״המדרש והמיתוס״ – פרשת ויקהל-פקודי: אחרי מלחמת אחים

מאת הרב אביע”ד סנדרס, מנהל השמה בכולל דעה ע”ש סוזי ברדפילד ור”מ במדרשת או”ת לינדנבאום

אביע

הפרשה שלנו מגיעה אחרי הטראומה הגדולה של חטא העגל. חטא העגל אינו רק בגידה של עם ישראל בתוכן הברית עם אלוקים, אלא מלחמת אחים של ממש:

שמות פרק לב פסוק כו (פרשת כי תשא) – כט (פרשת כי תשא)
(כו) וַיַּעֲמֹ֤ד מֹשֶׁה֙ בְּשַׁ֣עַר הַֽמַּחֲנֶ֔ה וַיֹּ֕אמֶר מִ֥י לַיקֹוָ֖ק אֵלָ֑י וַיֵּאָסְפ֥וּ אֵלָ֖יו כָּל־בְּנֵ֥י לֵוִֽי:
(כז) וַיֹּ֣אמֶר לָהֶ֗ם כֹּֽה־אָמַ֤ר יְקֹוָק֙ אֱלֹהֵ֣י יִשְׂרָאֵ֔ל שִׂ֥ימוּ אִישׁ־חַרְבּ֖וֹ עַל־יְרֵכ֑וֹ עִבְר֨וּ וָשׁ֜וּבוּ מִשַּׁ֤עַר לָשַׁ֙עַר֙ בַּֽמַּחֲנֶ֔ה וְהִרְג֧וּ אִֽישׁ־אֶת־אָחִ֛יו וְאִ֥ישׁ אֶת־רֵעֵ֖הוּ וְאִ֥ישׁ אֶת־קְרֹבֽוֹ:
(כח) וַיַּֽעֲשׂ֥וּ בְנֵֽי־לֵוִ֖י כִּדְבַ֣ר מֹשֶׁ֑ה וַיִּפֹּ֤ל מִן־הָעָם֙ בַּיּ֣וֹם הַה֔וּא כִּשְׁלֹ֥שֶׁת אַלְפֵ֖י אִֽישׁ:
(כט) וַיֹּ֣אמֶר מֹשֶׁ֗ה מִלְא֨וּ יֶדְכֶ֤ם הַיּוֹם֙ לַֽיקֹוָ֔ק כִּ֛י אִ֥ישׁ בִּבְנ֖וֹ וּבְאָחִ֑יו וְלָתֵ֧ת עֲלֵיכֶ֛ם הַיּ֖וֹם בְּרָכָֽה:

למרות שכתוב שבני לוי הרגו איש את אחיו ואיש את רעהו, התמונה יותר מורכבת מכך. שבט לוי לא עבד עבודה זרה, אך הם כן הרגו בני שבטים אחרים:

מדרש הגדול שמות פרק לב פסוק כט (פרשת כי תשא)
כט) ויאמר משה מלאו ידכם היום לה' כי איש בבנו ובאחיו. וכי שבט לוי עבדו ע"ז והלא כבר נאמר ויאספו אליו כל בני לוי, אלא זה בנו ואחיו מישראל. וכן להלן הוא אומר האמר לאביו ולאמו לא ראיתיו (דברים לג, ט), אביו זה בעל אמו מישראל ואמו זו אשת אביו מישראל.

שבט לוי פועל כיחידה נפרדת והורג באנשי השבטים האחרים שעבדו את העגל. גם אלו שמחוברים אליו בקשרי נישואים. השבטיות הבסיסית מעניקה את חומת ההגנה לבני לוי שיוצאים במעשה קנאות לצו משה והורגים איש באחיו. הקנאות של בני לוי תמיד היוותה אתגר- ליעקב בשכם, עם פנחס וזמרי ועוד. לכן יעקב מפיצם בישראל, מסוכן שבני לוי יהיו יחד. הקנאות הזאת הפעם מנוצלת על ידי משה רבינו לעשות את מה שצריך ולהיאבק בעובדי העגל.

זוהי מלחמת האחים הראשונה של עם ישראל. מתים במלחמה זו כשלושת אלפים איש, חצי אחוז מיוצאי מצרים, מספר המקביל לעשרת אלפים איש מאוכלוסיית מדינת ישראל כיום. זו היא מכה קשה מאוד. אך התורה מלמדת אותנו לא רק על המכה, אלא איך משתקמים ממנה:

שמות פרק לה פסוק א (פרשת ויקהל) – ג (פרשת ויקהל)
(א) וַיַּקְהֵ֣ל מֹשֶׁ֗ה אֶֽת־כָּל־עֲדַ֛ת בְּנֵ֥י יִשְׂרָאֵ֖ל וַיֹּ֣אמֶר אֲלֵהֶ֑ם אֵ֚לֶּה הַדְּבָרִ֔ים אֲשֶׁר־צִוָּ֥ה יְקֹוָ֖ק לַעֲשֹׂ֥ת אֹתָֽם:
(ב) שֵׁ֣שֶׁת יָמִים֘ תֵּעָשֶׂ֣ה מְלָאכָה֒ וּבַיּ֣וֹם הַשְּׁבִיעִ֗י יִהְיֶ֨ה לָכֶ֥ם קֹ֛דֶשׁ שַׁבַּ֥ת שַׁבָּת֖וֹן לַיקֹוָ֑ק כָּל־הָעֹשֶׂ֥ה ב֛וֹ מְלָאכָ֖ה יוּמָֽת:
(ג) לֹא־תְבַעֲר֣וּ אֵ֔שׁ בְּכֹ֖ל מֹשְׁבֹֽתֵיכֶ֑ם בְּי֖וֹם הַשַּׁבָּֽת: פ

פרשיות ויקהל- פקודי עוסקת "במשכן השני", היא כמעט תמונת ראי של פרשיות תרומה- תצווה. היא פותחת בנושא האחרון בו התורה עסקה לפני חטא העגל במצוות השבת.

הדגש הוא על הקהילה, להקהיל את כל עדת ישראל:

מדרש אגדה (בובר) שמות פרק לה פסוק א (פרשת ויקהל)
[א] ויקהל משה. זה שאמר הכתוב מי כהחכם [ומי] יודע פשר דבר וגו' (קהלת ח' א'), אשריהם הצדיקים שיודעים לעשות פשרה בין ישראל לאביהם שבשמים, לפיכך אמר משה רבינו ע"ה ויקהל, תבוא ועשו לי מקדש (שמות כ"ה ח'), ותכפר על מעשה העגל, שנאמר בו קום עשה לנו אלהים (שם לב א'), ותבוא קהלת משה רבינו, שנאמר ויקהל משה את כל עדת וגו' ותכפר על קהלת אהרן, דכתיב ויקהל העם על אהרן (שם שם), [ותבוא אמירת משה רבינו שנאמר ויאמר אליהם משה, ויכפר על אמירת אהרן], שנאמר ויאמרו אליו קום עשה לנו אלהים (שם שם), תבוא אמירת זה הדבר (פסוק ד'), ותכפר על אמירת כי זה משה האיש (שם לב א'), תבוא אלה הדברים, ותכפר על אמירת אלה אלהיך ישראל (שם שם ד'). תבוא נתינת הזהב התנופה, ותכפר על נתינת זהב העגל, ועליו אמר דוד ע"ה הטיבה ה' לטובים ולישרים בלבותם (תהלים קכ"ה ד'): ד"א ויקהל משה. הוצרכה פרשה זו להיות בקהלה להקהילם ולהזהירם על השבת, כי יותר מן השבת אין חומרא לא מועדים ולא דבר אחר. וכן טורנוסרופוס שאל את ר' עקיבא, אמר ליה מה היום מיומים, אמר לו מה גבר את בגוברין, אמר לו מה אמרית לך ומאי אמרית לי, אמר ליה אמרת לי מאי שנא יומא דשבתא מכל יומיא, ואנא אמרית לך מאי שנא טורנוסרופוס מכל גבריא, אמר ליה שרצה המלך לכבדיני, א"ל אף זו רצה המלך לכבדה, אמר ליה מנאן את מודע לי, אמר ליה הנה נהר סנבטיון יוכיח, שהוא מושך אבנים כל ימי השבוע ובשבת נח:

המשכן השני מתגלה במדרש ככפרה על חטא העגל, "זה לעומת זה" עושים משה ובני ישראל. במקום "ויקהל העם ואהרון" – "ויקהל משה". אך יותר מכך, בקהילה זו של משה חוזרים אל הבסיס, הבסיס סביבו העם יכול להתאחד מחדש. אל השבת, היום ששונה מכל הימים, היום בו ישראל שובתים כמו בוראם, היום שמלמד שיש משהו מיוחד בעולם. בעולם של מלחמת אחים, צריך להזכיר את הנקודה המיוחדת שקיימת במציאות והשבת היא המקור שלה. אם נזכר בנקודה המיוחדת במציאות, נוכל לחזור ולהיזכר בנקודה המיוחדת שנמצאת גם באחי שלפני שניה הייתי בעימות בלתי מתפשר עמו.

המדרש מחדד שהמשכן, הוא המקום בו הלכות שבת לא חלות, "אש תמיד תוקד על המזבח לא תכבה", אף בשבת. בשבת מותרת המלאכה במשכן. אך בית דין, לא יכול לפסוק בשבת. שבת זה לא הזמן של החוק הרגיל, שבת זה הזמן לזכור את הייחוד ולא את החטא והמפריד, יחוד שיש בעם ישראל ובמציאות כולה:

מדרש הגדול שמות פרק לה פסוק ג (פרשת ויקהל)
ד"א לא תבערו אש וג', למה נאמר, לפי שהוא אומר אש תמיד תוקד על המזבח לא תכבה (ויקרא ו, ו), שומע אני בין בחול בין בשבת, ומה אני מקיים מחלליה מות יומת בשאר כל המלאכות חוץ מן המערכה, או אף במערכה מה אני מקיים לא תכבה בשאר כל הימים חוץ מן השבת, או אף בשבת, ת"ל לא תבערו אש בכל מושבתיכם, במושבותיכם אי אתה מבעיר מבעיר אתה במקדש. אמר תלמיד אחד מתלמידי ר' ישמעאל לא תבערו אש למה נאמר, לפי שהוא אומר וכי יהיה באיש חטא משפט מות והומת (דברים כא, כג), שומע אני בין בחול בין בשבת, מה אני מקיים מחלליה מות יומת בשאר כל המלאכות חוץ ממיתת בית דין, או אף במיתת בית דין מה אני מקיים והומת ותלית (שם), בשאר כל הימים חוץ מן השבת, או אף בשבת, ת"ל לא תבערו אש בכל מושבתיכם, זה מושב בית דין. שריפה בכלל היתה ולמה יצאת להקיש אליה מה שריפה מיוחדת אחת מארבע מיתות בית דין אינה דוחה את השבת אף שאר מיתות בית דין לא ידחו את השבת. מיכאן שאין עונשין בשבת. ר' נתן אומר לא תבערו אש בכל מושבתיכם למה נאמר, לפי שהוא אומר ויקהל משה את כל עדת בני ישראל ויאמר אליהם אלה הדברים, שומע אני לא יהא חייב עד שיעבור על ארבעים חסר אחת אבות מלאכות, ת"ל בחריש ובקציר תשבות (לד, כא). או יכול עד שיעבור על שתים ואם לאו לא יהא חייב, ת"ל לא תבערו אש, הבערה בכלל היתה ולמה יצאת להקיש אליה, מה הבערה מיוחדת אחת משלשים ותשע אבות מלאכות וחייבין עליה בפני עצמה אף שאר תשעה ושלשים אבות מלאכות יהא חייב על כל אחת ואחת בפני עצמה. ור' נתן אומר לא תבערו אש למה נאמר, לפי שהוא אומר אך אשר יאכל לכל נפש הוא לבדו יעשה לכם (יב, טז), שומע אני לא יהא רשאי להדליק לו את הנר ולעשות לו מדורה ולהטמין לו את החמין, ת"ל לא תבערו אש בכל מושבתיכם ביום השבת, ביום השבת אי אתה מבעיר אבל אתה מבעיר ביום טוב.

המשכן השני בא לבטא את נקודת הייחוד ועל כן הפעולה בו מותרת, כי כל פעולה במשכן היא פעולה מייחדת ומאחדת. השבת מחוץ למשכן באה לבטא את נקודת הייחוד של המציאות, ייחוד שעומד ביחס למלאכות השונות, מלאכות ועמדות שבעולם עצמו יכולות להפריד ולכן בשבת המלאכה המותרת במשכן אסורה בשבת מחוצה לו. הייחוד של שבת מתבטא בכך שכל מלאכה מצד עצמה אסורה בשבת, כל יצירה אפילו פרטית וספציפית נאסרת.

שבת אינה זמן של פעילות אלא זמן של ייחוד. זהו ההבדל בין שבת ליום טוב. יום טוב הוא זמן השמחה ולכן מותרת בו מלאכת אוכל נפש, שבת היא הזמן של ייחוד ושוני, שוני ממנו צריך וניתן לשאוב כוחות. גם שהשוני נמחק מן המציאות, שנראה שאין לו מקום, כמו מתי שאיש שולח ידו באחיו. שבת היא הכפרה של נקודה זו, שבת היא זמן של התקהלות של כולם. בשבת אין דין, אין שיפוט של האחר, הדין לא חל.

אולי זאת הסיבה שהמשכן החדש שנבנה אחרי חטא העגל, הוא משכן שמודגש בו היחד הרבה יותר מן המשכן שקדם לחטא העגל. ביטוי לכך ניתן לראות בגודל הכיור:

שמות פרק מ פסוק ל (פרשת פקודי) – לא (פרשת פקודי)
(ל) וַיָּ֙שֶׂם֙ אֶת־הַכִּיֹּ֔ר בֵּֽין־אֹ֥הֶל מוֹעֵ֖ד וּבֵ֣ין הַמִּזְבֵּ֑חַ וַיִּתֵּ֥ן שָׁ֛מָּה מַ֖יִם לְרָחְצָֽה:
(לא) וְרָחֲצ֣וּ מִמֶּ֔נּוּ מֹשֶׁ֖ה וְאַהֲרֹ֣ן וּבָנָ֑יו אֶת־יְדֵיהֶ֖ם וְאֶת־רַגְלֵיהֶֽם:

ומסביר המדרש:

מדרש הגדול שמות פרק מ פסוק לא (פרשת פקודי)
לא) ורחצו ממנו משה ואהרן ובניו. אמר ר' יוסי ביר' חנינה כל כיור שאין בו כדי לקדש בו ארבעה כהנים פסול לקדש בו, שנאמר ורחצו ממנו משה ואהרן ובניו.

הכיור חייב להכיל ארבעה אנשים- אך הדרמה היא מי האנשים, משה אהרן ובניו. אותו אהרן שמואשם על ידי משה בחטא העגל, מטהר יחד עם אהרן בכיור. המשכן מקהיל מחדש את איש (כי זה משה האיש) ואחיו (אהרן).

מטרתו של המשכן השני היא לא עבודת הפרט אלא עבודת הקהל כולו. לא עוד שכינה שרק מדברת אל משה מבין הכרובים, אלא התגלות רחבה ונרחבת יותר, התגלות שנראית לכולם, שברור לכולם מתי היא מתרחשת:

שמות פרק מ פסוק לד (פרשת פקודי) – לח (פרשת פקודי)
(לד) וַיְכַ֥ס הֶעָנָ֖ן אֶת־אֹ֣הֶל מוֹעֵ֑ד וּכְב֣וֹד יְקֹוָ֔ק מָלֵ֖א אֶת־הַמִּשְׁכָּֽן:
(לה) וְלֹא־יָכֹ֣ל מֹשֶׁ֗ה לָבוֹא֙ אֶל־אֹ֣הֶל מוֹעֵ֔ד כִּֽי־שָׁכַ֥ן עָלָ֖יו הֶעָנָ֑ן וּכְב֣וֹד יְקֹוָ֔ק מָלֵ֖א אֶת־הַמִּשְׁכָּֽן:
(לו) וּבְהֵעָל֤וֹת הֶֽעָנָן֙ מֵעַ֣ל הַמִּשְׁכָּ֔ן יִסְע֖וּ בְּנֵ֣י יִשְׂרָאֵ֑ל בְּכֹ֖ל מַסְעֵיהֶֽם:
(לז) וְאִם־לֹ֥א יֵעָלֶ֖ה הֶעָנָ֑ן וְלֹ֣א יִסְע֔וּ עַד־י֖וֹם הֵעָלֹתֽוֹ:
(לח) כִּי֩ עֲנַ֨ן יְקֹוָ֤ק עַֽל־הַמִּשְׁכָּן֙ יוֹמָ֔ם וְאֵ֕שׁ תִּהְיֶ֥ה לַ֖יְלָה בּ֑וֹ לְעֵינֵ֥י כָל־בֵּֽית־יִשְׂרָאֵ֖ל בְּכָל־מַסְעֵיהֶֽם:

ברור עכשיו לכולם מתי הענן עולה ומתי הענן יורד, הדבר מתרחש לעיני כל ישראל. לא עוד משה לבדו יודע מתי גילוי שכינה, לא משה לבדו עולה אל האלוקים, אלא העם כולו צופה ורואה. נוכחות אלוקים דווקא אחרי העגל, גלויה יותר לכולם.

מדרש הגדול שמות פרק מ פסוק לד (פרשת פקודי)
וכבוד ה' מלא את המשכן. ר' יהושע דסכנין בשם ר' לוי למה היה אהל מועד דומה, למערה שהיא נתונה על שפת הים ועלה הים והציף את המערה, המערה נתמלאת והים לא חסר כלום. כך אהל מועד נתמלא מזיו השכינה והעולם כולו לא חסר אלא מלא כל הארץ כבודו (ישעיה ו, ג). ואומר והארץ האירה מכבודו (יחזקאל מג, ב). ר' אבא בר כהנא אומר כתיב ונועדתי לך שם ודברתי אתך מעל הכפרת (כה, כב), יכול שכינה על גבי הכפרת בלבד, ת"ל מאהל מועד (ויקרא א, א), ללמדך שאפלו מה שאחורי הכפרת אינו פנוי מן השכינה.

השכינה היא גם אחורי הכפורת, היא לא עוד במקום אליו רק משה ניגש, היא ממלאת את כל הארץ וכל שוכני הארץ יכולים לצפות בה.

חלק גדול מן הבעיה שהובילה למפולת בעגל היתה התפיסה שרק משה יכול, שהכל תלוי במשה. העבודה בגשמיות נעה סביב אדם אחד, הוא המצווה, הוא המנהיג, הוא מחליט ושהייתה תחושה של איום על נוכחותו, התפרץ הכאוס. ההגנות ירדו, העם התחיל לצחק, יצר עגל מסיכה. מטרת העגל מסיכה היתה קרבת השם, אך הפירוק שהתלווה לכך והדרך גילו שהעם הוא לא קהל עצמאי, אלא עדה של נכרכים אחרי משה רבינו.

השיקום עובר דרך חיזוק הקהל, דרך ההבנה שאחים מיטהרים יחד, הבנה שיש ייחוד בעולם שמתחיל מן השבת ושייך לכולם, ייחוד שלא דורש עבודה, ייחוד שמגיע מעצם הקיום. השכינה נפרשת לעיני כל ולא רק לעיני משה. כבוד השם מקבל ביטוי, אך משה ניגש לבד אל האלוקים. נוצר איזון בין גדולתו של משה לבין העם. לא הדחת משה עבור עגל מסיכה, לא היגררות ופירוק הסמכות של משה, אלא איזון עדין בין קהל לבין מנהיג.

לעמוד "המדרש והמיתוס"

תאריך פרסום:
תגים

פוסטים אחרונים

הצטרפו לניוזלטר

קבלו עדכונים שבועיים על דברי תורה, חדשות ועדכונים כלליים ישירות לתיבת הדוא"ל שלכם מאור תורה סטון.

"*" אינדוקטור שדות חובה

מדינה*
שדה זה מיועד למטרות אימות ויש להשאיר אותו ללא שינוי.
.pf-primary-img{display:none !important;}