״המדרש והמיתוס״ – פרשת וישב: ירידה לצורך עליה

הפרשה שלנו מתארת את העימות האדיר המתעורר בין בניו של יעקב. מצד אחד עומד יוסף- בנה בכורה של רחל והבן האהוב על אביו, עד כדי כך שיעקב מעניק לו את כתונת פסים, ומהצד השני ניצבים יתר בני יעקב. העימות נגרם בעקבות השנאה של אחי יוסף ליוסף, ששורשה באהבתו של יעקב ליוסף ואפלייתו לטובה על פני שאר אחיו:

בראשית פרק לז פסוק ב (פרשת וישב) – ד (פרשת וישב)
(ב) אֵ֣לֶּה׀ תֹּלְד֣וֹת יַעֲקֹ֗ב יוֹסֵ֞ף בֶּן־שְׁבַֽע־עֶשְׂרֵ֤ה שָׁנָה֙ הָיָ֨ה רֹעֶ֤ה אֶת־אֶחָיו֙ בַּצֹּ֔אן וְה֣וּא נַ֗עַר אֶת־בְּנֵ֥י בִלְהָ֛ה וְאֶת־בְּנֵ֥י זִלְפָּ֖ה נְשֵׁ֣י אָבִ֑יו וַיָּבֵ֥א יוֹסֵ֛ף אֶת־דִּבָּתָ֥ם רָעָ֖ה אֶל־אֲבִיהֶֽם:
(ג) וְיִשְׂרָאֵ֗ל אָהַ֤ב אֶת־יוֹסֵף֙ מִכָּל־בָּנָ֔יו כִּֽי־בֶן־זְקֻנִ֥ים ה֖וּא ל֑וֹ וְעָ֥שָׂה ל֖וֹ כְּתֹ֥נֶת פַּסִּֽים:
(ד) וַיִּרְא֣וּ אֶחָ֗יו כִּֽי־אֹת֞וֹ אָהַ֤ב אֲבִיהֶם֙ מִכָּל־אֶחָ֔יו וַֽיִּשְׂנְא֖וּ אֹת֑וֹ וְלֹ֥א יָכְל֖וּ דַּבְּר֥וֹ לְשָׁלֹֽם:

על בסיס דברים אלו גזרה התורה כלל מעשי ביחס להורות:

מדרש אגדה (בובר) בראשית פרק לז פסוק ג (פרשת וישב)
כתונת פסים. לעולם אל ישנה אדם [בנו] בין בניו, שבשביל כתונת פסים שעשה יעקב ליוסף נתגלגל הדבר וירדו אבותינו למצרים

חשוב שהורה יעניק יחס זהה לכל ילדיו, מכיוון שמעשי ההורים משפיעים בצורה משמעותית מאוד על ילדיהם. יחס לא הוגן כלפי הילדים עלול לעורר עוינות וכעס בין האחים.
השפעת ההורים על ילדיהם היא קריטית, כפי שניתן לראות בתחום הפסיכולוגיה.

מדוע יעקב כה אוהב את יוסף, עד שהוא מפלה אותח לטובה מבין כל ילדיו? התשובות לשאלה מגוונות. כך אומר המדרש:

מדרש אגדה (בובר) בראשית פרק לז פסוק ג (פרשת וישב)
וישראל אהב את יוסף. שהיה דיוקנו וצורתו ודומתו דומה לו: ד"א שכל הלכות שנמסרו ליעקב מסרן לו:

המדרש נותן שתי תשובות. בראש ובראשונה, יוסף דומה ליעקב, ונראה שהדמיון אינו פיסי בלבד. כמו יעקב שחולם חלום, כך גם יוסף מכונה "בעל החלומות". כמו יעקב שהתמודד עם אח לא פשוט שאף איים על חייו, כך גם יוסף מתמודד עם אחים לא פשוטים. יעקב רואה ביוסף את עצמו.

תשובה אחרת היא שיוסף הוא הממשיך הרוחני של יעקב גם מבחינה הלכתית. יעקב מלמד אותו את כל ההלכות שנמסרו לו. האם זה אומר שיעקב לא ניסה ללמד את הבנים האחרים? אני מניח שלא. זה כנראה אומר שרק יוסף הקשיב.

קיימת נקודת מפגש נוספת בין יעקב ליוסף. בניגוד לאחיו, שהנם אנשי מלחמה (שמעון ולוי) או אוחזים ברעיית הצאן כעיסוק מרכזי, נפשו של יוסף – כמו יעקב אביו – כמהה לאֹהל, להלכות אותם קיבל יעקב באהלם של שם ועבר. יוסף, בדומה לאביו, אינו איש השדה, אלא יושב אהלים.

אך מדרש אחר מביא עמדה מפתיעה לסיבת אהבת יעקב ליוסף:

פסיקתא זוטרתא (לקח טוב) בראשית פרק לז פסוק ג (פרשת וישב)
ג) וישראל אהב את יוסף. על כי הזכיר למעלה את דבתם, שלא היו הולכים ביושר כאביהם אמר וישראל: כי בן זקונים הוא לו. שהיה חביב וזריז כמותו:

דווקא בגלל שיוסף יוצא נגד אחיו, מביא את דיבתם רעה אל אביהם- ישראל אוהב אותו. האהבה לא נובעת מעצם היותו אביו. אם זו היתה כוונת הפסוק, המדרש היה משתמש בכינוי "יעקב" שהוא השם המתייחס לאירועים פרטיים ולא בכינוי "ישראל" שהוא השם המסמל את הלאום. בגלל שיעקב מבין את הישרוּת הנדרשת למי שנקרא ישראל, למי ששם ישראל עליו, הוא אוהב את יוסף. יוסף מביע את המידה של ישראל במעשה זה, במלחמתו למען הצדק.

על בסיס דברים אלו מתחילה להתגבש השנאה. יוסף מזהה התנהלות לא ראויה מבחינה מוסרית באחיו ומתמרד נגדה:

מדרש הגדול בראשית פרק לז פסוק ב (פרשת וישב)
ויבא יוסף את דבתם רעה אל אביהם. ר' מאיר אומר חשודין הן על אבר מן החי. ר' עקיבה אומר מזלזלין הן בבני השפחות וקוראין להן עבדים. ר' שמעון אומר תולין הן את עיניהן לראות בבנות הארץ.

ישנן שלוש אופציות מה היא הדיבה הרעה שרואה יוסף: ר' מאיר אומר שיש פה אכילת אבר מן החי, דהיינו תאוות האכילה. ר' עקיבה ממקד את הדברים בתאוות השררה- בני לאה היו מתייחסים בצורה לא יפה לבני השפחות, מכנים אותם 'עבדים', וכנגד כך יוצא יוסף. ר' שמעון עוסק בתחום אחר- בתאוות המין, שהם היו מסתכלים בבנות הארץ.

יעקב רואה באומץ של יוסף להתייצב כנגד ההתנהלות המוסרית בתאוות הבסיסיות ביותר של האדם ולהיאבק בכך על הישרוּת של שם ישראל. יותר מכך, יעקב מזהה את הביטוי של "שרית עם אלוקים ואדם", היכולת להיאבק עם אלוקים ואדם ולהיות יכול להם, ללא מורא וללא פחד.

בעקבות החלומות, השנאה הופכת לקנאה:

בראשית פרק לז פסוק ה (פרשת וישב) – יא (פרשת וישב)

(ה) וַיַּחֲלֹ֤ם יוֹסֵף֙ חֲל֔וֹם וַיַּגֵּ֖ד לְאֶחָ֑יו וַיּוֹסִ֥פוּ ע֖וֹד שְׂנֹ֥א אֹתֽוֹ:
(ו) וַיֹּ֖אמֶר אֲלֵיהֶ֑ם שִׁמְעוּ־נָ֕א הַחֲל֥וֹם הַזֶּ֖ה אֲשֶׁ֥ר חָלָֽמְתִּי:
(ז) וְ֠הִנֵּה אֲנַ֜חְנוּ מְאַלְּמִ֤ים אֲלֻמִּים֙ בְּת֣וֹךְ הַשָּׂדֶ֔ה וְהִנֵּ֛ה קָ֥מָה אֲלֻמָּתִ֖י וְגַם־נִצָּ֑בָה וְהִנֵּ֤ה תְסֻבֶּ֙ינָה֙ אֲלֻמֹּ֣תֵיכֶ֔ם וַתִּֽשְׁתַּחֲוֶ֖יןָ לַאֲלֻמָּתִֽי:
(ח) וַיֹּ֤אמְרוּ לוֹ֙ אֶחָ֔יו הֲמָלֹ֤ךְ תִּמְלֹךְ֙ עָלֵ֔ינוּ אִם־מָשׁ֥וֹל תִּמְשֹׁ֖ל בָּ֑נוּ וַיּוֹסִ֤פוּ עוֹד֙ שְׂנֹ֣א אֹת֔וֹ עַל־חֲלֹמֹתָ֖יו וְעַל־דְּבָרָֽיו:
(ט) וַיַּחֲלֹ֥ם עוֹד֙ חֲל֣וֹם אַחֵ֔ר וַיְסַפֵּ֥ר אֹת֖וֹ לְאֶחָ֑יו וַיֹּ֗אמֶר הִנֵּ֨ה חָלַ֤מְתִּֽי חֲלוֹם֙ ע֔וֹד וְהִנֵּ֧ה הַשֶּׁ֣מֶשׁ וְהַיָּרֵ֗חַ וְאַחַ֤ד עָשָׂר֙ כּֽוֹכָבִ֔ים מִֽשְׁתַּחֲוִ֖ים לִֽי:
(י) וַיְסַפֵּ֣ר אֶל־אָבִיו֘ וְאֶל־אֶחָיו֒ וַיִּגְעַר־בּ֣וֹ אָבִ֔יו וַיֹּ֣אמֶר ל֔וֹ מָ֛ה הַחֲל֥וֹם הַזֶּ֖ה אֲשֶׁ֣ר חָלָ֑מְתָּ הֲב֣וֹא נָב֗וֹא אֲנִי֙ וְאִמְּךָ֣ וְאַחֶ֔יךָ לְהִשְׁתַּחֲוֹ֥ת לְךָ֖ אָֽרְצָה:
(יא) וַיְקַנְאוּ־ב֖וֹ אֶחָ֑יו וְאָבִ֖יו שָׁמַ֥ר אֶת־הַדָּבָֽר:

מדוע קנאו בו אחיו? הרי לכאורה יעקב לא שמח בדברי אביו, הוא ביקר אותו עליהם. המדרש מגלה שעל אף הביקורת, יעקב מכיר באמיתות החלום של יוסף:

פסיקתא זוטרתא (לקח טוב) בראשית פרק לז פסוק יא (פרשת וישב)
ויקנאו בו אחיו. ידעו כי כאשר פתר להם אביהם כך עתיד להיות: ואביו שמר את הדבר. א"ר לוי נטל קולמוס וכתב באיזה יום ובאיזה שעה. מיכן אמרו חכמים לעולם יצפה אדם לחלום טוב עד כ"ב שנים:

הקנאה מגיע בגלל החלום ובגלל החשיבות של החלום בעיני יעקב. כנראה יעקב ציפה שיוסף ישמור את החלום לעצמו, לא יספר חלומות שהם כה רגישים למי שלא בשל ולא מסוגל לשמוע אותם. אך אין זה אומר שיעקב לא התייחס לחלום כאמת. יעקב מבקר כיוון שהוא מבין שלא כל חלום צריך לחלוק.

אל מול ההתנהלות של יוסף אנו מוצאים את ההתנהלות של יהודה שעל פי המדרש הוא "המלך" של האחים:

פסיקתא זוטרתא (לקח טוב) בראשית פרק לח פסוק א (פרשת וישב)
ירד יהודה מאת אחיו. כיון שנמכר יוסף עמדו עליו אחיו, אמרו מלך היית עלינו, אמרת לנו לכו ונמכרנו לישמעאלים וישמעו אחיו, אם אמרת לנו פטרו אותו לשלום היינו שומעים, לכך נאמר וירד יהודה מאת אחיו.

על פי דברים אלו האלטרנטיבה להיותו של יוסף מועדף על ידי אביו היא העדפת יהודה על ידי האחים. מה מייחד את ההתנהלות של יהודה?

המדרש אומר על לידתו של יהודה:

תלמוד בבלי מסכת ברכות דף ז עמוד ב
ואמר רבי יוחנן משום רבי שמעון בן יוחי: מיום שברא הקדוש ברוך הוא את עולמו לא היה אדם שהודה להקדוש ברוך הוא עד שבאתה לאה והודתו, שנאמר הפעם אודה את ה'.

הצליל היסודי של שם יהודה הוא ההודאה להשם. הודאה להשם על מה שיש, על מה שקיים. לא החלומות שהם בחינת תוספת על המציאות, השאיפה למעבר, אלא ההודאה על מה שנמצא.

אך שמסתכלים רק על מה שיש ולא שואפים לעצב את המציאות, הישרוּת חומקת ומגיעה ירידה:

ר' צדוק הכהן מלובלין – רסיסי לילה אות נב
כי כנען הוא שורש העבדות שיש בעולם כמו שנאמר (בראשית ט, כה) ארור כנען עבד עבדים יהיה שבו נזכר בתורה תחילה ענין העבדות שממנו הוא שורש התחלת מציאות העבדות. וכן אמרו ז"ל בפסחים (קיג ב) ציוה כנען את בניו וכו' על עניני העבדים. אף שלא יהיה מזרע כנען נקרא עבד כנעני כי שורש העבדות בא מכח כנען.

הירידה של יהודה היא שלמה. יהודה נופל בדיני עריות, הוא נושא כנענית, והוא שוחט כבש וטובל בו את כתונת הפסים כמו אבר מן החי. למעשה הוא מתנהל בדיוק בצורה שבגינה יוסף מבקר את האחים.

אך כמובן פה לא נגמר הסיפור של יהודה וגם לא סיפורו של יוסף. יהודה יורד מאחיו ויוסף יורד למצרים. יהודה יורד אך הירידה שלו חושפת אותו לפן אחר של המציאות אליו הוא לא היה מודע, אנו פוגשים פן זה כאשר יהודה אומר על תמר:

בראשית פרק לח פסוק כו (פרשת וישב)
(כו) וַיַּכֵּ֣ר יְהוּדָ֗ה וַיֹּ֙אמֶר֙ צָֽדְקָ֣ה מִמֶּ֔נִּי כִּֽי־עַל־כֵּ֥ן לֹא־נְתַתִּ֖יהָ לְשֵׁלָ֣ה בְנִ֑י וְלֹֽא־יָסַ֥ף ע֖וֹד לְדַעְתָּֽהּ:

ואומר המדרש:

מדרש הגדול בראשית פרק לח פסוק כו (פרשת וישב)
ד"א צדקה. ר' יודן אומר כשאמר יהודה צדקה נצנצה רוח הקדש ואמרה לא תמר זינת ולא יהודה ביקש לזנות ממני היה הדבר בשביל שיעמוד המלך המשיח מיהודה. אמר הקדוש ברוך הוא תבוא השעה ואני משלחו לכם פתאום, שנאמר הנני שולח מלאכי וג' ופתאם יבא אל היכלו (מלאכי ג, א).

בעקבות חטאו, רוח הקודש מדברת מגרונו של יהודה, והוא מגלה את הפן הנסתר של המציאות, פן שלא נמצא ביש אלא בתוספת- בחלום. אנו גם שומעים בפסוק זה הד לשמו של יוסף "ולא יסף יהודה".

אך לא רק יהודה יורד, יוסף מורד מצריימה כתוצאה ממעשי אחיו:

בראשית פרק לט פסוק א (פרשת וישב)
(א) וְיוֹסֵ֖ף הוּרַ֣ד מִצְרָ֑יְמָה וַיִּקְנֵ֡הוּ פּוֹטִיפַר֩ סְרִ֨יס פַּרְעֹ֜ה שַׂ֤ר הַטַּבָּחִים֙ אִ֣ישׁ מִצְרִ֔י מִיַּד֙ הַיִּשְׁמְעֵאלִ֔ים אֲשֶׁ֥ר הוֹרִדֻ֖הוּ שָֽׁמָּה:

ובמצרים יוסף ממשיך לרדת לבית האסורים בעקבות מפגש בעל גוון מיני לא פשוט עם אשת אדונו, ובבית האסורים הוא פותר חלומות שקשורים לאוכל. שלוש נקודות אלה- תאוות האכילה, תאוות השררה ותאוות המין הוזכרו במדרש, בתור הנקודות שיוסף הביא את דיבת האחים רעה לאביהם.
יוסף עומד בכל הנסיונות ובכל זאת הוא ממשיך לרדת.

כאן יוסף לומד דבר חשוב. אי אפשר לחיות בעולם החלומות, אי אפשר לחיות בצורה מקובעת רק למען הישרוּת. אפילו אם החזון והחלום מורים כך, אפילו אם הישרוּת מורה כך, קיימת דרך להתמודד עם המציאות. במצרים לומד יוסף שיש תוצאות לישרות מנותקת מן המציאות, שיש דרך להעביר ביקורת, שלא תמיד צריך לספר את החלום, ושלמציאות כמו שהיא יש משמעות.

לא קיים נצחון של עולם החלומות על העולם הראלי וגם לא להיפך. אנחנו רואים את אימוץ מידת יוסף על ידי יהודה ותהליך ארוך שבסופו יאמץ יוסף את מידתו של יהודה.

רק מכך תגיע ההשגחה למיצוי שלה. רק כך הירידה של יהודה וההורדה של יוסף יגיעו לידי עליה.

זהו שיעור שגם יוסף וגם יהודה צריכים ללמוד.

נערך על ידי יפעה ויינשטין

לעמוד "המדרש והמיתוס"