״המדרש והמיתוס״ – פרשת ויצא: פגיעה, תפילה וחלום
מאת הרב אביע”ד סנדרס, מנהל השמה בכולל דעה ע”ש סוזי ברדפילד ור”מ במדרשת או”ת לינדנבאום
פרשת יציאת יעקב מארץ ישראל פותחת סדרה של חלומות נבואיים המשפיעים ומעצבים את סופו של ספר בראשית בפרט ואת יעודו של עם ישראל בכלל. החלום הראשון בסדרה הוא חלוםיעקב:
בראשית פרק כח פסוק י (פרשת ויצא) – כב (פרשת ויצא)
(י) וַיֵּצֵ֥א יַעֲקֹ֖ב מִבְּאֵ֣ר שָׁ֑בַע וַיֵּ֖לֶךְ חָרָֽנָה:
(יא) וַיִּפְגַּ֨ע בַּמָּק֜וֹם וַיָּ֤לֶן שָׁם֙ כִּי־בָ֣א הַשֶּׁ֔מֶשׁ וַיִּקַּח֙ מֵאַבְנֵ֣י הַמָּק֔וֹם וַיָּ֖שֶׂם מְרַֽאֲשֹׁתָ֑יו וַיִּשְׁכַּ֖ב בַּמָּק֥וֹם הַהֽוּא:
(יב) וַֽיַּחֲלֹ֗ם וְהִנֵּ֤ה סֻלָּם֙ מֻצָּ֣ב אַ֔רְצָה וְרֹאשׁ֖וֹ מַגִּ֣יעַ הַשָּׁמָ֑יְמָה וְהִנֵּה֙ מַלְאֲכֵ֣י אֱלֹהִ֔ים עֹלִ֥ים וְיֹרְדִ֖ים בּֽוֹ:
(יג) וְהִנֵּ֨ה יְקֹוָ֜ק נִצָּ֣ב עָלָיו֘ וַיֹּאמַר֒ אֲנִ֣י יְקֹוָ֗ק אֱלֹהֵי֙ אַבְרָהָ֣ם אָבִ֔יךָ וֵאלֹהֵ֖י יִצְחָ֑ק הָאָ֗רֶץ אֲשֶׁ֤ר אַתָּה֙ שֹׁכֵ֣ב עָלֶ֔יהָ לְךָ֥ אֶתְּנֶ֖נָּה וּלְזַרְעֶֽךָ:
(יד) וְהָיָ֤ה זַרְעֲךָ֙ כַּעֲפַ֣ר הָאָ֔רֶץ וּפָרַצְתָּ֛ יָ֥מָּה וָקֵ֖דְמָה וְצָפֹ֣נָה וָנֶ֑גְבָּה וְנִבְרֲכ֥וּ בְךָ֛ כָּל־מִשְׁפְּחֹ֥ת הָאֲדָמָ֖ה וּבְזַרְעֶֽךָ:
(טו) וְהִנֵּ֨ה אָנֹכִ֜י עִמָּ֗ךְ וּשְׁמַרְתִּ֙יךָ֙ בְּכֹ֣ל אֲשֶׁר־תֵּלֵ֔ךְ וַהֲשִׁ֣בֹתִ֔יךָ אֶל־הָאֲדָמָ֖ה הַזֹּ֑את כִּ֚י לֹ֣א אֶֽעֱזָבְךָ֔ עַ֚ד אֲשֶׁ֣ר אִם־עָשִׂ֔יתִי אֵ֥ת אֲשֶׁר־דִּבַּ֖רְתִּי לָֽךְ:
(טז) וַיִּיקַ֣ץ יַעֲקֹב֘ מִשְּׁנָתוֹ֒ וַיֹּ֕אמֶר אָכֵן֙ יֵ֣שׁ יְקֹוָ֔ק בַּמָּק֖וֹם הַזֶּ֑ה וְאָנֹכִ֖י לֹ֥א יָדָֽעְתִּי:
(יז) וַיִּירָא֙ וַיֹּאמַ֔ר מַה־נּוֹרָ֖א הַמָּק֣וֹם הַזֶּ֑ה אֵ֣ין זֶ֗ה כִּ֚י אִם־בֵּ֣ית אֱלֹהִ֔ים וְזֶ֖ה שַׁ֥עַר הַשָּׁמָֽיִם:
(יח) וַיַּשְׁכֵּ֨ם יַעֲקֹ֜ב בַּבֹּ֗קֶר וַיִּקַּ֤ח אֶת־הָאֶ֙בֶן֙ אֲשֶׁר־שָׂ֣ם מְרַֽאֲשֹׁתָ֔יו וַיָּ֥שֶׂם אֹתָ֖הּ מַצֵּבָ֑ה וַיִּצֹ֥ק שֶׁ֖מֶן עַל־רֹאשָֽׁהּ:
(יט) וַיִּקְרָ֛א אֶת־שֵֽׁם־הַמָּק֥וֹם הַה֖וּא בֵּֽית־אֵ֑ל וְאוּלָ֛ם ל֥וּז שֵׁם־הָעִ֖יר לָרִאשֹׁנָֽה:
(כ) וַיִּדַּ֥ר יַעֲקֹ֖ב נֶ֣דֶר לֵאמֹ֑ר אִם־יִהְיֶ֨ה אֱלֹהִ֜ים עִמָּדִ֗י וּשְׁמָרַ֙נִי֙ בַּדֶּ֤רֶךְ הַזֶּה֙ אֲשֶׁ֣ר אָנֹכִ֣י הוֹלֵ֔ךְ וְנָֽתַן־לִ֥י לֶ֛חֶם לֶאֱכֹ֖ל וּבֶ֥גֶד לִלְבֹּֽשׁ:
(כא) וְשַׁבְתִּ֥י בְשָׁל֖וֹם אֶל־בֵּ֣ית אָבִ֑י וְהָיָ֧ה יְקֹוָ֛ק לִ֖י לֵאלֹהִֽים:
(כב) וְהָאֶ֣בֶן הַזֹּ֗את אֲשֶׁר־שַׂ֙מְתִּי֙ מַצֵּבָ֔ה יִהְיֶ֖ה בֵּ֣ית אֱלֹהִ֑ים וְכֹל֙ אֲשֶׁ֣ר תִּתֶּן־לִ֔י עַשֵּׂ֖ר אֲעַשְּׂרֶ֥נּוּ לָֽךְ:
יעקב חולם על סולם שמוצב בארץ וראשו מגיע לשמים, ועליו עולים ויורדים מלאכי האלוקים. בחלומו הנבואי הוא אף שומע את קול השם ומקבל התחייבות להשגחתו בכל אשר ילך. החלום אמנם מתרחש בשינה, אך עוצמתו מעוררת את יעקב לפעולה ועשיה (בדומה לרבי נחמן מברסלב שדרש את סיפורי המעשיות, שהעולם מספר אותם לפני השינה כדי שירדמו- אך הוא מספר אותם כדי שאנשים יתעוררו). יעקב יוצק שמן על ראש המצבה עליה הוא ישן, קורא למקום "בית- אל", דהיינו ביתו של אלוקים, ואז אומר משפט מפתיע- 'אם אלוקים יהיה איתי, וישמור אותי בדרכי בתנאים טובים ואני אשוב בשלום לבית אבי- השם יהיה לי לאלוקים'.
תוכן הנדר מפתיע- מה הכוונה 'השם יהיה לי לאלוקים'? האם השם הוא לא זה שהתגלה עליו בחלומו? האם השם הוא לא אלוקיו כעת?
המדרש מתייחס לנוסח הביטוי של יעקב- "והיה השם לי לאלוקים" ואומר שאכן, יעקב עוד לא קיבל על עצמו את השם לאלוקים:
שכל טוב (בובר) בראשית פרק כח פסוק כא (פרשת ויצא)
והיה ה' לי לאלהים. כמו שאמר שהוא אלהי אברהם ואלהי יצחק:
נשמע מכאן שה' היה אלוקי אבותיו אך לא האלוקים של יעקב. משמעות הדבר קשה לנו מאוד. יעקב, המתואר כ"איש תם יושב אהלים", יעקב שמבורך על ידי יצחק בשמו של הקב"ה, ה' אינו אלוקיו?!
מדרש אחר עומד על צורניות הפסוק, הפותחת במילה "והיה":
ילקוט שמעוני תורה פרשת ויצא רמז קכג
והיה ה' לי לאלהים [כ"ח, כ"א] חייך כל טובות וברכות ונחמות שאני נותן איני נותן אלא בלשון הזה, והיה ביום ההוא יצאו מים חיים מירושלים והיה ביום ההוא יחיה איש עגלת בקר ושתי צאן, והיה ביום ההוא יוסיף ה' שנית, והיה ביום ההוא יטפו ההרים עסיס, והיה ביום ההוא יתקע בשופר גדול
כאשר יעקב פותח במילה "והיה", דבריו מתחברים לנו לאירועים גדולים שיתרחשו בהמשך, בעיקר לגאולה העתידית. יש פה אולי רמז לדברים שאנו אומרים כל יום בתפילה מתוך נבואת זכריה:
זכריה פרק יד פסוק ז – ט
(ז) וְהָיָ֣ה יוֹם־אֶחָ֗ד ה֛וּא יִוָּדַ֥ע לַיקֹוָ֖ק לֹא־י֣וֹם וְלֹא־לָ֑יְלָה וְהָיָ֥ה לְעֵֽת־עֶ֖רֶב יִֽהְיֶה־אֽוֹר:
(ח) וְהָיָ֣ה׀ בַּיּ֣וֹם הַה֗וּא יֵצְא֤וּ מַֽיִם־חַיִּים֙ מִיר֣וּשָׁלִַ֔ם חֶצְיָ֗ם אֶל־הַיָּם֙ הַקַּדְמוֹנִ֔י וְחֶצְיָ֖ם אֶל־הַיָּ֣ם הָאַחֲר֑וֹן בַּקַּ֥יִץ וּבָחֹ֖רֶף יִֽהְיֶֽה:
(ט) וְהָיָ֧ה יְקֹוָ֛ק לְמֶ֖לֶךְ עַל־כָּל־הָאָ֑רֶץ בַּיּ֣וֹם הַה֗וּא יִהְיֶ֧ה יְקֹוָ֛ק אֶחָ֖ד וּשְׁמ֥וֹ אֶחָֽד:
בתיאור הגאולה העתידית של זכריה, ישנו תיאור של איחוד בין השם לשמו. מהי כוונת הנבואה בדבריה אלה?
המלבי"ם מסביר בדבריו:
מלבי"ם זכריה פרק יד פסוק ט
והיה ה' למלך על כל הארץ. זה נמשל המים שכל העולם יכירו מלכות ה' ואחדותו, כי עד עתה היו אומות שלא האמינו באחדות והיו אומרים שיש שני התחלות או יותר, ואז יהיה ה' אחד, והיו אומות שהודו באחדות ה' אבל היו משתפים לו שתופים בהנהגה או בשמו וזכרו ואצילתו וכדומה, ואז יהיה גם שמו אחד, כי יאמינו כולם באחדות אמתי והשגחתו והנהגתו המיוחדת ובמלכותו, וגם שלעתיד יקרא שם הוי' ככתיבתו, כי הכנויים הם לפי חלוקי ההנהגות משפט וחסד ורחמים וכדומה, ולעתיד יהיה הנהגה אחת פשוטה:
המלבי"ם מסביר שהעולם כולו יכיר באחדותו של השם, דבר שיתבטא בכך שכל העולם כולו יכיר את השם בכינוי אחד. לא שלא יהיו הנהגות שונות, אלא שיובהר שעל אף שישנן הנהגות שונות וכינויים שונים כל ההנהגות הנן הנהגתו של השם אחד.
אולי לכך רומז יעקב, שמידות השם ואלוקים יתאחדו אצלו.
אך עדין נותרה השאלה למה החלום עורר את התגובה הזו אצל יעקב?
ניתן למצוא את הפתרון לכך במדרש ייחודי מאוד שמספר על מסעו של יעקב לחרן:
תלמוד בבלי מסכת סנהדרין דף צה עמוד ב
דכתיב ויצא יעקב מבאר שבע וילך חרנה וכתיב ויפגע במקום וילן שם כי בא השמש. כי מטא לחרן אמר: אפשר עברתי על מקום שהתפללו בו אבותי ואני לא התפללתי בו? בעי למיהדר, כיון דהרהר בדעתיה למיהדר – קפצה ליה ארעא. מיד ויפגע במקום. דבר אחר: אין פגיעה אלא תפלה, שנאמר ואתה אל תתפלל בעד העם הזה ואל תשא בעדם רנה ותפלה ואל תפגע בי. וילן שם כי בא השמש בתר דצלי בעי למיהדר, אמר הקדוש ברוך הוא: צדיק זה בא לבית מלוני, יפטר בלא לינה? מיד בא השמש, והיינו דכתיב ויזרח לו השמש, וכי לו בלבד זרחה? והלא לכל העולם כולו זרחה! אלא אמר רבי יצחק: שמש שבא בעבורו זרחה בעבורו.
על פי התלמוד, יעקב יוצא מבאר שבע וכבר מגיע לחרן, אך נזכר שהוא לא התפלל במקום בו אבותיו התפללו וחוזר לבית אל. סוג התפילה אותה מתפלל יעקב מכוּנה 'פגיעה'. בניגוד לתפילת העתירה החותרת והחוצבת דרך המציאות הרוחנית של יצחק, ותפילת ההשכמה של אברהם – המלמדת על תשוקה לעצם התפילה (זה הדבר הראשון אותו עושה אברהם מוקדם בבוקר) – תפילתו של יעקב הינה יותר בגדר של פגיעה, כלומר תפילה לא מתוכננת של מישהו שפגע במקום ועושה בו, או יותר מכך, שקורה לו באופן אינסטינקטיבי משהו לא צפוי, משהו שבדרך כלל לא קורה לו. הפגיעה מלמדת על מצב שעובר על האדם, כפי שנאמר על היצר הרע- "אם פגע בך מנוול זה משכהו לבית המדרש" (קידושין דף ל עמוד ב), יש פה גורם חיצוני שפוגע באדם מבפנים ומבחוץ, ובתגובה אליו האדם מתעורר לפעולה.
מה בדיוק פגע ביעקב?
מי שמברר נקודה זו בצורה יפה הינו בעל המאור ושמש:
מאור ושמש בראשית פרשת ויצא
"הנה לא ידע עד עתה סוד התפלה איך היא גדולה. ומצינו (מגילה יז א) שנטמן יעקב בבית מדרשו של שֵׁם וְעֵבֶר ולמד תורה, נמצא ידע סוד התורה. אמנם לא בא להתגלות אלקותו יתברך שמו עד עתה שנתגלה עליו אחר שעמד על סוד התפלה.
וזהפירוש המדרש ויקץ יעקב משנתו ממשנתו רצה לומר, מתורתו. שנתעורר על ידי התפלה הזאת, והבין שלא בא לתכלית ההשגה על ידי התורה לחוד. ואמר, אכן יש ה' במקום הזה רצה לומר, על ידי התפלה הזאת יוכל להבין יותר התגלות אלקות ממה שהשיג עד עתה על ידי התורה לחוד, ואנכי לא ידעתי סוד זה, אין זה כי אם 'בית' אלקים רצה לומר, כי על ידי התפלה בהתעוררות והתלהבות יכול האדם לבא ליראת הרוממות, אשר יִקָּרֵא בלשון חכמינו ז"ל 'בית', כמאמר חכמינו ז"ל (שבת לא ב) חֲבָל עַל דְּלֵית לֵיהּ דַּרְתָּא כו'. וזה שער השמים, כי התפלה היא עיקר שער השמים – לבוא להשגת אלקות ויראת שמים, אוֹצַר הַטּוֹב אֶת הַשָּׁמַיִם, כי יִרְאַת ה' הִיא אוֹצָרוֹ, ודו"ק היטב כי נכון הוא.
ביעקב פוגעת ההכרה שהוא לא התפלל במקום של אבותיו ובתור נאמנות לאבותיו הוא חוזר להתפלל, אך אז התפילה מעבירה אותו תהליך, בחינת "הציץ ונפגע".
המאור ושמש מסביר לנו שיעקב עד עכשיו לא באמת התפלל. הוא הכיר את אלוקים דרך ישיבת שם ועבר שם נטמן (לפי במסופר בגמרא במסכת מגילה), אך הוא מעולם לא חווה התגלות, הוא מעולם לא עבד אלוקים דרך כח התפילה, וזאת בניגוד לאבותיו.
יעקב עובד דרך שם אלוקים- דרך הטבע של העולם, דרך הסדר הפנימי של המציאות אותו הוא לומד בבית המדרש של שם ועבר. זוהי התורה שקדמה לתורה שבכתב, תורה שמראה את יד השם שמתגלה דרך המציאות עצמה. זהו קישור לאלוקות דרך הכח השכלי.
מצד שני, יעקב, בניגוד לאבותיו אברהם ויצחק, מעולם לא התפלל. הפנימיות שלו לא דוחפת אותו לכך, והוא מוצא את סיפוקו רק דרך עולמות השכל.
אך עכשיו, כאשר הוא עוזב את ארץ אבותיו משהו בו מתעורר לתפילה, ודווקא על ידי תפילה הוא משיג את החלום הנבואי, את הכח המדמה המעורר, את הסיפור שמבחינות מסוימות גדול יותר מן ההכרה השכלית. הוא מבין שעל ידי תפילה ומתוך התלהבות אפשר להגיע למקומות גדולים. כך הוא מגיע לשער השמים שלו. עבודת השם שלו הופכת להיות חלק מן הסיפור האנושי שלו ולא דרך הידע האוניברסלי של בית המדרש של שם ועבר. וכך אכן כותב האר"י הקדוש על היות התפילה רעיון אישי המתבטא בצורה שונה מאדם לאדם ולא ידע אוניברסלי כללי:
"יש שינויים רבים בין סידורי התפילות, בין מנהג ספרד ובין מנהג קאטלוניא ובין מנהג אשכנז וכיוצא בזה; הנה בעניין הזה אמר לי מורי [=האר"י] ז"ל שיש ברקיע י"ב חלונות כנגד י"ב שבטים, וכל שבט ושבט עולה תפילתו דרך שער א' מיוחד לו; והוא סוד י"ב שערים הנזכר בסוף יחזקאל. והנה אין ספק, כי אם תפילות כל השבטים היו שוות, לא היה צורך לי"ב חלונות ושערים, וכל שער יש לו דרך בפני עצמו; אלא ודאי מוכרח הוא, שכיוון שתפילותיהם משונות, לכן צריכים שערים מיוחדים לכל שבט ושבט. כי כפי שורש ומקור נשמות השבט ההוא, כך צריך להיות סדר תפילתו. ולכן ראוי לכל אחד ואחד להחזיק כמנהג סדר תפילתו כמנהג אבותיו, לפי שאין אתנו יודע מי הוא משבט זה ומי הוא משבט זה, וכיוון שאבותיו החזיקו במנהג ההוא, אולי הוא מן השבט ההוא, הראוי לו אותו המנהג, ועתה בא לבטלו, ואין תפילתו עולה למעלה, אם לא בדרך הסדר ההוא" (שער הכוונות, עניין נוסח התפילה)
זוהי ההכרה שנוחתת על יעקב אבינו כאשר הוא מתפלל. התפילה מעוררת ביעקב את כח הדמיון המביא לו את הנבואה. יעקב מבין שאלוקים הכללי בו הוא דבק ובו הוא מאמין, הוא למעשה האלוקים האישי של אבותיו, שדרך העבודה של אבותיו יכולה להתאים גם לו, ואין ביניהן סתירה. ועל כן יעקב אומר, 'אני יוצא למסע ארוך בו אני זקוק לליווי של ממש. בדרך זו אני צריך גם את הליווי של השם, שנראה שמובטח לי בחלום, את עולם התפילה, אך גם את שם האלוקים צריך, גם את עולם הלימוד האובייקטיבי שיכול להיות מטושטש ונזנח בדרך הגלות אליה אני יוצא'. יעקב כמו אומר: 'אם אני יכול להחזיק את שתי הדרכים, דרך התפילה ודרך התורה, את שם הוויה ואת שם אלוקים יחד דרך הגלות, אני אבין סופית שיש פה דרך עבודה אחת שמשלבת את הכל. שאפשר לשמר את עולם השכל יחד עם התפילה וההתגלות'.
יעקב למעשה מעלה פה שאלה לא פשוטה, האם פגיעה, האם דבקות, האם התלהבות ותפילה לא סותרת גם סדר. האם החלום שמניע את הדברים בצורה מיסטית, יכול להגיע יחד עם עולם של י"ושב אהלים". בתרבויות אחרות פתרו את השאלה באלים שונים, יש את אלת החכמה ואת אלת ההשראה ואת האורקל המנבא. אך לא זו דרכו של יעקב, הוא יודע שהשם אחד ושמו אחד. השאלה שהוא שואל את עצמו היא האם הוא מסוגל לחיות את שתי המידות יחד.
זוהי שאלה שתלווה את הפרשיות הבאות אשר מונעות על ידי חלומות ואנו נתייחס אליה באופנים שונים.
(נערך על ידי יפעה וינשטיין)
