חיפוש
סגור את תיבת החיפוש

״המדרש ההלכה והמיתוס״ – פרשת ויצא: תפילת יעקב והתרפים

מאת הרב אביע”ד סנדרס, מנהל השמה בכולל דעה ע”ש סוזי ברדפילד ור”מ במדרשת או”ת לינדנבאום

אביע

הפרשה שלנו הנה המשך ישיר של סופה של הפרשה הקודמת, בה כתוב שיצחק שולח את יעקב ללכת לקחת אישה בבית בתואל בפדן ארם:

בראשית פרק כח פסוק ה (פרשת תולדות) – ז (פרשת תולדות)
(ה) וַיִּשְׁלַ֤ח יִצְחָק֙ אֶֽת־יַעֲקֹ֔ב וַיֵּ֖לֶךְ פַּדֶּ֣נָֽה אֲרָ֑ם אֶל־לָבָ֤ן בֶּן־בְּתוּאֵל֙ הָֽאֲרַמִּ֔י אֲחִ֣י רִבְקָ֔ה אֵ֥ם יַעֲקֹ֖ב וְעֵשָֽׂו:
(ו) וַיַּ֣רְא עֵשָׂ֗ו כִּֽי־בֵרַ֣ךְ יִצְחָק֘ אֶֽת־יַעֲקֹב֒ וְשִׁלַּ֤ח אֹתוֹ֙ פַּדֶּ֣נָֽה אֲרָ֔ם לָקַֽחַת־ל֥וֹ מִשָּׁ֖ם אִשָּׁ֑ה בְּבָרֲכ֣וֹ אֹת֔וֹ וַיְצַ֤ו עָלָיו֙ לֵאמֹ֔ר לֹֽא־תִקַּ֥ח אִשָּׁ֖ה מִבְּנ֥וֹת כְּנָֽעַן:
(ז) וַיִּשְׁמַ֣ע יַעֲקֹ֔ב אֶל־אָבִ֖יו וְאֶל־אִמּ֑וֹ וַיֵּ֖לֶךְ פַּדֶּ֥נָֽה אֲרָֽם:

התורה גם מתארת שיעקב אכן שומע לדברי אביו ואמו ואכן הולך לפדן ארם.

אך בראש הפרשה שלנו נראה שיש חזרה מסוימת, שהרי הפרשה שלנו פותחת בויצא יעקב מבאר שבע:

בראשית פרק כח פסוק י (פרשת ויצא) – כב (פרשת ויצא)
(י) וַיֵּצֵ֥א יַעֲקֹ֖ב מִבְּאֵ֣ר שָׁ֑בַע וַיֵּ֖לֶךְ חָרָֽנָה:

אם כבר הלך לפדן ארם, אז מהיכן יצא? המדרש מסביר לנו מה בדיוק התרחש בפער בין הכתובים:

מדרש הגדול בראשית פרק כח פסוק י (פרשת ויצא)
י) ויצא יעקב. אמר ר’ יהושע בן לוי והלא כבר נאמר וישמע יעקב אל אביו ואל אמו וילך פדנה ארם ומה ת”ל כאן ויצא יעקב, אלא אמר ר’ חזקיה עשה יעקב אבינו מטמין בארץ ארבע עשרה שנה מברר תלמודו אצל זקינו עבר וכשבירר כל תלמודו אחר כך יצא, לכך נאמר ויצא יעקב.
ד”א ויצא יעקב. אמר ר’ יהושע בן לוי והלא כבר נאמר וישמע יעקב וגו’ ומהוא ויצא. אלא אמר הרי אבי ואמי נתנו לי רשות לצאת לחוצה לארץ תאמר שהקב”ה רוצה שאצא ואוליד שם בנים או לאו והלך ליטול רשות מן השכינה כמה דאת אמר ויצא משה מעם פרעה את העיר (שמות ט, לג), מה להלן לחלות פני שכינה אף כאן לחלות פני שכינה, הוי ויצא יעקב.

רבי יהושע בן לוי מסביר את הדברים בצורה כפולה, בתחילה הוא מסביר שיעקב הטמין עצמו ארבע עשרה שנה בבית עבר לברר תורתו ורק אז יצא. האופציה השניה היא, שלפני שיעקב יוצא מן הארץ, הוא הולך לבקש רשות מן השכינה לצאת מן הארץ. להיכן הלך לבקש רשות זאת? לבאר שבע:

מדרש הגדול בראשית פרק כח פסוק י (פרשת ויצא)
ד”א ויצא יעקב. אמר ר’ אושעיה והלא כבר נאמר וישמע יעקב אל אביו ואל אמו וילך פדנה ארם ומה ת”ל ויצא יעקב, אלא אמר אבא בשעה שביקש לצאת לחוצה לארץ מאיכן הורשה מבאר שבע אף אני הולך לשם אם נתן לי רשות הריני יוצא ואם לאו איני יוצא. כיון שנתן לו רשות לצאת מיד ויצא יעקב.

יעקב נוטל רשות מאלוקים לצאת, התורה לא מציינת שאכן יעקב קבל רשות לצאת מן הארץ, אך המדרש מניח שכן. ניתן לומר שנתינת הרשות בפועל מתרחשת “במקום”:

(יא) וַיִּפְגַּ֨ע בַּמָּק֜וֹם וַיָּ֤לֶן שָׁם֙ כִּי־בָ֣א הַשֶּׁ֔מֶשׁ וַיִּקַּח֙ מֵאַבְנֵ֣י הַמָּק֔וֹם וַיָּ֖שֶׂם מְרַֽאֲשֹׁתָ֑יו וַיִּשְׁכַּ֖ב בַּמָּק֥וֹם הַהֽוּא:

ואומר על כך המדרש:

מדרש אגדה (בובר) בראשית פרק כח פסוק יא (פרשת ויצא)
[יא] ויפגע במקום. אמר יעקב וכי אפשר עברתי על מקום שהתפללו בו אבותי ולא התפללתי, ולא אסכים על מה שעשו והסכימו אבותי, מיד חזר להר המוריה והתפלל שם. ואין פגיעה אלא תפלה, שנאמר ואל תפגע בי (ירמיה ז טז):

המדרש מספר לנו שיעקב כבר הגיע לחרן, אך החליט לחזור לאחריו, להר המוריה ולהתפלל שם. אחרי ארבע עשרה שנה בבית שם ועבר, בהן יעקב מברר את תורתו, הוא יודע איך להתפלל, אך דומה שהתפילות שלו אינן התפילות שלו, אלא המשכה של התפילות שהיו מקובלות בידו, יצחק התפלל בדרך של שיחה ועתירה, אברהם התפלל בדרך של השכמה, עוד אין כאן תפילה המייחדת ומיוחדת ליעקב. אנו יודעים שהנקודה המרכזית של יעקב היא היותו יושב אהלים, חובש בית המדרש, אין לו תפילה המייחדת אותו. ברכת יצחק אולי קצת שינתה נקודה זו וחיבאה אותו למציאות. אולי לאור ברכה זו המדרש מלמדנו שתפילתו של יעקב מכונה פגיעה וכנראה יש לה קשר הדוק למילה שמגיעה מיד אחריה, מקום:

פסיקתא זוטרתא (לקח טוב) בראשית פרק כח פסוק יא (פרשת ויצא)
יא) ויפגע במקום. רב הונא בש”ר מאיר אמר למה מכנים שמו של הקדוש ברוך הוא מקום, וכן הוא אומר בנעמן, והניף ידו אל המקום (מ”ב ה יא). לפי שהוא מקומו של עולם, וכה”א ה’ מעון אתה היית לנו (תהלים צ א) אתה מעונו של עולם: ויפגע במקום. אין פגיעה אלא תפלה, וכה”א ואתה אל תתפלל בעד העם הזה ואל תפגע בי (ירמיה ז טז). א”ר יהושע בן לוי אבות תקנו תפלות, אברהם תקן תפלת השחר, דכתיב וישכם אברהם בבקר אל המקום אשר עמד שם (בראשית יט כז), ואין עמידה אלא תפלה, וכה”א ויעמד פנחס ויפלל (תהלים קו ל). יצחק תקן תפלת המנחה, דכתיב ויצא יצחק לשוח בשדה לפנות ערב (בראשית כד סג), ואין שיחה אלא תפלה, וכה”א אשפוך לפניו שיחי (תהלים קמב ג), ואומר ולפני ה’ ישפוך שיחו (שם קב א). יעקב תקן תפלת ערבית, שנאמר ויפגע במקום, כדאמרן. אלו ג’ תפלות כנגד הקרבנות, תפלת השחר כנגד תמיד של שחרית, תפלת המנחה כנגד תמיד של בין הערבים, תפלת הערב אין לה קבע, ואמרינן במס’ ברכות מאי אין לה קבע, אינה קבע, ואעפ”כ הוא לנו קבע, שלא לבטל קריאת שמע של ערבית, וכדי שיהא סומך גאולה לתפלה, וכנגד מי, כנגד אברים ופדרים שלא נתעכלו מבערב מתעכלים כל הלילה, שנאמר הוא העולה על מוקדה על המזבח כל הלילה עד הבקר (ויקרא ו ב):

על פי המדרש, תפילתו של יעקב, הפגיעה, קשורה לכך שהקדוש ברוך הוא הנו מקומו של עולם, מעונו של עולם. על פי דברים אלו, המקום בו נמצא העולם הנו באלוקות. למה בדיוק המדרש מתכוון? קשה לומר. ישנן הבנות מאוחרות יותר שהתפתחו לאורך השנים על היחס בין העולם לאלוקים. איך קיים עולם סופי וקיים אלוקים אין סופי? שנים ארוכות לאחר השאלה הזאת האר”י הקדוש הציע את הצמצום בתור מענה אליה. אלוקים צמצם את נוכחותו כדי שהעולם הסופי יוכל להתקיים. מה בדיוק המשמעות של הצמצום הזה? האם הוא כפשוטו או לא כפשוטו? רבים מאוד עוסקים בכך. אך המדרש נכתב לפני כן, בתקופת כתיבת המדרש, שאלה זו ריחפה מתחת לפני השטח אך עוד לא נוסחה כשאלה, בטח לא במדרש זה.

המדרש טוען שאלוקים הוא מקומו של העולם. דבר זה אומר שכל דבר במציאות, כל דבר בעולם, מקומו נמצא באלוקים. דבר זה מאפשר חופשיות הרבה יותר גדולה בפניה וביחס לאלוקות. לא רק דרך האירועים שאלוקים מזמן לאדם, אלא פניה ישירה דרך המציאות עצמה אל האלוקות. אולי לכן תפילתו של יעקב מכונה פגיעה, פגיעה היא דבר מפתיע, לא מתוכנן, דבר קצת אימפולסיבי. זו החלטה של רגע, סוג של השראה. כנראה מסיבה זו תפילתו של יעקב “אין לה קבע”, היא אינה מוגבלת בסד הזמנים הרגיל. היא לא כנגד הקרבן, אלא כנגד הפעולה שמגיעה בעקבות השאריות של הקרבנות האחרים שאין להם שעה מוגדרת אלא מסגרת רחבה ביותר.

יעקב שהעמיק בזהותו ארבע עשרה שנה בבית עבר, שלמעשה למד ארבע עשרה שנה במסגרת, עושה דבר שפורץ את המסגרת הרגילה, הוא חוזר על עקבותיו ומתפלל. המענה לפריצה של המסגרת מגיע בדמות חלום, חלום שפורץ את הגבולות בין שמים וארץ:

(יב) וַֽיַּחֲלֹ֗ם וְהִנֵּ֤ה סֻלָּם֙ מֻצָּ֣ב אַ֔רְצָה וְרֹאשׁ֖וֹ מַגִּ֣יעַ הַשָּׁמָ֑יְמָה וְהִנֵּה֙ מַלְאֲכֵ֣י אֱלֹהִ֔ים עֹלִ֥ים וְיֹרְדִ֖ים בּֽוֹ:
(יג) וְהִנֵּ֨ה יְקֹוָ֜ק נִצָּ֣ב עָלָיו֘ וַיֹּאמַר֒ אֲנִ֣י יְקֹוָ֗ק אֱלֹהֵי֙ אַבְרָהָ֣ם אָבִ֔יךָ וֵאלֹהֵ֖י יִצְחָ֑ק הָאָ֗רֶץ אֲשֶׁ֤ר אַתָּה֙ שֹׁכֵ֣ב עָלֶ֔יהָ לְךָ֥ אֶתְּנֶ֖נָּה וּלְזַרְעֶֽךָ:
(יד) וְהָיָ֤ה זַרְעֲךָ֙ כַּעֲפַ֣ר הָאָ֔רֶץ וּפָרַצְתָּ֛ יָ֥מָּה וָקֵ֖דְמָה וְצָפֹ֣נָה וָנֶ֑גְבָּה וְנִבְרֲכ֥וּ בְךָ֛ כָּל־מִשְׁפְּחֹ֥ת הָאֲדָמָ֖ה וּבְזַרְעֶֽךָ:
(טו) וְהִנֵּ֨ה אָנֹכִ֜י עִמָּ֗ךְ וּשְׁמַרְתִּ֙יךָ֙ בְּכֹ֣ל אֲשֶׁר־תֵּלֵ֔ךְ וַהֲשִׁ֣בֹתִ֔יךָ אֶל־הָאֲדָמָ֖ה הַזֹּ֑את כִּ֚י לֹ֣א אֶֽעֱזָבְךָ֔ עַ֚ד אֲשֶׁ֣ר אִם־עָשִׂ֔יתִי אֵ֥ת אֲשֶׁר־דִּבַּ֖רְתִּי לָֽךְ:
(טז) וַיִּיקַ֣ץ יַעֲקֹב֘ מִשְּׁנָתוֹ֒ וַיֹּ֕אמֶר אָכֵן֙ יֵ֣שׁ יְקֹוָ֔ק בַּמָּק֖וֹם הַזֶּ֑ה וְאָנֹכִ֖י לֹ֥א יָדָֽעְתִּי:
(יז) וַיִּירָא֙ וַיֹּאמַ֔ר מַה־נּוֹרָ֖א הַמָּק֣וֹם הַזֶּ֑ה אֵ֣ין זֶ֗ה כִּ֚י אִם־בֵּ֣ית אֱלֹהִ֔ים וְזֶ֖ה שַׁ֥עַר הַשָּׁמָֽיִם:

ובאמת לפי המדרש יעקב מגלה שהשכינה שרויה בכל מקום:

שכל טוב (בובר) בראשית פרק כח פסוק טז (פרשת ויצא)
טז) ויקץ יעקב משנתו. אז ידע שנדבר עמו הקדוש ברוך הוא: ויאמר אכן. כל מקום שנאמר אכן הרי הוא לשון בירור, כמו כן ונכון, כלומר אך כן כך אמר ברור ונכון שיש ה’ במקום הזה, מלמד שהשכינה שרויה בכל מקום בין בנוי בין חרב, ושכינה חנויה כאן

השכינה שרויה בכל מקום בין בנוי ובין חרב, יעקב מגלה דבר זה לאחר החלום הנבואי אותו הוא חווה לאחר שפרץ את המסגרת בה הוא חי כארבע עשרה שנה.

אך ישנו מדרש אחר שמוסיף נופך מחודש לביטוי ואנכי לא ידעתי:

מדרש הגדול בראשית פרק כח פסוק טז (פרשת ויצא)
במקום הזה, זה מקום לנבואה כענין שנאמר הנה מקום אתי ונצבת על הצור (שמות לג, כא). ד”א במקום הזה, ידע שכל מה שבעליונים ושבתחתונים הוא בגופו שלאדם והוא עולם בפני עצמו לכך נאמר ואנכי לא ידעתי.

יעקב לומד שיש בעולם מקום לנבואה, מקום למפגש ישיר עם מקומו של עולם, לא מפגש בדרך רמז אלא מפגש שפונה אל האדם בצורה ספציפית, לא דרך ברית אבות ולא דרך עבודה שכלית מסודרת בה יכולים רבים להתמקצע, אלא שיש מקום לגילוי השכינה האישי.

אך זה מעבר לכך, יעקב מבין שהאדם עצמו, גופו של אדם, אף הוא חלק מן העולם, בו מתבטא מקומו של עולם. דבר זה הוא ביטוי לכך שהנבואה הגיעה אליו דווקא דרך החלום, הזמן בו האדם אינו נמצא בשליטה – בזמן שהוא לא יודע, ואנכי לא ידעתי.

במדרש הגדול הדברים מקבלים דיוק נוסף:

מדרש הגדול בראשית פרק כח פסוק יא (פרשת ויצא)
ויפגע במקום. מפני מה מכנין שמו שלהקב”ה מקום, מפני שכל מקום שהצדיקים מצויין הוא נמצא עמהן, שנאמר בכל המקום אשר אזכיר את שמי אבוא אליך וברכתיך (שמות כ, כד). ד”א אמר ר’ חונא בשם ר’ אמי מפני מה מכנין שמו שלהקב”ה מקום, מפני שהוא מקומו שלעולמו ואין עולמו מקומו. אמר ר’ יוסי בר אבון ועדיין אין אנו יודעין אם הקדוש ברוך הוא מקומו שלעולמו ואם עולמו מקומו, אלא ממה שכת’ ויאמר ה’ הנה מקום אתי (שמות לג, כא) אנו יודעין שהקב”ה מקומו שלעולמו ואין עולמו מקומו. כיוצא בו מענה אלהי קדם (דברים לג, כז). אמר ר’ יצחק אין אנו יודעין אם הקדוש ברוך הוא מעונו שלעולמו ואם עולמו מעונו, אלא ממה שכת’ ה’ מעון אתה (תהלים צ, א) אנו יודעין שהקב”ה מעונו שלעולמו ואין עולמו מעונו.

על פי המדרש הקדוש ברוך הוא נמצא בכל מקום שהצדיקים נמצאים בו, האם זה סותר את התפיסה שהקדוש ברוך הוא מקומו של העולם? לא. אבל, דבר זה יכול לחדד לנו נקודה משמעותית. המדרש בונה קומה נוספת ואומר שאמנם הקדוש ברוך הוא מקום העולם, אך אין העולם מקומו, אך דבר זה אינו נכון ביחס לצדיק. כל מקום שהצדיקים נמצאים הוא נמצא עמהם.

ובאמת מכאן ואילך יעקב הולך בתחושה שהוא תחת השגחה, שאלוקים עמו. דבר זה ראוי לציון בעיקר ביחס לאירוע אחר שאנו נתקלים בו בהמשך הפרשה:

בראשית פרק לא פסוק יט (פרשת ויצא)- לד
(יט) וְלָבָ֣ן הָלַ֔ךְ לִגְזֹ֖ז אֶת־צֹאנ֑וֹ וַתִּגְנֹ֣ב רָחֵ֔ל אֶת־הַתְּרָפִ֖ים אֲשֶׁ֥ר לְאָבִֽיהָ:
(לד) וְרָחֵ֞ל לָקְחָ֣ה אֶת־הַתְּרָפִ֗ים וַתְּשִׂמֵ֛ם בְּכַ֥ר הַגָּמָ֖ל וַתֵּ֣שֶׁב עֲלֵיהֶ֑ם וַיְמַשֵּׁ֥שׁ לָבָ֛ן אֶת־כָּל־הָאֹ֖הֶל וְלֹ֥א מָצָֽא:

רחל גונבת את תרפי לבן. לא נכנס לשאלה הידועה למה גנבה אותם, לעצמה או כדי למנוע מאביה לעבוד בהם, אך ברור שהתרפים הנם אובייקט דתי בעל משמעות גדולה.

את התרפים אנו שבים ופוגשים אצל מיכל בת שאול שעוזרת בעזרתם לדוד להמלט:

שמואל א פרק יט פסוק יב – יג
(יב) וַתֹּ֧רֶד מִיכַ֛ל אֶת־דָּוִ֖ד בְּעַ֣ד הַחַלּ֑וֹן וַיֵּ֥לֶךְ וַיִּבְרַ֖ח וַיִּמָּלֵֽט:
(יג) וַתִּקַּ֨ח מִיכַ֜ל אֶת־הַתְּרָפִ֗ים וַתָּ֙שֶׂם֙ אֶל־הַמִּטָּ֔ה וְאֵת֙ כְּבִ֣יר הָֽעִזִּ֔ים שָׂ֖מָה מְרַֽאֲשֹׁתָ֑יו וַתְּכַ֖ס בַּבָּֽגֶד:

ממקומות אחרים בתנ”ך מובן שהתרפים הנם חפצי ניבוי:

יחזקאל פרק כא פסוק כו
כִּי עָמַד מֶלֶךְ בָּבֶל אֶל אֵם הַדֶּרֶךְ בְּרֹאשׁ שְׁנֵי הַדְּרָכִים לִקְסָם קָסֶם קִלְקַל בַּחִצִּים שָׁאַל בַּתְּרָפִים רָאָה בַּכָּבֵד

זכריה פרק י פסוק ב
כִּי הַתְּרָפִים דִּבְּרוּ אָוֶן וְהַקּוֹסְמִים חָזוּ שֶׁקֶר וַחֲלֹמוֹת הַשָּׁוא יְדַבֵּרוּ הֶבֶל יְנַחֵמוּן עַל כֵּן נָסְעוּ כְמוֹ צֹאן יַעֲנוּ כִּי אֵין רֹעֶה.

שׁמואל א פרק טו פסוק כג
כִּי חַטַּאת קֶסֶם מֶרִי וְאָוֶן וּתְרָפִים הַפְצַר…

מלכים ב פרק כג פסוק כד
וְגַם אֶת הָאֹבוֹת וְאֶת הַיִּדְּעֹנִים וְאֶת הַתְּרָפִים וְאֶת הַגִּלֻּלִים וְאֵת כָּל הַשִּׁקֻּצִים אֲשֶׁר נִרְאוּ בְּאֶרֶץ יְהוּדָה וּבִירוּשָׁלִַם בִּעֵר יֹאשִׁיָּהוּ…

אנו פוגשים את התרפים גם אצל מיכה בעת שהוא מקים את משכן הקבע שלו:

שופטים פרק יח פסוק יט
הַחֲרֵשׁ שִׂים יָדְךָ עַל פִּיךָ וְלֵךְ עִמָּנוּ וֶהְיֵה לָנוּ לְאָב וּלְכֹהֵן הֲטוֹב הֱיוֹתְךָ כֹהֵן לְבֵית אִישׁ אֶחָד אוֹ הֱיוֹתְךָ כֹהֵן לְשֵׁבֶט וּלְמִשְׁפָּחָה בְּיִשְׂרָאֵל. יח:כ וַיִּיטַב לֵב הַכֹּהֵן וַיִּקַּח אֶת הָאֵפוֹד וְאֶת הַתְּרָפִים וְאֶת הַפָּסֶל וַיָּבֹא בְּקֶרֶב הָעָם.‏

התרפים הם אובייקט מעבר, אובייקט שבימי קדם היו פונים דרכו אל התחום הנבואי, אולי זה היה חלק מתרבות בני קדם שזלגה לתוך עם ישראל לאורך השנים. אך יעקב מציב אלטרנטיבה לתפיסה הדתית הזאת. הוא מציב אלטרנטיבה לתפיסה שהאדם נושא את אלוקיו או האובייקטים הדתיים שלו יחד עמו. יעקב מלמד שזה לא הוא שנושא את אלוקים, אלא זה אלוקים שמתלווה אליו. יעקב מלמד שהקשר עם אלוקים תלוי בתפילה, תלוי בצדקתו של האדם, לא באובייקטים וחפצים. שניתן להתפלל בכל מקום, בכל מצב, “לפגוע” באלוקות, מתוך המציאות עצמה.

תאריך פרסום:
תגים

פוסטים אחרונים

הצטרפו לניוזלטר

קבלו עדכונים שבועיים על דברי תורה, חדשות ועדכונים כלליים ישירות לתיבת הדוא”ל שלכם מאור תורה סטון.

"*" אינדוקטור שדות חובה

מדינה*
שדה זה מיועד למטרות אימות ויש להשאיר אותו ללא שינוי.
.pf-primary-img{display:none !important;}