״המדרש והמיתוס״ – פרשת ויחי: הווה ועתיד

הפרשה האחרונה של ספר בראשית מספרת את סיפור סוף חייו של יעקב. יעקב מקדיש את ימיו האחרונים לברכת בניו (תוכניתו המקורית היתה להודיע להם מה יהיה בסוף הימים אך המדרש מספר שדבר זה נסתתם ממנו) ולאחר שהוא מסיים לברך את בניו, הוא מת ונטמן במערת המכפלה בחברון.

מותו של יעקב מגיע יחד עם תיאורי אבלות של כל מצרים כולה:

בראשית פרק נ פסוק ב (פרשת ויחי) – ג (פרשת ויחי)
(ב) וַיְצַ֨ו יוֹסֵ֤ף אֶת־עֲבָדָיו֙ אֶת־הָרֹ֣פְאִ֔ים לַחֲנֹ֖ט אֶת־אָבִ֑יו וַיַּחַנְט֥וּ הָרֹפְאִ֖ים אֶת־יִשְׂרָאֵֽל:
(ג) וַיִּמְלְאוּ־לוֹ֙ אַרְבָּעִ֣ים י֔וֹם כִּ֛י כֵּ֥ן יִמְלְא֖וּ יְמֵ֣י הַחֲנֻטִ֑ים וַיִּבְכּ֥וּ אֹת֛וֹ מִצְרַ֖יִם שִׁבְעִ֥ים יֽוֹם:

ומסביר המדרש:

שכל טוב (בובר) בראשית פרק נ פסוק ג (פרשת ויחי)
ויבכו אותו מצרים שבעים יום. מ' של חנטה, ול' אחר חנטה, ואלו ע' יום לכבוד ע' נפש שבאו למצרים, מלמד שעכשיו היו כולם בעלי בתים והיו הולכין וקושרין מספד בית איש יומו:

שבעים ימי בכיה כנגד שבעים נפש שבאו מצרימה, שבעים הנפש הופכים לשבעים בתים, שבעים בתים המשוקעים במצרים ומכוננים את האבלות הציבורית על יעקב. דבר זה מלמד על הבטחון שחשו בני יעקב במצרים, על התחושה שיש להם עתיד מבוסס יחד עם האומה המצרית.

אך המספר שבעים מזכיר לנו גם את היחסים המורכבים שיתגלו בין בני בית יעקב לבין אומת מצרים ופרעה:

בראשית פרק נ פסוק ה (פרשת ויחי)
(ה) אָבִ֞י הִשְׁבִּיעַ֣נִי לֵאמֹ֗ר הִנֵּ֣ה אָנֹכִי֘ מֵת֒ בְּקִבְרִ֗י אֲשֶׁ֨ר כָּרִ֤יתִי לִי֙ בְּאֶ֣רֶץ כְּנַ֔עַן שָׁ֖מָּה תִּקְבְּרֵ֑נִי וְעַתָּ֗ה אֶֽעֱלֶה־נָּ֛א וְאֶקְבְּרָ֥ה אֶת־אָבִ֖י וְאָשֽׁוּבָה:

ואומר המדרש על המילים אבי השבעני:

מדרש אגדה (בובר) בראשית פרק נ פסוק ה (פרשת ויחי)
[ה] אבי השביעני. כך פירשו חכמינו ז"ל שהמצריים לא היו ממליכים עליהם מלך, אלא אם כן היה יודע בשבעים לשונות, ופרעה היה יודע בהם חסר אחת, והוא לשון עברי, ושבעים מעלות היה לו לעלות עד שמגיעים לעלות לכסאו של פרעה, ועל כל לשון ולשון שהיה יודע היה עולה מעלה אחת, וכשהמליכו את יוסף העלוהו על כל מעלה ומעלה, והיה מדבר בלשון אחד כי על כל מעלה היו לשם אנשים יודעים בלשון, וכיון שבא למעלה העליונה, אמר לו יוסף בלשון עברי, כיון ששמע פרעה אמר לו יוסף אני פרעה, וכי עדיין לא היה יוסף יודע שהוא פרעה עד שאמר אני פרעה, אלא מלמד שאמר פרעה ליוסף אני הוא הסבה שהוגעתיך עד הלום, א"כ אינו ראוי לך שתעבירני מן המלוכה בסבת שאתה יודע לשון אחד יותר ממני, אמר לו יוסף חס וחלילה שאעשה זה, אמר לו פרעה אם כן השבעה לי, ומיד נשבע לו, וכשרצה יוסף לילך לקבור את אביו לא הניחו פרעה, מיד שלח יוסף לפרעה ואמר לו אתה השבעתני שלא אגלה הסוד, ואבי השביעני שאלך ואקבור אותו במערה, אם תניחני אלך ואקברהו ואחזור, ואם לאו אני אבטל שבועתך ושבועת אבא ואשלחנו ביד אחי שיקברו אותו, כששמע פרעה שהוא אמר שיבטל השבועות, אמר לו עלה וקבור את אביך כאשר השביעך, ומי לימדו ליוסף שבעים לשונות, גבריאל, שבא באותה לילה שרצה לעמוד לפני פרעה ולימדנו שבעים לשונות, והיה גבריאל מלמדו ליוסף ויוסף היה שוכח, עד שנטל אות אחת משמו של הקדוש ברוך הוא והוסיפו ליוסף, שנאמר עדות ביהוסף שמו בצאתו על ארץ מצרים שפת לא ידעתי אשמע (תהלים פא ו):

המדרש מתאר את עלית פרעה לכס מלכותו. מתברר שלא כל אחד יכול להיות פרעה, אלא רק מי שידע שבעים לשון יכול היה לעלות למלוכה. לפרעה היתה חסרה לשון אחת, לשון שיוסף מכיר ולשון זו הנה עברית. פרעה משביע את יוסף שלא יגלה את הסוד, שלא ידיח אותו, ויוסף מקבל עליו את השבועה. אך התנאי לשבועה היה שתיקתו של יוסף, שתיקה שיוסף מאיים להפר אם פרעה לא יתן לו למלא את שבועתו לאביו. פרעה מתרצה ויוסף אכן קובר את אביו.

יוסף לומד שבעים לשון מהמלאך גבריאל, שמופיע בחינת "סוף מעשה במחשבה תחילה". השבועה שנשבע יוסף לפרעה באה בעקבות שבעים הלשונות שלמד יוסף ואיפשרה את שבעים ימי האבל שבסופם נטמן יעקב בארץ ישראל.

המדרש מצייר לנו מערכת יחסים של איום הדדי בין יוסף לפרעה, של משחקי כוח. יוסף זכאי לכס הרבה יותר מפרעה ופרעה יודע זאת. שלטונו של פרעה עומד תחת איום תמידי כל עוד יוסף חי. יוסף כל רגע ורגע יכול להפר את שבועתו ולגלות את הסוד (והמילה סוד עולה למנין שבעים) ולהחליף את פרעה. דבר זה מסביר את התדרדרות היחסים לאחר מות יוסף. היחסים היו קיימים כל עוד תיאוריית ההחלפה, התיאוריה שאומרת שיוסף הנו בעל יכולת להחליף את פרעה- קיימת. אך משיוסף מת תיאורית ההחלפה מתגלית כמיתוס מצרי מכונן של אומה הבאה מבפנים להחליף את המצריים כולם. תיאוריה זו מרחפת מעל מערכת היחסים בין פרעה ליוסף ובין ישראל למצרים.

הפסיקתא נותנת גירסה דומה שמעמיקה את סיפור המלכתו של יוסף:

פסיקתא זוטרתא (לקח טוב) בראשית פרק נ פסוק ה (פרשת ויחי)
ה) אבי השביעני לאמר. כיון שאמר פרעה ליוסף רק הכסא אגדל ממך (שם מא מ), אמרו המצרים עבד שקנאו רבו בעשרים כסף תמליכהו עלינו, אמר להם גווני מלכות אני רואה בו, אמרו לו אם כן יהא יודע בשבעים לשון, באותו הלילה בא גבריאל והוסיף לו אות אחת משמו של הקדוש ברוך הוא, ולמדו שבעים לשון, שנאמר עדות ביהוסף שמו בצאתו על ארץ מצרים שפת לא ידעתי אשמע (תהלים פא ו), בבקר קראוהו פרעה ושאלו בשבעים לשון, ויוסף היה מחזיר לו, כיון שהתחיל יוסף בלשון הקודש, ולא השיבו פרעה, אמר לו השבע לי שלא תגלה הסוד, שלא יאמרו זה גדול מפרעה, כיון שהשביע יעקב את יוסף שלח לו אבי השביעני לאמר, אם אקיים שבועתי זו, אני עומד בשבועתך, ואם לאו כשם שאני עובר על שבועת אבי, כך אני עובר על שבועה שהשבעתני.

המדרש מתאר שפרעה רואה ביוסף גווני מלכות. הוא מזהה שהוא מתאים למלוכה. המדרש מתחיל לסרטט עימות מלוכני בין יוסף- שמסמל את עם ישראל, לבין פרעה- שמסמל את מצרים. אך העימות מלמד יותר מכך, על האלמנט של זיהוי הגדוּלה. פרעה מזהה גדולה מעבר לבגדי העבדות, גדולה של מלוכה היא דבר שרק מלך יודע לזהות.

היכולת לזהות גדולה ומלוכה מוכרת לנו מראש הפרשה:

בראשית פרק מח פסוק י (פרשת ויחי) – כ (פרשת ויחי)
(י) וְעֵינֵ֤י יִשְׂרָאֵל֙ כָּבְד֣וּ מִזֹּ֔קֶן לֹ֥א יוּכַ֖ל לִרְא֑וֹת וַיַּגֵּ֤שׁ אֹתָם֙ אֵלָ֔יו וַיִּשַּׁ֥ק לָהֶ֖ם וַיְחַבֵּ֥ק לָהֶֽם:
(יא) וַיֹּ֤אמֶר יִשְׂרָאֵל֙ אֶל־יוֹסֵ֔ף רְאֹ֥ה פָנֶ֖יךָ לֹ֣א פִלָּ֑לְתִּי וְהִנֵּ֨ה הֶרְאָ֥ה אֹתִ֛י אֱלֹהִ֖ים גַּ֥ם אֶת־זַרְעֶֽךָ:
(יב) וַיּוֹצֵ֥א יוֹסֵ֛ף אֹתָ֖ם מֵעִ֣ם בִּרְכָּ֑יו וַיִּשְׁתַּ֥חוּ לְאַפָּ֖יו אָֽרְצָה:
(יג) וַיִּקַּ֣ח יוֹסֵף֘ אֶת־שְׁנֵיהֶם֒ אֶת־אֶפְרַ֤יִם בִּֽימִינוֹ֙ מִשְּׂמֹ֣אל יִשְׂרָאֵ֔ל וְאֶת־מְנַשֶּׁ֥ה בִשְׂמֹאל֖וֹ מִימִ֣ין יִשְׂרָאֵ֑ל וַיַּגֵּ֖שׁ אֵלָֽיו:
(יד) וַיִּשְׁלַח֩ יִשְׂרָאֵ֨ל אֶת־יְמִינ֜וֹ וַיָּ֨שֶׁת עַל־רֹ֤אשׁ אֶפְרַ֙יִם֙ וְה֣וּא הַצָּעִ֔יר וְאֶת־שְׂמֹאל֖וֹ עַל־רֹ֣אשׁ מְנַשֶּׁ֑ה שִׂכֵּל֙ אֶת־יָדָ֔יו כִּ֥י מְנַשֶּׁ֖ה הַבְּכֽוֹר:
(טו) וַיְבָ֥רֶךְ אֶת־יוֹסֵ֖ף וַיֹּאמַ֑ר הָֽאֱלֹהִ֡ים אֲשֶׁר֩ הִתְהַלְּכ֨וּ אֲבֹתַ֤י לְפָנָיו֙ אַבְרָהָ֣ם וְיִצְחָ֔ק הָֽאֱלֹהִים֙ הָרֹעֶ֣ה אֹתִ֔י מֵעוֹדִ֖י עַד־הַיּ֥וֹם הַזֶּֽה:
(טז) הַמַּלְאָךְ֩ הַגֹּאֵ֨ל אֹתִ֜י מִכָּל־רָ֗ע יְבָרֵךְ֘ אֶת־הַנְּעָרִים֒ וְיִקָּרֵ֤א בָהֶם֙ שְׁמִ֔י וְשֵׁ֥ם אֲבֹתַ֖י אַבְרָהָ֣ם וְיִצְחָ֑ק וְיִדְגּ֥וּ לָרֹ֖ב בְּקֶ֥רֶב הָאָֽרֶץ:
(יז) וַיַּ֣רְא יוֹסֵ֗ף כִּי־יָשִׁ֨ית אָבִ֧יו יַד־יְמִינ֛וֹ עַל־רֹ֥אשׁ אֶפְרַ֖יִם וַיֵּ֣רַע בְּעֵינָ֑יו וַיִּתְמֹ֣ךְ יַד־אָבִ֗יו לְהָסִ֥יר אֹתָ֛הּ מֵעַ֥ל רֹאשׁ־אֶפְרַ֖יִם עַל־רֹ֥אשׁ מְנַשֶּֽׁה:
(יח) וַיֹּ֧אמֶר יוֹסֵ֛ף אֶל־אָבִ֖יו לֹא־כֵ֣ן אָבִ֑י כִּי־זֶ֣ה הַבְּכֹ֔ר שִׂ֥ים יְמִינְךָ֖ עַל־רֹאשֽׁוֹ:
(יט) וַיְמָאֵ֣ן אָבִ֗יו וַיֹּ֙אמֶר֙ יָדַ֤עְתִּֽי בְנִי֙ יָדַ֔עְתִּי גַּם־ה֥וּא יִֽהְיֶה־לְּעָ֖ם וְגַם־ה֣וּא יִגְדָּ֑ל וְאוּלָ֗ם אָחִ֤יו הַקָּטֹן֙ יִגְדַּ֣ל מִמֶּ֔נּוּ וְזַרְע֖וֹ יִהְיֶ֥ה מְלֹֽא־הַגּוֹיִֽם:
(כ) וַיְבָ֨רֲכֵ֜ם בַּיּ֣וֹם הַהוּא֘ לֵאמוֹר֒ בְּךָ֗ יְבָרֵ֤ךְ יִשְׂרָאֵל֙ לֵאמֹ֔ר יְשִֽׂמְךָ֣ אֱלֹהִ֔ים כְּאֶפְרַ֖יִם וְכִמְנַשֶּׁ֑ה וַיָּ֥שֶׂם אֶת־אֶפְרַ֖יִם לִפְנֵ֥י מְנַשֶּֽׁה:

בפסוקים אלו מתוארת דרמה כפולה. בתחילה, יעקב לא מברך את בני יוסף, המדרש אומר זאת על הנאמר בפסוק י"ב "ויוצא אותם יוסף מעם ברכיו", יוסף מוציא את בניו החוצה מברכיו של יעקב מכיוון שיעקב לא מברך אותם:

מדרש הגדול בראשית פרק מח פסוק יב (פרשת ויחי)
יב) ויוצא יוסף אתם מעם ברכיו. ד"א מעם ברכיו. הראה לו מה הוא מהול אף בניו מהולין. וכיון שהוציאן הבין בינו לבין עצמו ואמר שמא לא היתה עת רצון. המתין שעה אחת והחזירן, שנאמר ויקח יוסף את שניהם. ד"א ויוצא יוסף אתם מעם ברכיו. כיון שהוציאן אמר להן בני אל תסתכלו בגדולה זו שבידינו שאינה אלא לפי שעה, אלא בקשו רחמים שתשרה שכינה על אבא ויברך אתכם. מיד שרתה רוח הקדש עליו ובירכן.

המדרש מתאר איך רוח הקודש לא שרתה על יעקב בעת מפגשו עם בני יוסף, אלא רק לאחר התפילה של יוסף ובניו שורה רוח הקודש על יעקב. אך יותר מכך, יוסף תולה את חוסר הופעת רוח הקודש אצל יעקב, בבני יוסף. הוא מבין שבניו לא חשים שהם צריכים להתברך, דיה להם הגדולה של להיות בני יוסף המשנה למלך מצרים. על דבר זה מזהיר אותם יוסף, שזוהי גבורה חולפת. הוא מבין שהגדולה הזו עומדת על בלימה, עומדת על המחויבות של פרעה אליו ספציפית, שבלעדיו הגדולה לא מבוטחת. הוא מבין שהם צריכים גדולה שתנבע מהם- זוהי הברכה על שם העתיד, ברכת ה"ידגו לרוב בקרב הארץ", שיפרו וירבו כדגים.

הדרמה השניה מתרחשת כאשר יעקב מזהה גדולה דווקא באח הצעיר, באפרים. על כן יעקב משכל את ידיו ושם את ימינו על אפרים הקטון ולא על מנשה הבכור. לשאלתו האילמת של יוסף, יעקב עונה שהדברים מכוונים, הוא מזהה גדולה באפרים:

מדרש הגדול בראשית פרק מח פסוק יט (פרשת ויחי)
יט) וימאן אביו ויאמר ידעתי בני ידעתי. מעשה ראובן ובלהה, מעשה יהודה ותמר. דברים שלא נתגלו לך נתגלו לי דברים שנתגלו לך לא כל שכן. וגם הוא יגדל. ידעתי שגדעון יוצא ממנו. ואולם אחיו הקטן יגדל ממנו וזרעו יהיה מלא הגוים. אפשר שיהא כן אלא שעומד ממנו יהושע שהדמים חמה ולבנה שהן שולטין מסוף העולם ועד סופו. וכן הוא אומר וידם השמש וירח עמד

מאפרים יצא יהושע שיעצור את השמש ואת הירח, שישלוט בכל העולם כולו. יעקב יודע לזהות ניצני גדולה שטמונים באפרים ושיובילו אותו בהמשך. הגדולה הזו גם באה לידי ביטוי בגידול הפיסי, ארבעה דורות מבני אפרים נולדים על ברכי יוסף:

שכל טוב (בובר) בראשית פרק נ פסוק כג (פרשת ויחי)
כג) וירא יוסף לאפרים בני שלשים. דהוויין רביעי ליוסף: גם בני מכיר בן מנשה יולדו על ברכי יוסף. שהיה להם אב לברית שנימולו על ברכיו, זהו שאמר הכתוב ואולם אחיו הקטן יגדל ממנו (בראשית מח יט) שהיו קודם להתגדל בני שלשים לאפרים בחיי יוסף, ולמנשה לא היו אלא בני שניים:

בעוד פרעה מזהה גדולה ביוסף עצמו, יעקב מזהה גדולה בבני יוסף בעתיד שלהם, במה שעתיד לצמוח מהם. פרעה מתייחס להווה וחרד להווה שלו, אך יוסף רואה את העתיד ונשבע עליו. משבעים משפחות צומחים שבעים בתים ובהמשך צומח עם שלם. מצרים היא תרבות ההווה. מצרים חושבת על מה יקרה עכשיו. פרעה חושב על מה יקרה אם יגלו את מה שאני עושה או עשיתי. אך המחשבה של יעקב היא על הפוטנציאל העתידי. מי שיש לו פוטנציאל לגדול, להגדיל, הוא זה שמקבל את הברכה. השבועה של יוסף לפרעה היא על שם הווה, אך יוסף משקף לפרעה את העתיד. המצרים חונטים את יעקב ורוצים להקפיאו בהווה, כמת- חי. יעקב משביע את יוסף שיטמון אותו בארץ בה היה לו עבר, אך חשוב מכך בארץ בה בניו יהיו בעתיד.

גם יוסף משביע את אחיו לטומנו בארץ ישראל, בעתיד, ולא להסתנוור מחניטת ההווה במצרים. יוסף מאיץ בבניו לא להתבלבל מן הגדולה של ההווה שהיא חולפת, אלא לחשוב על העתיד.

פה מגיע לסופו מסע החלומות של יעקב ויוסף, חלומות שמלמדים על הפוטנציאל העתידי שלא תמיד פשוט לראותו בהווה.

ומתוך החלומות אנו עוברים למסע אחר, למסע של שעבוד וגאולה, שיעצב את העולם כולו.

לעמוד "המדרש והמיתוס"