״המדרש והמיתוס״ – פרשת ויקרא: אליטה משרתת

ספר ויקרא הוא הספר של אחרי חטא העגל, של אחרי בנית המשכן השני. המשכן השני שמתחיל עם ההקהלה של כל עדת ישראל. כל ספר ויקרא הוא עיגון של כל עדת ישראל כיחידה אורגנית אחת, הוא עיגון המשכן שנוצר מתרומת עדת ישראל.

ספר ויקרא מתחיל בקריאה, לא בדיבור:

ויקרא פרק א פסוק א (פרשת ויקרא)
(א) וַיִּקְרָ֖א אֶל־מֹשֶׁ֑ה וַיְדַבֵּ֤ר יְקֹוָק֙ אֵלָ֔יו מֵאֹ֥הֶל מוֹעֵ֖ד לֵאמֹֽר:

מדרש הגדול ויקרא פרק א פסוק א (פרשת ויקרא)
ויקרא אל משה וידבר. הקדים קריאה לדבר, הלא דין הוא, נאמר כאן דבר ונאמר דבר בסנה, מה דבר אמור בסנה הקדים בו קריאה לדיבר אף דבר האמור כאן נקדים בו קרייה לדיבר. לא אם אמרת בדיבר הסנה שהוא תחלה לדיברות תאמר בדבור אהל מועד שאינו תחלה לדברות, הואיל ואינו תחלה לדיברות לא נקדים בו קרייה לדיבר. דיבר הר סיני יוכיח שאינו תחלה לדיברות והקדים בו קרייה לדיבור, לא אם אמרת בדיבור הר סיני שהוא כל ישראל, תאמר בדיבור אהל מועד שאינו כל ישראל. הרי אתה דן מבנין אב, לא דיבר הסנה שהוא תחלה לדברות כי הרי דבור הר סיני שאינו תחלה לדברות, לא דבר הר סיני שהוא כל ישראל כי הרי דיבר הסנה שאינו כל ישראל. הצד השווה שבהן דיבר ומפי קודש למשה הקדים בהן קרייה לדיבר אף כל שהוא דיבר ומפי קודש למשה נקדים בו קרייה לדיבר. או מה הצד השווה שבהן שהן דיבר ובאש ומפי קודש למשה הקדים בהן קרייה לדיבר, אף כל שהוא דיבר ובאש ומפי קודש למשה נקדים בו קרייה לדבר, יצא דבר אהל מועד שאינו באש לפיכך לא נקדים בו קרייה לדיבר ת"ל ויקרא וידבר הקדים קרייה לדיבר. יכול לא היתה קרייה אלא לדבר זה בלבד, ומנין לכל דיברות שבתורה ת"ל מאהל מועד, כל שהוא מאהל מועד נקדים בו קרייה לדיכר. יכול לא היתה קרייה אלא לדיברות בלבד, מנין אף לאמירות אף לצוויין, אמר ר' שמעון ת"ל דבר? וידבר לרבות אף לאמירות אף לציוויין. יכול אף לפסיקות, ת"ל וידבר לדיברות היתה קרייה לא היתה קרייה לפסיקות. וכי מה היו הפסיקות משמשות ליתן ריוח למשה להתבונן בין פרשה לפרשה ובין ענין לענין. והרי הדברים קל וחומר, מה אם משה שהוא שומע מפי הקודש ומדבר ברוח הקודש צרך להתבונן בין פרשה לפרשה ובין ענין לענין. על אחת כמה וכמה הדיוט מהדיוט. ומנין שכל הקריות היו משה משה ת"ל ויקרא אליו אלהים מתוך הסנה ויאמר משה משה (שמות ג, ד) שאין ת"ל ויאמר מלמד שכל הקריות היו משה משה. מנין שעל כל קרייה היה אומר הנני ת"ל ויאמר משה משה ויאמר הנני (שם) שאין ת"ל ויאמר מלמד שעל כל קרייה וקרייה היה אומר הנני.

מדרש מפעים זה מלמד אותנו שהקריאה אל משה מגיעה בזמנים מיוחדים. כל מעמד מכונן בו השם מתגלה למשה מתחיל בקריאה. מן האש בסנה, בסיני מן האש ומן אוהל מועד. המשותף לכולם שמשה עונה הנני.

מדרש אחר מסביר לנו את המהות של תשובת ה"הנני" של משה:

שמות רבה (שנאן) פרשת שמות פרשה ב
ב, ו ויאמר הנני (/שמות/ ג'). הנני לכהונה ולמלכות. אמר ליה הקדוש ברוך הוא: במקום עמודו של עולם אתה יושב? אברהם אמר הנני (בראשית כב) ואתה אומר הנני? בקש משה שיעמדו כהנים ומלכים ממנו. אמר ליה: אל תקרב הלם (/שמות/ ג'), כלומר, לא יהיו בניך מקריבים, שכבר מתוקן אהרן אחיך. הלם זה מלכות, כמה דאת אמר: כי הביאתני עד הלם (שמ"ב =שמואל ב'= ז). אמר ליה הקדוש ברוך הוא: כבר מתוקן המלכות לדוד. אבל משה זכה לשתיהן – כהונה, ששימש שבעת ימי המלואים; מלכות – שנאמר: ויהי בישרון מלך (דברים לג).

המילה הנני מעידה על מחויבות מוחלטת. אבל מחויבות מוחלטת יכולה לאיים על האחר, יכולה לאיים על המקום של האחר, זה מה שאומר למשה הקדוש ברוך הוא. המחויבות המוחלטת- האידיאולגיה הנוקשה היא מאוד מרשימה אך היא באה על חשבון האחרים. צריך לצמצם קצת, לפנות לאהרון אחיך, על אף שמשה מאשים אותו בחטא העגל. מחויבות לא יכולה לבוא על חשבון אחיך, אידיאולוגיה לא יכולה לבוא על חשבון האחר. אם יוצא שאדם אחד, קבוצה אחת משתלטת על כל הרשויות, גם על ההנהגה ועל הכהונה, עליה להצטמצם ולקחת צעד אחורה.

במסר דומה גם פותח ספר ויקרא מבחינה הלכתית:

ויקרא פרק א פסוק ב (פרשת ויקרא) – ד (פרשת ויקרא)
(ב) דַּבֵּ֞ר אֶל־בְּנֵ֤י יִשְׂרָאֵל֙ וְאָמַרְתָּ֣ אֲלֵהֶ֔ם אָדָ֗ם כִּֽי־יַקְרִ֥יב מִכֶּ֛ם קָרְבָּ֖ן לַֽיקֹוָ֑ק מִן־הַבְּהֵמָ֗ה מִן־הַבָּקָר֙ וּמִן־הַצֹּ֔אן תַּקְרִ֖יבוּ אֶת־קָרְבַּנְכֶֽם:
(ג) אִם־עֹלָ֤ה קָרְבָּנוֹ֙ מִן־הַבָּקָ֔ר זָכָ֥ר תָּמִ֖ים יַקְרִיבֶ֑נּוּ אֶל־פֶּ֜תַח אֹ֤הֶל מוֹעֵד֙ יַקְרִ֣יב אֹת֔וֹ לִרְצֹנ֖וֹ לִפְנֵ֥י יְקֹוָֽק:
(ד) וְסָמַ֣ךְ יָד֔וֹ עַ֖ל רֹ֣אשׁ הָעֹלָ֑ה וְנִרְצָ֥ה ל֖וֹ לְכַפֵּ֥ר עָלָֽיו:

הפסוקים האלו מפתיעים. בפסוקים נאמר במפורש שלא הכהן מקריב, אלא האדם הוא זה שמקריב – כל אדם באשר הוא – לא הכהן אלא האדם. ברור שלכהן יש תפקיד משמעותי, אבל ההקרבה, הקירבה אל השם היא של האדם.

כך המדרש מדגיש, שכל אחד סומך:

מדרש הגדול ויקרא פרק א פסוק ג (פרשת ויקרא)
ד"א וסמך ידו מלמד שכל אחד ואחד סומך זה חומר בסמיכה מבתנופה שהחוברין סומכין ואין החוברין מניפין, אלא אחד מניף על ידי כולן. ונרצה לו מלמד שהמקום רוצה לו. ועל מה המקום רוצה לו, אם תאמר על דברים שחייבין עליהן מיתת בית דין ומיתה בידי שמים וכרת בידי שמים ומלקות ארבעים וחטאות ואשמות הרי עונשן אמור, ועל מה המקום רוצה לו על מצות עשה ועל מצוה בלא תעשה שיש בה קום ועשה. ר' שמעון אומר ונרצה לו ולזבחו אף על פי שלא סמך הזבח מרצה. והלכתא מעלין עליו כאלו לא כפר.

כל אחד סומך על קרבנו. בסמיכה כל אחד מכניס את האדמיות שלו לתוך הקרבן, הוא מפעיל עליו את כל כוחו והקרבן הופך להיות הוא. כך הוא מתקרב אל השם ומכפר על חטאו.

יותר מכך, אפילו השחיטה אינה רק בידי הכהנים, אלא כל אחד יכול לשחוט:

מדרש הגדול ויקרא פרק א פסוק ד (פרשת ויקרא)
ה) ושחט. שחיטה בכל כשרה, בזרים בנשים ובעבדים ואפלו בקדשי קדשים. או אינה אלא בכהן, וכי מניין באת מכלל שנאמר ואתה ובניך תשמרו את כהנתכם לכל דבר המזבח (במדבר יח, ז) אף לשחיטה, וכשהוא אומר והקריבו בני אהרן הכהנים את הדם וזרקו מכאן ואילך מצות כהונה אבל שחיטה כשרה בזרים.

שחיטה כשרה בזרים! המלאכה המרכזית ביותר של הקרבן- השחיטה עצמה, כשרה בזרים.

ברור שהכהנים הם אלו שמנהלים את המשכן. הזריקה של האדם, לא מלאכה קשה מדי היא העבודה של הכהנים.

זהו העיסוק המרכזי של ספר ויקרא – יש אליטה משרתת. האליטה המשרתת אמורה להיתמך על ידי העם, על ידי כלל ישראל. יש תרומות ומעשרות, יש קורבנות מהם הכהנים אוכלים.

אך האליטה לא יכולה לחשוב שהיא יכולה למשול לבד, האליטה צריכה לדעת שהיא נציגת העם, היא צריכה לדעת שלכל אחד יש מקום ממש. שכל אחד אמור לכפר על החטא שלו ולא היא אמורה לכפר על כולם. היא לא יכולה להשתלט על כל עבודת השם, לחשוב שרק היא יכולה לייצג את כל האגפים השונים של העם, את כל הפרטים של העם שגם הם זקוקים לקרבת אלוהים שמגיעה על ידי הקרבן.

במגמה זו ממשיכה התורה שהיא מדברת על המנחה:

ויקרא פרק ב פסוק א (פרשת ויקרא) – ג (פרשת ויקרא)
(א) וְנֶ֗פֶשׁ כִּֽי־תַקְרִ֞יב קָרְבַּ֤ן מִנְחָה֙ לַֽיקֹוָ֔ק סֹ֖לֶת יִהְיֶ֣ה קָרְבָּנ֑וֹ וְיָצַ֤ק עָלֶ֙יהָ֙ שֶׁ֔מֶן וְנָתַ֥ן עָלֶ֖יהָ לְבֹנָֽה:
(ב) וֶֽהֱבִיאָ֗הּ אֶל־בְּנֵ֣י אַהֲרֹן֘ הַכֹּהֲנִים֒ וְקָמַ֨ץ מִשָּׁ֜ם מְלֹ֣א קֻמְצ֗וֹ מִסָּלְתָּהּ֙ וּמִשַּׁמְנָ֔הּ עַ֖ל כָּל־לְבֹנָתָ֑הּ וְהִקְטִ֨יר הַכֹּהֵ֜ן אֶת־אַזְכָּרָתָהּ֙ הַמִּזְבֵּ֔חָה אִשֵּׁ֛ה רֵ֥יחַ נִיחֹ֖חַ לַיקֹוָֽק:
(ג) וְהַנּוֹתֶ֙רֶת֙ מִן־הַמִּנְחָ֔ה לְאַהֲרֹ֖ן וּלְבָנָ֑יו קֹ֥דֶשׁ קָֽדָשִׁ֖ים מֵאִשֵּׁ֥י יְקֹוָֽק: ס

המדרש מסביר לנו מה הכוונה במילים ונפש כי תקריב:

מדרש הגדול ויקרא פרק ב פסוק א (פרשת ויקרא)
א) ונפש. זה שאמר הכתוב להחיות רוח שפלים (ישעיה נז, טו). אמר ר' יצחק בוא וראה, כשהזכיר הקדוש ברוך הוא קרבן בהמה שהיא קרבן עשיר לא הזכיר נפש בעליה ולא שמם, אלא אדם כי יקריב (לעיל א, ב). אבל כשהזכיר קרבן מנחה, שהיא קרבנו שלעני, חיבבה ופירסמה ואמר ונפש כי תקריב כאלו נפשו הקריב. תדע לך, הרי שלא היה לו אלא סאה חטים למחית ביתו נטלה וטחנה ועשאה סלת והביאה קרבן ונשאר בלא כלום, העלה עליו הכתוב כאלו נפשו הוא מקריב לכך נאמר ונפש כי תקריב.

הקרבן של החלש ביותר, הקרבן של העני ביותר, אליו ודווקא אליו התורה מתייחסת כאילו את נפשו הוא הקריב. המשכן אינו משכנם של הכהנים, הוא המשכן של כל העם כולו, הוא אמור להגן על כולם, על הגר היתום והאלמנה, והקרבן שלהם הוא החביב ביותר.

ובמובן מסוים המדרש אף מהפך את הסדר ההיררכי בין הכהנים לישראל:

פסיקתא זוטרתא (לקח טוב) ויקרא דף ו עמוד א
לאהרן ולבניו קדש קדשים מאשי ה'. אין להם אלא לאחר מתנות האשים. צא ולמד ומה אם הכהנים שלא היה להם טורח משא אלא מן העזרה למזבח היו נוטלין המתנות בעולם הזה ישראל שמביאין נדריהן ונדבותיהם עולותיהם וזבחיהם לפני קונם על אחת כמה וכמה. ועליהם הכתוב אומר (תהלים לא) מה רב טובך אשר צפנת ליראיך וגו' ואומר (שם סח) ברוך ה' יום יום יעמס לנו האל ישועתנו סלה:

ישראל הם אלו שטורחים באמת על הקרבן! הכהנים הכל בא אליהם, העמל שלהם הוא בין העזרה למזבח, לא כן ישראל שהטלטלו כל הדרך עם הקרבן, הם אלו שבאמת יטלו שכר.

ספר ויקרא פותח בתפיסה של אחדות. לא כל אחד יכול לשמש בכל תפקיד אפילו אם יש לו תחושת שליחות, צריך לפנות מקום לאחר, אפילו אם הוא נקרא על ידי השם. אפילו האליטה הכהנית אשר עובדת במשכן, עליה להבין שלעם גם יש מקום בעבודה, בקורבנות האישיים שלהם. הקרבן המועדף הוא קרבן העני, מי שנוטל שכר על הקרבן הם עם ישראל.

המשכן מציב מראה בפני החברה בישראל וטובע את המונח "אליטה משרתת". אליטה משרתת אינה אליטה שקובעת עבור העם, שכופה עליו. אלא היא משרתת את העם במשכן, עליה לפנות מקום ולא לקחת את כל התפקידים. המרכז הוא העם ורצונו.

לעמוד "המדרש והמיתוס"