:
(ל) וְעַתָּ֗ה כְּבֹאִי֙ אֶל־עַבְדְּךָ֣ אָבִ֔י וְהַנַּ֖עַר אֵינֶנּ֣וּ אִתָּ֑נוּ וְנַפְשׁ֖וֹ קְשׁוּרָ֥ה בְנַפְשֽׁוֹ:

המדרש עומד על כך שההגנה הנרגשת של יהודה על בנימין נוגעת ביוסף:

מדרש הגדול בראשית פרק מד פסוק כב (פרשת ויגש)
כב) ונאמר אל אדני לא יוכל הנער. אמר ר' חייא בר אבא משאת קורא שדיבר יהודה ליוסף לפני אחיו עד שאת מגיע ולא יכול יוסף להתאפק (בראשית מה, א) היה בהן פיוס ליוסף ולבנימין ולאחיו. פיוס ליוסף כיצד, שראה יהודה שמסר עצמו על בנה של רחל. פיוס לאחיו כיצד, ראו היאך אני מסרתי עצמי על בנימין כך עליכם. ולבנימין שמסר עצמו עליו.

יוסף רואה שיהודה נלחם עבור בני רחל ומבין שהוא השתנה, שאין מדובר פה באותו יהודה שזרק אותו לבור. אך יוסף צריך להיות בטוח ועל כן הוא מתעמת עם יהודה, על תפקיד המנהיגות אותו הוא לוקח:

מדרש אגדה (בובר) בראשית פרק מד פסוק כט (פרשת ויגש)
אמר לו יוסף יהודה מפני מה אתה מדבר יותר מאחיך, והלא [יש] באחיך יותר גדולים ממך, אמר לו יהודה אמת אמרת כי יש באחיי יותר גדולים ממני. אבל אחיי חוץ מן המקח הם עומדים, אבל אני מעי מעי המו לי כאבל, אמר לו יוסף מפני מה, יש עליך כסף או זהב אני אתן בעבורך, אמר לא כסף ולא זהב עלי, אמר לו יוסף אם כן מפני מה אתה דואג, אמר לו כך אמרתי לאבא, אם לא אביאנו אליך אהא בנידוי כל הימים, אמר יהודה ליוסף מפני מה אתה מבקש לבנימין, אם לגדולה אני גדול ממנו, ואם לגבורה אני גבור ממנו, מוטב שאהיה עבד תחתיו, ולא אצער את אבא, שנא' כי איך אעלה אל אבי, וכיון שהזכיר צער אביו לא היה יכול לעמוד על עצמו, מה עשה נתחזק וישב, אמר להם היכן אחיכם שאמרתם עליו שמת הוא, ודאי מת, תקראו אותו והוא יענכם, והיה קורא יוסף בן יעקב, יוסף בן יעקב, והיו מסתכלים בארבע פינות בבית, אמר להם מה אתם רואים אני יוסף אחיכם, ולא האמינו לו עד שפרע עצמו והראה להם ברית מילה:

ניתן כמעט לשמוע את המתח שמלווה את המפגש. 'היכן היתה אותה המנהיגות שלך בעבר?' חושב לעצמו יוסף, 'מדוע אתה כה מעורב? מדוע דווקא אתה מנהל את המשא ומתן ולא אחיך הגדולים?' תשובתו של יהודה מתארת ש"מעיו המו עליו", שהוא מרגיש בפנים את המחויבות לאביו. אחיו מנהלים משא ומתן אך הוא כל כולו חלק מן המשבר, הוא לקח על עצמו אישית את הנושא והוא לא חיצוני לאירוע אלא האירוע הוא שלו. הוא נמצא בסכנת נידוי, היחסים שלו עם אביו הם אלו שעומדים למבחן.

כל הדברים האלו לא משכנעים את יוסף עד שיהודה מזכיר את צער אביו. אז יוסף משתכנע ומגלה את עצמו בפני אחיו, הוא מראה את הברית שעל גופו. יוסף בוחר להראות לאחים דווקא דרך הגוף שהוא חלק מהם, באמצעות המילה שחקוקה בבשרו.

בראשית פרק מה פסוק א (פרשת ויגש) – ז (פרשת ויגש)
(א) וְלֹֽא־יָכֹ֨ל יוֹסֵ֜ף לְהִתְאַפֵּ֗ק לְכֹ֤ל הַנִּצָּבִים֙ עָלָ֔יו וַיִּקְרָ֕א הוֹצִ֥יאוּ כָל־אִ֖ישׁ מֵעָלָ֑י וְלֹא־עָ֤מַד אִישׁ֙ אִתּ֔וֹ בְּהִתְוַדַּ֥ע יוֹסֵ֖ף אֶל־אֶחָֽיו:
(ב) וַיִּתֵּ֥ן אֶת־קֹל֖וֹ בִּבְכִ֑י וַיִּשְׁמְע֣וּ מִצְרַ֔יִם וַיִּשְׁמַ֖ע בֵּ֥ית פַּרְעֹֽה:
(ג) וַיֹּ֨אמֶר יוֹסֵ֤ף אֶל־אֶחָיו֙ אֲנִ֣י יוֹסֵ֔ף הַע֥וֹד אָבִ֖י חָ֑י וְלֹֽא־יָכְל֤וּ אֶחָיו֙ לַעֲנ֣וֹת אֹת֔וֹ כִּ֥י נִבְהֲל֖וּ מִפָּנָֽיו:
(ד) וַיֹּ֨אמֶר יוֹסֵ֧ף אֶל־אֶחָ֛יו גְּשׁוּ־נָ֥א אֵלַ֖י וַיִּגָּ֑שׁוּ וַיֹּ֗אמֶר אֲנִי֙ יוֹסֵ֣ף אֲחִיכֶ֔ם אֲשֶׁר־מְכַרְתֶּ֥ם אֹתִ֖י מִצְרָֽיְמָה:
(ה) וְעַתָּ֣ה׀ אַל־תֵּעָ֣צְב֗וּ וְאַל־יִ֙חַר֙ בְּעֵ֣ינֵיכֶ֔ם כִּֽי־מְכַרְתֶּ֥ם אֹתִ֖י הֵ֑נָּה כִּ֣י לְמִֽחְיָ֔ה שְׁלָחַ֥נִי אֱלֹהִ֖ים לִפְנֵיכֶֽם:
(ו) כִּי־זֶ֛ה שְׁנָתַ֥יִם הָרָעָ֖ב בְּקֶ֣רֶב הָאָ֑רֶץ וְעוֹד֙ חָמֵ֣שׁ שָׁנִ֔ים אֲשֶׁ֥ר אֵין־חָרִ֖ישׁ וְקָצִֽיר:
(ז) וַיִּשְׁלָחֵ֤נִי אֱלֹהִים֙ לִפְנֵיכֶ֔ם לָשׂ֥וּם לָכֶ֛ם שְׁאֵרִ֖ית בָּאָ֑רֶץ וּלְהַחֲי֣וֹת לָכֶ֔ם לִפְלֵיטָ֖ה גְּדֹלָֽה:

הבכיה מלווה את המפגש בין יוסף לאחיו- הם פורשים ובוכים והוא פורש ובוכה. הבכי של יוסף הוא זה שמפייס את אחיו, הוא זה שמפייס בכלל בין ישראל לאביהם שבשמים:

מדרש אגדה (בובר) בראשית פרק מה פסוק ב (פרשת ויגש)
ויתן את קולו בבכי. וכשם שלא פייס יוסף את אחיו אלא מתוך בכייה, [כך כשיגאל הקדוש ברוך הוא את ישראל הוא גואלם מתוך בכייה] שנא' בבכי יבאו ובתחנונים (אקבצם) [אובילם] (ירמיה ל"א ח'):

אך הפיוס הראשוני שיוסף מפייס את אחיו אינו עובר דרך הבכי אלא דרך השכל. הוא מסביר להם איך המהלך שהם הניעו הגיע לטובה. הם חוללו במעשים שלהם את רצון השם, הם הגשימו את החלום הנבואי:

מדרש הגדול בראשית פרק מה פסוק ה (פרשת ויגש)
ה) ועתה אל תעצבו. כי למחיה שלחני אלהים לפניכם. מכאן אמרו קלקלתן שלצדיקים תקנה היא לעולם, תקנתן לא כל שכן. כיון שראה יוסף את אחיו שהן מתביישין התחיל מפייסן, שנאמר ועתה לא אתם שלחתם אתי הנה כי האלהים (בראשית מה, ח). ועדיין אינן מתפייסין. חזר ואמר להם והנה עיניכם ראות ועיני אחי בנימין (שם, פסוק יב), כשם שאין בלבי על בנימין כך אין בלבי עליכם. ועדיין אינן מתפייסין. עד שאמר להן בלשון הזה אחי שמא אתם סבורין שיש בי כוח לעשות לכם רעה ומה עשרה נרות לא יכלו לכבות נר אחד, נר אחד יכול לכבות עשרה נרות. כיון שאמר להם בלשון הזה נתפייסו שנאמר וינשק לכל אחיו ויבך עליהם ואחרי כן דברו אחיו אתו (שם, פסוק טו). וכן הקדוש ברוך הוא עתיד לפייס את ישראל מתוך בכייה, שנאמר בבכי יבאו ובתחנונים אובילם (ירמיה לא, ח).

יוסף מצליח לעבוד דרך השכל. הוא משכנע את אחיו שהוא אחד והם עשרה, הוא משכנע אותם שהם בדיוק כמוהו, הם נר והוא נר. עשרת הנרות של האחים לא יוכלו לכבות, עשרת הנרות של האחים מאירים כמוהו. לא עוד האלומות והכוכבים משתחווים, אלא אחד עשר נרות שכל אחד מהם שווה לשני. הטיעון השכלי שכנע את האחים, שהתהליך שעבר יוסף שינה אותו, ושהתהליך שאחיו התחילו היה רצון אלוקי.

אך יחד עם השכל מגיע הבכי, הבכי של האחים, הבכי של יוסף. יוסף בוכה כאשר הוא שומע על אביו, על מה שמחבר אותו לאחיו, אחרי הכל ולמרות הכל.

אנחנו רואים פה שתי דרכי התנהלות והתייחסות הנפגשות זו עם זו. דרך אחת היא דרך הבכי, דרך המעורבות הרגשית, דרך הכח של יהודה, שמערב את עצמו רגשית. "מעי המו עליו".

זוהי דרך של "כל עצמותי תאמרנה", זוהי דרך שכל רגשותיו ותחושותיו של האדם רתומים למפגש ולסליחה. זוהי דרך שגורסת שבכדי לשנות הנפש חייבת להיות מעורבת, דרך המתייחסת למצב הרגשי כאן ועכשיו.

אל מול דרך זו אנו מוצאים את דרך השכל, את הדרך שמבינה שמעשי אדם מניעים תהליכים שנבחנים על בסיס סופם.

יוסף מבקש מהאחים לא להעצב, אך עצב האחים שרבים מפרשים אותו כפחד יכול להתפרש כעצב ממש. עצב על מה שהיה איתם, עצב על מה שהיה עם משפחתם, עצב על מה שהם עשו. הם מפרשים, ובצדק, את הרצון להימנע מן העצב כפעולה לא טבעית, פעולה לא נכונה. זהו אכן הזמן להיות עצובים, רק העצב המשותף של יוסף מלמד אותם על השינוי שעבר יוסף שרואה את עצמו כחלק. רק ההתנהלות של יהודה למען בנימין מלמדת את יוסף שיהודה השתנה. רק היכולת של יהודה לטעון את טענותיו אל מול יוסף, היכולת של האחים להקשיב לקול ההיגיון, מחדדת ליוסף שהאחים יוכלו להבין את המהלך השלם.

המסע הגדול שיהודה, יוסף והאחים כולם צריכים לעבור הינו מסע אחדות ההפכים. זהו הבסיס עליהם הם נפגשים. שני ההפכים לא מצרנים זה לזה, אלא מקבלים זה מזה, יש להם נקודה ששוזרת ומחברת אותם.

זו היא טענה מרחיקת לכת בעולם אלילי שמבוסס על ניגוד בין כוחות שונים. במצרים שמבוססת על הניגוד בין אדונים לעבדים. זה חיבור בין שני כוחות שנחשבים כבלתי אפשריים לאיחוד, שכל ורגש, פרספקטיבה ורגע.

גוף ורגש נפגשים, זה המפתח לחיים של משפחת יעקב בגלות הקשה שעומדת לפתחם.

נערך על ידי: יפעה וינשטיין

לעמוד "המדרש והמיתוס"