חיפוש
סגור את תיבת החיפוש

״המדרש ההלכה והמיתוס״ – פרשת וישב: חילופי דורות

מאת הרב אביע”ד סנדרס, מנהל השמה בכולל דעה ע”ש סוזי ברדפילד ור”מ במדרשת או”ת לינדנבאום

אביע

הפרשה שלנו מתחילה עם ישיבתו של יעקב בארץ מגורי אביו:

בראשית פרק לז פסוק א (פרשת וישב)
(א) וַיֵּ֣שֶׁב יַעֲקֹ֔ב בְּאֶ֖רֶץ מְגוּרֵ֣י אָבִ֑יו בְּאֶ֖רֶץ כְּנָֽעַן:

המדרש, כתגובה לישיבתו של יעקב, מיד מתאר את חוסר השלוה שחווה יעקב בחייו:

פסיקתא זוטרתא (לקח טוב) בראשית פרק לז פסוק א (פרשת וישב)
וישב יעקב. בעוה”ז אין מנוחה לצדיקים, שהרי יעקב אבינו לא נח מפני עשו, ולא שקט בבית לבן, וכשבא לישב ולשקוט נזדווג לו שטנו של יוסף

מדרש זה מציג את הדברים כסוג של גזירה דטרמיניסטית שנוחתת על הצדיק, מעין מצב קיומי, מי שצדיק אין לו מנוחה בעולם הזה, חוסר המנוחה הוא הגורם המלווה את חייו, הצליל היסודי של חייו.

אך ישנו מדרש אחר שמציג את הדברים בצורה קצת שונה:

מדרש רבה בראשית רבה פד, ג
א”ר אחא, בשעה שהצדיקים יושבים בשלוה, מבקשים לישב בשלוה בעולם הזה, השטן בא ומקטרג, אמר לא דיין שהוא מתוקן להם לעולם הבא אלא שהם מבקשים לישב בשלוה בעולם הזה. תדע לך שהוא כן, יעקב אבינו ע”י שבקש לישב בשלוה בעוה”ז, נזדוג לו שטנו של יוסף. וישב יעקב, לא שלותי ולא שקטתי ולא נחתי ויבא רוגז (איוב ג, כו). לא שלותי, מעשיו. ולא שקטתי, מלבן. ולא נחתי, מדינה. ויבא רוגז, בא עלי רוגזו של יוסף.

לפי המדרש רבה, רצונו של יעקב בשלווה הוא זה שמעורר עליו את הצרות. כשצדיק מחפש לישב בשלווה בא השטן ומקטרג. חלק מן המשימה של הצדיק הנה ללכת ממקום למקום ולתקן את המציאות סביבו, זהו תפקידו של צדיק הדור, זהו תפקידו של יעקב. הרצון לישב בשלווה מוקדם מדי, מעביר את המשימה הזאת לדור הבא מוקדם מדי ואז האתגרים פוגשים את הדור כאשר הוא אינו מוכן להם, כשהוא אינו מסוגל להתמודד איתם בצורה מיטבית. כאשר יעקב מבקש בשלווה, קופץ עליו רוגזו של יוסף. יעקב נשאר במקומו, אך בניו הם אלו שחווים את ההליכה ממקום למקום.

הפער הזה בין יעקב לבניו, בין הפסיביות שגוזר על עצמו יעקב לבין קצב התנהלות האירועים שמתרחשים בדור של בניו ניכר לעין.

יוסף ולא יעקב הוא בעל החלומות, האחים מקנאים בו ואביו, הוא שומר את דבר. אמנם יעקב אוהב את יוסף, כמו שיצחק אוהב את עשו ורבקה אוהבת את יעקב, אך ניכר שיעקב מנסה באופן אקטיבי לא לזוז ממקומו. הוא מוכן להעביר ביקורת על יוסף, לעשות לו כתונות פסים, אך מסעות ההליכה עבורו הסתיימו. כשבניו הולכים לרעות את הצאן, הוא שולח אליהם את יוסף:

בראשית פרק לז פסוק יב (פרשת וישב) – יד (פרשת וישב)
(יב) וַיֵּלְכ֖וּ אֶחָ֑יו לִרְע֛וֹת אֶת־צֹ֥אן אֲבִיהֶ֖ם בִּשְׁכֶֽם:
(יג) וַיֹּ֨אמֶר יִשְׂרָאֵ֜ל אֶל־יוֹסֵ֗ף הֲל֤וֹא אַחֶ֙יךָ֙ רֹעִ֣ים בִּשְׁכֶ֔ם לְכָ֖ה וְאֶשְׁלָחֲךָ֣ אֲלֵיהֶ֑ם וַיֹּ֥אמֶר ל֖וֹ הִנֵּֽנִי:
(יד) וַיֹּ֣אמֶר ל֗וֹ לֶךְ־נָ֨א רְאֵ֜ה אֶת־שְׁל֤וֹם אַחֶ֙יךָ֙ וְאֶת־שְׁל֣וֹם הַצֹּ֔אן וַהֲשִׁבֵ֖נִי דָּבָ֑ר וַיִּשְׁלָחֵ֙הוּ֙ מֵעֵ֣מֶק חֶבְר֔וֹן וַיָּבֹ֖א שְׁכֶֽמָה:

המדרש שואל על כך, הרי חברון מצויה בהר, ועוד הרי יעקב לא היה בחברון? המדרש פותר בעיה זו באמירה שבדרך לשכם יוסף עובר בחברון ולא סתם:

פסיקתא זוטרתא (לקח טוב) בראשית פרק לז פסוק יד (פרשת וישב)
וישלחהו מעמק חברון. א”ר אחא להשלים העצה העמוקה שנתן הקדוש ברוך הוא בינו ובין חבר נאה שהוא קבור בחברון, ועבדום וענו אותם וגו’ (בראשית טו יג)

יוסף עובר בחברון ויורד לעמק ומשם הולך לשכם, הוא הולך קודם ליטול עצה מאברהם שקבור בחברון מתוך הבנה שהשליחות ששולח אותו אביו, הנה למעשה המשך השליחות של אברהם אבינו. יוסף מבין את תפקידו, את היותו החוליה הבאה.

אך לא יוסף הוא העומד פה במוקד, אלא העברת השרביט המוקדמת מדי של יעקב ליוסף. אנו יודעים שקבלת השליחות של יוסף שבאה לידי ביטוי במילה ענני, שמה את הפוקוס על יחסי האחים. אך הפסיביות של יעקב בולטת פה. יעקב מתומרן על ידי בניו לחשוב שיוסף מת לאחר שהם זורקים אותו לבור ומוכרים אותו למדיינים:

בראשית פרק לז פסוק לא (פרשת וישב) – לה (פרשת וישב)
(לא) וַיִּקְח֖וּ אֶת־כְּתֹ֣נֶת יוֹסֵ֑ף וַֽיִּשְׁחֲטוּ֙ שְׂעִ֣יר עִזִּ֔ים וַיִּטְבְּל֥וּ אֶת־הַכֻּתֹּ֖נֶת בַּדָּֽם:
(לב) וַֽיְשַׁלְּח֞וּ אֶת־כְּתֹ֣נֶת הַפַּסִּ֗ים וַיָּבִ֙יאוּ֙ אֶל־אֲבִיהֶ֔ם וַיֹּאמְר֖וּ זֹ֣את מָצָ֑אנוּ הַכֶּר־נָ֗א הַכְּתֹ֧נֶת בִּנְךָ֛ הִ֖וא אִם־לֹֽא:
(לג) וַיַּכִּירָ֤הּ וַיֹּ֙אמֶר֙ כְּתֹ֣נֶת בְּנִ֔י חַיָּ֥ה רָעָ֖ה אֲכָלָ֑תְהוּ טָרֹ֥ף טֹרַ֖ף יוֹסֵֽף:
(לד) וַיִּקְרַ֤ע יַעֲקֹב֙ שִׂמְלֹתָ֔יו וַיָּ֥שֶׂם שַׂ֖ק בְּמָתְנָ֑יו וַיִּתְאַבֵּ֥ל עַל־בְּנ֖וֹ יָמִ֥ים רַבִּֽים:
(לה) וַיָּקֻמוּ֩ כָל־בָּנָ֨יו וְכָל־בְּנֹתָ֜יו לְנַחֲמ֗וֹ וַיְמָאֵן֙ לְהִתְנַחֵ֔ם וַיֹּ֕אמֶר כִּֽי־אֵרֵ֧ד אֶל־בְּנִ֛י אָבֵ֖ל שְׁאֹ֑לָה וַיֵּ֥בְךְּ אֹת֖וֹ אָבִֽיו:

על פי המדרש יעקב מבין את מחיר הפסיביות שלו:

שכל טוב (בובר) בראשית פרק לז פסוק לג (פרשת וישב)
ויאמר כתונת בני (הוא) חיה רעה אכלתהו. זש”ה למה תאמר יעקב ותדבר ישראל נסתרה דרכי מה’ (ישעיה מ כז), כך אמר יעקב עד עכשיו בשביל שהייתי שומר בצאן לבן לא היתה חיה רעה מתגרה בהם, ועכשיו נשתלחו בבן זקוני:

כל עוד יעקב היה פעיל, היה רועה את הצאן בעצמו, לא היתה חיה רעה מתגרה בצאן, ברגע שהוא שלח את בנו, את ממשיך דרכו – קרה המקרה הנורא וחיה רעה אכלה את בנו. יעקב מבין שאם הוא היה שם, המצב הזה לא היה מתרחש.

על פי המדרש מי שמבשר את הבשורה הקשה ליעקב הוא יהודה:

מדרש אגדה (בובר) בראשית פרק לז פסוק לב (פרשת וישב)
[לב] וישלחו את כתנת הפסים. ביד מי שלח, ביד יהודה, אמר הקדוש ברוך הוא ליהודה אתה אמרת לאביך הכר נא הכתונת, חייך שתאמר לך [תמר] הכר נא למי החותמת וגו’ (בראשית לח כה):

יהודה שמביא את הכותונת ליעקב ואומר הכר נא את כתונות בנך, יעמוד באותה סיטואציה בעקבות מעשה תמר. מעשה תמר מובא מיד אחרי מכירת יוסף, רבים מדברים על ההקבלה בין הורדתו של יוסף מצרימה לבין ירידתו של יהודה.

בראשית פרק לח פסוק א (פרשת וישב) – ב (פרשת וישב)
(א) וַֽיְהִי֙ בָּעֵ֣ת הַהִ֔וא וַיֵּ֥רֶד יְהוּדָ֖ה מֵאֵ֣ת אֶחָ֑יו וַיֵּ֛ט עַד־אִ֥ישׁ עֲדֻלָּמִ֖י וּשְׁמ֥וֹ חִירָֽה:
(ב) וַיַּרְא־שָׁ֧ם יְהוּדָ֛ה בַּת־אִ֥ישׁ כְּנַעֲנִ֖י וּשְׁמ֣וֹ שׁ֑וּעַ וַיִּקָּחֶ֖הָ וַיָּבֹ֥א אֵלֶֽיהָ:

ירידתו של יהודה מתוארת לא אחת כחוסר רצון של יהודה לקחת אחריות על הסיטאוציה, על השתמטות מן המשפחה בעקבות הטרגדיה הנוראית. המדרש מתאר את הסיטאוציה בה האחים של יהודה מאשימים אותו על ההחלטה למכור את יוסף, את שיקול הדעת המוטעה שלו:

פסיקתא זוטרתא (לקח טוב) בראשית פרק לח פסוק א (פרשת וישב)
א) ויהי בעת ההוא. מה כתוב למעלה מן הענין, והמדנים מכרו אותו אל מצרים, לא היה צריך למימר אלא ויוסף הורד מצרימה (ר’ יהודה) [ר’ אלעזר] אומר כדי לסמוך ירידה לירידה, ר’ יוחנן אמר כדי לסמוך הכר נא להכר נא, ר’ שמואל בר נחמני אמר כדי לסמוך מעשה תמר למעשה אשת פוטיפר, ודכוותה ולא יתבוששו (בראשית ב כה), והנחש היה ערום (שם ג א), לא היה צריך לכתוב אלא ויעש ה’ אלהים לאדם ולאשתו כתנות עור וילבישם, אלא מלמד שראה אותם מתעסקין בדרך ארץ ונתאוה לה. רבנן אמרי כדי לסרוג על הספר כולו שיאמרו ברוח הקודש נאמרה: וירד יהודה מאת אחיו. כיון שנמכר יוסף עמדו עליו אחיו, אמרו מלך היית עלינו, אמרת לנו לכו ונמכרנו לישמעאלים וישמעו אחיו, אם אמרת לנו פטרו אותו לשלום היינו שומעים, לכך נאמר וירד יהודה מאת אחיו. אמר נפזר עצמנו שכל זמן שאנו מכונסין השטר מצוי להגבות, שכן הוא אומר בגביע, האלהים מצא את עון עבדיך (שם מד טז), לפי שהיו מכונסין:

מסתבר שהאחים ראו ביהודה מנהיג, מלך, אך הוא אכזב אותם. נראה שבהחלטה הראשונה התברר שהוא עוד לא מוכן להנהגה. התגובה שלו לכשלון התהליך שארע עם יוסף, מוריד את יהודה מטה, פרקטית ורוחנית, יהודה נושא אישה כנענית, בת שוע.

גם כשדוד צאצאו של יהודה מפסיק לצאת ולבוא לצבא ונשאר מאחור בזמן שחייליו בשדה הקרב, הוא יורד את הירידה הכי גדולה שלו, ירידה שמתרחשת כאשר הוא עולה לגג וגם הוא פוגש אישה ששמע בת (שבע) שוע:

דברי הימים א פרק ג פסוק ה
(ה) וְאֵ֥לֶּה נוּלְּדוּ־ל֖וֹ בִּירוּשָׁלָ֑יִם שִׁ֠מְעָא וְשׁוֹבָ֞ב וְנָתָ֤ן וּשְׁלֹמֹה֙ אַרְבָּעָ֔ה לְבַת־שׁ֖וּעַ בַּת־עַמִּיאֵֽל:

לפי דברי הימים שמה של בת שבע, הוא בת שוע. גם הילד הראשון של דוד ובת שוע מת, בדומה לילדי בת שוע ויהודה.

אך סיפורו של יהודה לא תם בירידתו, אנו מכירים את סיפור יהודה ותמר, בו מופיעים כמה מוטיבים שפגשנו בסיפורו של יוסף, תמר אומרת ליהודה הכר נא את החותמת והפתילים כמו שיהודה אומר הכר נא את כתונת בנך.

התנ”ך מזכיר לנו את הכותנת גם במקום אחר אצל צאציו של יהודה בעימות בין אחים, במעשה אמנון ותמר:

שמואל ב פרק יג פסוק א – יט
(א) וַיְהִ֣י אַֽחֲרֵי־כֵ֗ן וּלְאַבְשָׁל֧וֹם בֶּן־דָּוִ֛ד אָח֥וֹת יָפָ֖ה וּשְׁמָ֣הּ תָּמָ֑ר וַיֶּאֱהָבֶ֖הָ אַמְנ֥וֹן בֶּן־דָּוִֽד:
(ב) וַיֵּ֨צֶר לְאַמְנ֜וֹן לְהִתְחַלּ֗וֹת בַּֽעֲבוּר֙ תָּמָ֣ר אֲחֹת֔וֹ כִּ֥י בְתוּלָ֖ה הִ֑יא וַיִּפָּלֵא֙ בְּעֵינֵ֣י אַמְנ֔וֹן לַעֲשׂ֥וֹת לָ֖הּ מְאֽוּמָה:
(ז) וַיִּשְׁלַ֥ח דָּוִ֛ד אֶל־תָּמָ֖ר הַבַּ֣יְתָה לֵאמֹ֑ר לְכִ֣י נָ֗א בֵּ֚ית אַמְנ֣וֹן אָחִ֔יךְ וַעֲשִׂי־ל֖וֹ הַבִּרְיָֽה:
(ח) וַתֵּ֣לֶךְ תָּמָ֗ר בֵּ֛ית אַמְנ֥וֹן אָחִ֖יהָ וְה֣וּא שֹׁכֵ֑ב וַתִּקַּ֨ח אֶת־הַבָּצֵ֤ק ותלוש וַתָּ֙לָשׁ֙ וַתְּלַבֵּ֣ב לְעֵינָ֔יו וַתְּבַשֵּׁ֖ל אֶת־הַלְּבִבֽוֹת:
(ט) וַתִּקַּ֤ח אֶת־הַמַּשְׂרֵת֙ וַתִּצֹ֣ק לְפָנָ֔יו וַיְמָאֵ֖ן לֶאֱכ֑וֹל וַיֹּ֣אמֶר אַמְנ֗וֹן הוֹצִ֤יאוּ כָל־אִישׁ֙ מֵֽעָלַ֔י וַיֵּצְא֥וּ כָל־אִ֖ישׁ מֵעָלָֽיו:
(י) וַיֹּ֨אמֶר אַמְנ֜וֹן אֶל־תָּמָ֗ר הָבִ֤יאִי הַבִּרְיָה֙ הַחֶדֶ֔ר וְאֶבְרֶ֖ה מִיָּדֵ֑ךְ וַתִּקַּ֣ח תָּמָ֗ר אֶת־הַלְּבִבוֹת֙ אֲשֶׁ֣ר עָשָׂ֔תָה וַתָּבֵ֛א לְאַמְנ֥וֹן אָחִ֖יהָ הֶחָֽדְרָה:
(יא) וַתַּגֵּ֥שׁ אֵלָ֖יו לֶֽאֱכֹ֑ל וַיַּֽחֲזֶק־בָּהּ֙ וַיֹּ֣אמֶר לָ֔הּ בּ֛וֹאִי שִׁכְבִ֥י עִמִּ֖י אֲחוֹתִֽי:
(יב) וַתֹּ֣אמֶר ל֗וֹ אַל־אָחִי֙ אַל־תְּעַנֵּ֔נִי כִּ֛י לֹא־יֵֽעָשֶׂ֥ה כֵ֖ן בְּיִשְׂרָאֵ֑ל אַֽל־תַּעֲשֵׂ֖ה אֶת־הַנְּבָלָ֥ה הַזֹּֽאת:
(יג) וַאֲנִ֗י אָ֤נָה אוֹלִיךְ֙ אֶת־חֶרְפָּתִ֔י וְאַתָּ֗ה תִּהְיֶ֛ה כְּאַחַ֥ד הַנְּבָלִ֖ים בְּיִשְׂרָאֵ֑ל וְעַתָּה֙ דַּבֶּר־נָ֣א אֶל־הַמֶּ֔לֶךְ כִּ֛י לֹ֥א יִמְנָעֵ֖נִי מִמֶּֽךָּ:
(יד) וְלֹ֥א אָבָ֖ה לִשְׁמֹ֣עַ בְּקוֹלָ֑הּ וַיֶּחֱזַ֤ק מִמֶּ֙נָּה֙ וַיְעַנֶּ֔הָ וַיִּשְׁכַּ֖ב אֹתָֽהּ:
(טו) וַיִּשְׂנָאֶ֣הָ אַמְנ֗וֹן שִׂנְאָה֙ גְּדוֹלָ֣ה מְאֹ֔ד כִּ֣י גְדוֹלָ֗ה הַשִּׂנְאָה֙ אֲשֶׁ֣ר שְׂנֵאָ֔הּ מֵאַהֲבָ֖ה אֲשֶׁ֣ר אֲהֵבָ֑הּ וַֽיֹּאמֶר־לָ֥הּ אַמְנ֖וֹן ק֥וּמִי לֵֽכִי:
(טז) וַתֹּ֣אמֶר ל֗וֹ אַל־אוֹדֹ֞ת הָרָעָ֤ה הַגְּדוֹלָה֙ הַזֹּ֔את מֵאַחֶ֛רֶת אֲשֶׁר־עָשִׂ֥יתָ עִמִּ֖י לְשַׁלְּחֵ֑נִי וְלֹ֥א אָבָ֖ה לִשְׁמֹ֥עַֽ לָֽהּ:
(יז) וַיִּקְרָ֗א אֶֽת־נַעֲרוֹ֙ מְשָׁ֣רְת֔וֹ וַיֹּ֕אמֶר שִׁלְחוּ־נָ֥א אֶת־זֹ֛את מֵעָלַ֖י הַח֑וּצָה וּנְעֹ֥ל הַדֶּ֖לֶת אַחֲרֶֽיהָ:
(יח) וְעָלֶ֙יהָ֙ כְּתֹ֣נֶת פַּסִּ֔ים כִּי֩ כֵ֨ן תִּלְבַּ֧שְׁןָ בְנוֹת־הַמֶּ֛לֶךְ הַבְּתוּלֹ֖ת מְעִילִ֑ים וַיֹּצֵ֨א אוֹתָ֤הּ מְשָֽׁרְתוֹ֙ הַח֔וּץ וְנָעַ֥ל הַדֶּ֖לֶת אַחֲרֶֽיהָ:
(יט) וַתִּקַּ֨ח תָּמָ֥ר אֵ֙פֶר֙ עַל־רֹאשָׁ֔הּ וּכְתֹ֧נֶת הַפַּסִּ֛ים אֲשֶׁ֥ר עָלֶ֖יהָ קָרָ֑עָה וַתָּ֤שֶׂם יָדָהּ֙ עַל־רֹאשָׁ֔הּ וַתֵּ֥לֶךְ הָל֖וֹךְ וְזָעָֽקָה:

ההקבלות לרצף הפרשות בו מככבים בני יעקב ניכרות לעין, החל ממעשה האונס שמקבל את התיאור מעשה הנבלה, כמו אונס דינה, שמה של תמר, השליחות ששולח דוד את תמר למה שיתברר להיות מקום סכנה, כתונות הפסים, המקבילות ברורות לעין. עורכי הכתוב לא סתם פעלו כך, הם רצו לדמות את המצב בו דוד ובניו נמצאים, את הכאוס המתחולל בחייו של דוד החל ממעשה בת שבע (בת שוע) לכאוס שמתחולל במשפחת יעקב.

כאשר הצעד אחורה נעשה מוקדם מדי, כאשר פינוי המקום של האב לילדיו מתרחש כשהילד לא מוכן, הדבר פוגע לא רק בילדים אלא גם באב עצמו. בסוף, הילדים מוצאים את מקומם, מצליחים להוציא מעז מתוק, אך זה קורה לאחר נדודים רבים וקשיים עצומים. אך אי אפשר להתעלם מכך שלמרות כל הקשיים, סוף המעשה הוא אופטימי. פרישת הכנפיים שנכפית על הילדים מגלגלת תהליכים שבסופו של דבר מסתיימים לאחר זמן (לעיתים גם לאחרי תקופת חייהם של הילדים עצמם) לטובה.

במיתוס היווני אנו מוצאים על אב שנתן לבנו לפרוש כנפיים, זה לא נגמר טוב. איקרוס במיתולוגיה היוונית היה בנו היחיד של דדלוס. הוא היה ילד פזיז ומגושם, שדדלוס אביו היה אמן וממציא. כשהמלך מינוס מכרתים ביקש ממנו לבנות את הלבירינת, מבוך שנועד להסתיר מהעולם ולהחזיק בשבי את המינוטאורוס המפלצתי, בנה של אשתו של אותו מלך מינוס, עשה זאת דדלוס בחפץ לב. הוא הצליח ליצור לבירינת – מבוך שהמיניטאורוס לא יוכל לחמוק ממנו. אבל משסיים דדלוס לבנות את המבוך, הוא הופתע לגלות שהמלך מינוס כלא אותו ואת איקרוס בנו במגדל, כדי שאיש לא יידע את סודות הלבירינת והסודות לא יתגלו. דדלוס ואיקרוס הצליחו לברוח מהמגדל והחליטו להימלט מהאי כרתים. אבל האי היה מוקף בספינות ובשומרים ולכן החליט השניים להכין לעצמם כנפיים מנוצות ציפורים, שחוברו בעזרת חוטים עם שעווה ודונג. לפני שהחלו לעוף, הזהיר האב את איקרוס לבל יגביה לעוף ויתקרב לשמש, מחשש שהשמש החמה תמיס את כנפיו. אבל משהחלו לעוף, איקרוס הפזיז התלהב מהתעופה והחל להתרומם למעלה, כשהוא שוכח את האזהרות של אביו. כמו שחשש דדלוס, חום השמש המיס במהירות את הדונג של כנפיו, ואיקרוס נפל מטה לתוך הים ומת.

האב מחלץ את בנו מן המבוך ועל אף ההפצרות של האב לבן להיזהר כאשר הוא טס, הבן לא מקשיב, הכנפיים שלו נשרפות והוא מת. זה לא המסר של הסיפור המקראי, הסיפור המקראי עובר דרמות של ממש, טרגדיות עצומות וחטאים אדירים, אך בסופו של תהליך אלוקים חשבה לטובה, שלמה יושב על כס המלכות, נולד פרץ ממנו פורצת המלוכה, יוסף פוגש את אחיו מחדש.

המסר היסודי של המקרא הוא שיש דרך נכונה איך לפנות מקום, דברים אמורים לקחת זמן, פינוי המקום צריך להתרחש רק כשהילדים מוכנים לכך, מצופה להתנהל בצורה מדויקת יותר. ראוי שיהיה ליווי הורי, ראוי שהצדיק לא ישב בשלווה. כשהצדיק נמצא בשיאו, הוא מוביל את המציאות ולא מובל. אך אין וואקום, כשהדור הבא נכנס לפעילות, זה יהיה קשה, מבולגן ומרובה נפילות, אך השמש לא תשרוף, המציאות תמשיך להתגלגל לכיוון הטוב, להתגלגל לטובה.

תאריך פרסום:
תגים

פוסטים אחרונים

הצטרפו לניוזלטר

קבלו עדכונים שבועיים על דברי תורה, חדשות ועדכונים כלליים ישירות לתיבת הדוא”ל שלכם מאור תורה סטון.

"*" אינדוקטור שדות חובה

מדינה*
שדה זה מיועד למטרות אימות ויש להשאיר אותו ללא שינוי.
.pf-primary-img{display:none !important;}