״המדרש והמיתוס״ – פרשת וישלח: השינוי של המאבק

בפרשה שלנו מתואר מאבקו של יעקב באיש ליד מעבר יבֹּק. יעקב מעביר את משפחתו ואז נשאר לבדו, ונאבק עמו איש עד עלות השחר:

בראשית פרק לב פסוק כה (פרשת וישלח) – לג (פרשת וישלח)
(כה) וַיִּוָּתֵ֥ר יַעֲקֹ֖ב לְבַדּ֑וֹ וַיֵּאָבֵ֥ק אִישׁ֙ עִמּ֔וֹ עַ֖ד עֲל֥וֹת הַשָּֽׁחַר:
(כו) וַיַּ֗רְא כִּ֣י לֹ֤א יָכֹל֙ ל֔וֹ וַיִּגַּ֖ע בְּכַף־יְרֵכ֑וֹ וַתֵּ֙קַע֙ כַּף־יֶ֣רֶךְ יַעֲקֹ֔ב בְּהֵֽאָבְק֖וֹ עִמּֽוֹ:
(כז) וַיֹּ֣אמֶר שַׁלְּחֵ֔נִי כִּ֥י עָלָ֖ה הַשָּׁ֑חַר וַיֹּ֙אמֶר֙ לֹ֣א אֲשַֽׁלֵּחֲךָ֔ כִּ֖י אִם־בֵּרַכְתָּֽנִי:
(כח) וַיֹּ֥אמֶר אֵלָ֖יו מַה־שְּׁמֶ֑ךָ וַיֹּ֖אמֶר יַעֲקֹֽב:
(כט) וַיֹּ֗אמֶר לֹ֤א יַעֲקֹב֙ יֵאָמֵ֥ר עוֹד֙ שִׁמְךָ֔ כִּ֖י אִם־יִשְׂרָאֵ֑ל כִּֽי־שָׂרִ֧יתָ עִם־אֱלֹהִ֛ים וְעִם־אֲנָשִׁ֖ים וַתּוּכָֽל:
(ל) וַיִּשְׁאַ֣ל יַעֲקֹ֗ב וַיֹּ֙אמֶר֙ הַגִּֽידָה־נָּ֣א שְׁמֶ֔ךָ וַיֹּ֕אמֶר לָ֥מָּה זֶּ֖ה תִּשְׁאַ֣ל לִשְׁמִ֑י וַיְבָ֥רֶךְ אֹת֖וֹ שָֽׁם:
לא) וַיִּקְרָ֧א יַעֲקֹ֛ב שֵׁ֥ם הַמָּק֖וֹם פְּנִיאֵ֑ל כִּֽי־רָאִ֤יתִי אֱלֹהִים֙ פָּנִ֣ים אֶל־פָּנִ֔ים וַתִּנָּצֵ֖ל נַפְשִֽׁי:
(לב) וַיִּֽזְרַֽח־ל֣וֹ הַשֶּׁ֔מֶשׁ כַּאֲשֶׁ֥ר עָבַ֖ר אֶת־פְּנוּאֵ֑ל וְה֥וּא צֹלֵ֖עַ עַל־יְרֵכֽוֹ:
(לג) עַל־כֵּ֡ן לֹֽא־יֹאכְל֨וּ בְנֵֽי־יִשְׂרָאֵ֜ל אֶת־גִּ֣יד הַנָּשֶׁ֗ה אֲשֶׁר֙ עַל־כַּ֣ף הַיָּרֵ֔ךְ עַ֖ד הַיּ֣וֹם הַזֶּ֑ה כִּ֤י נָגַע֙ בְּכַף־יֶ֣רֶךְ יַעֲקֹ֔ב בְּגִ֖יד הַנָּשֶֽׁה:

פסוקים פלאיים אלה מתארים את מאבקו של יעקב בְּאיש, שיעקב לאחר מכן מגדיר כ "אלוקים". למאבק הזה יש גם השלכה הלכתית- בני ישראל לא יאכלו את גיד הנשה, כי בגיד הנשה נפצע יעקב אבינו במאבקו עם אותו האיש.

מי היה אותו האיש שיעקב אבינו מכנה אותו לאחר מכן אלוקים? המדרש עונה שמדובר היה בשרו של עשו:

מדרש הגדול בראשית פרק לב פסוק כה (פרשת וישלח)
ויאבק איש עמו. רב חמא בר חנינה אמר שרו שלעשו נזדמן לו. הדא היא דכתיב כי על כן ראיתי פניך כראות פני אלהים (שם לג, י). משל למה הדבר דומה, לאתליטס שהיה עומד ומגשש בנו שלמלך. תלה עיניו וראה את המלך והרעיש עצמו לפניו. אמר ר' ברכיה אין אנו יודעין מי נצח, אם מלאך אם יעקב, ממה שנאמר ויאבק איש עמו הרי האיש נתמלא אבק.

במדרש זה שרו של עשו מוצג כאתלט הנאבק עם בן המלך- יעקב, ומוותר לבן המלך כאשר הוא רואה שהמלך עצמו מלווה את בנו. אך ר' ברכיה מפקפק בזהות המנצח, האם היה זה יעקב או שרו של עשיו. נראה שתוצאת המאבק היא ששניהם נמלאו באבק, ומכאן נובעת הגדרת המצב.

הסיבה של האיש שנאבק עם יעקב לעזוב לא נובעת מההפסד, משום שהוא עדיין מלא ברוח לחימה, אלא בגלל שהגיע זמנו ללכת:

מדרש אגדה (בובר) בראשית פרק לב פסוק כז (פרשת וישלח)
[כז] ויאמר שלחני כי עלה השחר. אמר לו יעקב וכי גנב אתה שאתה מתיירא מן השחר, אמר לו שר עשו אני, ומיום שנברא העולם לא הגיע לי זמן לומר שירה לפני המקום ב"ה עד היום הזה:

שרו של עשו מבקש לעזוב לפני שעלה עמוד השחר זאת מאחר שהגיע זמנו לומר שירה לפני הקדוש ברוך הוא. דבר זה מעמיד את העימות בין יעקב לשרו של עשו בצבע מרתק. שרו של עשו מרגיש שבכדי לומר שירה הוא צריך קודם כל להיאבק ביעקב, לפצוע אותו, לנצח אותו. אך הוא לא מצליח לנצח, יעקב ועשו גומרים בתיקו ושרו של עשו חייב ללכת לומר שירה. בתפיסה הפנימית של עשו, יעקב מתנגד לקשר שלו עם רבונו של עולם.

אך מן המשך המדרש עולה שלא רק שרו של עשו חשב כך, אלא גם יעקב חשב כך על עשו, שעשו מתנגד לקשר שלו עם האלוקים:

"בבראשית רבה ויאמר שלחני כי עלה השחר. אמר רב הונא. אמר המלאך בסוף אני מגלה לו, ואם יאמר לי רבון העולמים למה גלית, אני אומר לו רבון העולמים בניך גוזרים גזירות ואינך מבטל גזירתן, ואני אוכל לבטל גזירתן, אמר המלאך ליעקב עתיד הקדוש ברוך הוא להגלות עליך [בבית אל] ולהחליף שמך ואני עומד שם, הדא דכתיב בית אל ימצאנו ושם ידבר עמנו (הושע י"ב ה') עמך אין כתיב אלא עמנו: ר' ברכיה בשם ר' לוי אמר מאי מקים דבר עבדו ועצת מלכים ישלים (ישעיה מד כו), אין אנו יודעים שעצת מלאכיו ישלים, אלא מלאך אחד נגלה על יעקב ואמר לו עתיד הוא להגלות עליך בבית אל ולהחליף את שמך ואני שם עומד, שנא' בית אל ימצאנו ושם ידבר עמנו, ונגלה אליו הקדוש ברוך הוא לקיים דברו של מלאך: ויאמר לא אשלחך וגו'. אמר לו יעקב כיון שאתה שרו של עשו לא אניחך עד שתחמול לי מן הברכה שברכני אבא, אמר לו ומי מתרעם עליך, אמר לו שאמר לי עשו הכי קרא שמו יעקב ויעקבני זה פעמים:"

המלאך מגלה ליעקב שעתיד הקדוש ברוך הוא לשנות את שמו לישראל בבית אל, אותו מקום בו יעקב נודר את נדרו בפרשה הקודמת. אך המדרש מרחיב יותר ומספר לנו שמבחינת יעקב דווקא שרו של עשו צריך לחמול לו על הברכה שבירך אותו יצחק. תגובתו של שרו של עשו היא מפתיעה. מתגובתו עולה שעשו כלל לא מתרעם על דבר זה. יעקב מתעקש שכן, והוא מצטט את עשו עצמו. אך משרו של עשו עולה שעשו השלים עם ברכתו של יעקב.

מן הפסיקתא אנו מגלים ששרו של עשו נשלח ליעקב למטרה מסוימת- ולא לשם ברכה:

פסיקתא זוטרתא (לקח טוב) בראשית פרק לב פסוק כז (פרשת וישלח)
כז) ויאמר שלחני כי עלה השחר, אמר לו יעקב אבינו וכי גנב אתה או קוביוסטוס, שאתה מתיירא מן השחר שלא יראוך בני אדם, אמר לו לא, אלא שהגיע קילוסי לקלס, אמר לו יקלסו חבירך, אמר לו איני יכול למחר אני בא לקלס והם אומרים לי כשם שלא קלסת אתמול, כך אינך מקלס היום: ויאמר לא אשלחך כי אם ברכתני. אמר לו אותן המלאכים שבאו אצל אברהם לא פירשו ממנו אלא בברכה, אף אתה לא תתפרש ממני אלא בברכה. אמר לו הם נשתלחו לכך, אבל אני לא נשתלחני לכך, אעפ"כ אמר לו

המלאך נשלח מראש להיאבק עם יעקב, לא לברך אותו. הסיבה לעזיבתו היא שיש רגע מסוים בו המלאך צריך להתפלל, לקלס את הקב"ה, ואחרי שרגע זה עובר- הוא מחמיץ את ההזדמנות.
אך לא כן אצל יעקב. נראה שיעקב שובר את החוקיות של התכנון המדויק. מן המדרש עולה שיעקב סוחט מן המלאך ברכה, באופן בלתי מתוכנן. בדיוק כמו חזרתו של יעקב להתפלל במקום שהתפללו אבותיו, תפילה שמכונה פגיעה בגלל חוסר התכנון שלה, מה שהוביל לחלום הנבואי של יעקב, התגלות שנבעה מהתפילה הלא מתוכננת, כך גם במקרה שלנו חוסר התכנון מוביל לגדולות.

למעשה האירועים המרכזיים ביותר עד כה בחייו של יעקב מתרחשים שלא בשליטתו. ההתגלות בבית אל, ברכת השם, המאבק עם המלאך. יעקב לוקח אחריות על התרחישים הסובבים אותו, מנסה לסדר את המציאות כפי דרכו, והוא גם מצליח לא פעם. אך נראה שבכל זאת מה שמשפיע עליו ממקור חיצוני ולא תלוי בו – פוגע בו פעם אחר פעם.

הרמב"ם בדבריו מבחין בחוסר השליטה של יעקב על הסיטואציה עד כדי כך, שהוא אפילו מפקיע את המימד המציאותי מן המאבק של יעקב והמלאך וטוען שהכל התרחש במראה הנבואה:

ספר מורה הנבוכים חלק ב פרק מב
כבר בארנו (בפרק הקודם) כי כל מקום שנזכר בו ראיית מלאך או דבורו, שזה אמנם הוא במראה הנבואה או בחלום, יבאר בהם או לא יבאר, הכל שוה, כמו שקדם, ודע זה והבינהו מאד, ואין הפרש בין שיכתוב תחלה שהוא ראה המלאך, או יהיה הנראה מן המאמר תחלה שהוא חשבו איש מבני אדם ואחר כן בסוף הענין התבאר לו שהוא מלאך, אחר שתמצא סוף הענין כי זה אשר ראה ודבר היה מלאך תדע ותתאמת שמתחלת הענין היה מראה הנבואה או חלום של נבואה, וזה שבמראה הנבואה או בחלום של נבואה פעמים יראה הנביא השם ידבר עמו כמו שנבאר (בפרק מ"ה מזה החלק), ופעמים יראה המלאך ידבר עמו, ופעמים ישמע מי שידבר עמו ולא יראה איש מדבר, ופעמים יראה איש שידבר עמו ואח"כ יתבאר לו שזה המדבר מלאך, ובכמו זה המין מן הנבואה יזכור שהוא ראה איש יעשה או יאמר, אחר זה ידע שהוא מלאך, ולזה העיקר הגדול נטה אחד מן החכמים וגדול מגדוליהם והוא רבי חייא הגדול, בלשון התורה, וירא אליו ד' באלוני ממרא וגו', כי כאשר הקדים כלל והוא שהשם נראה אליו, התחיל לבאר איך היתה צורת ההראות ההוא, ואמר שתחלה ראה שלשה אנשים ורץ ואמר מאמר אליהם, ואמר זה אשר פירש זה הפירוש שמאמר אברהם ויאמר אדני אם נא מצאתי חן בעיניך אל נא תעבור מעל עבדך, שהוא ג"כ ספור מה שאמר במראה הנבואה לאחד מהם, ואמר לגדול שבהם אמר, והבן הענין הזה עוד בסוד מן הסודות, וכן אמר עוד בענין יעקב, אמרו ויאבק איש עמו, שהוא בצורת הנבואה, אחר שהתבאר באחרונה שהוא מלאך, והוא כענין אברהם בשוה אשר הקדים ספור כללי, וירא אליו ה' וגו', אחרי כן התחיל לבאר איך היה זה, וכן ביעקב אמר ויפגעו בו מלאכי אלהים, ואחר כן התחיל לבאר איך קרה עד שפגעו בו, ואמר שהוא שלח שלוחים ופעל ועשה, ויותר יעקב לבדו וגו', וזהו מלאכי אלהים הנאמר עליהם תחלה ויפגעו בו מלאכי אלהים, וזה ההתאבקות והדבור כלו במראה הנבואה

המאבק של יעקב עם שרו של עשו מתרחש בחלום, במראה הנבואה. יעקב פוגע במלאכים בחלום בבית אל, פוגע במלאכים ושולח אותם לעשו, ופוגע במלאך ונאבק עמו. כל הפגיעות הללו מהוות חלק מאותה נבואה שמלווה אותו, המלמדת על נקודה עמוקה שנמצאת בתוכו ומתפרצת, על נקודה שחייבת בירור. יחסי יעקב ועשו אינם פתורים אך מניעים את התהליך ואת העלילה של יעקב עצמו. הנבואה הזו מכוננת אצל יעקב את ההבנה, שהיחסים עם עשו לא מתוקנים ולא יתוקנו בקרוב, אלא יש לחיות בקונפליקט הזה לאורך זמן. הוא מבין שבמערכת היחסים הלא פשוטה עם אחיו יש דברים שצריך להימנע מהם. שהוא מתאבק עם עשו בתוכו כל הזמן. אך הנבואה הזו גם מלמדת אותו על משהו אחר, על צמיחה לפעולה מתוך תגובה ולא רק מתוך יוזמה.

יעקב, או משה רבינו בעקבות יעקב, מתקן הלכה, לא לאכול את גיד הנשה זכר לאותו המאבק, אולי כראיה לאותו המאבק שעודנו מתקיים.

קשה שלא לראות את החידוש הגדול בנקודה זו.

תרבויות רבות מלאות בסיפורים על חלום נבואי, החלום הנבואי הזה מניע את מסע הגיבור לקראת גאולה, לקראת התעלות. אך מה שקורה כאן הוא דבר אחר. החלום הנבואי של יעקב מניע אותו לתקן תקנה שתלווה את משפחתו לנצח, לעצב את משפחתו שלו לדורות. לא עוד מסע הגיבור, אלא מסעהּ של אומה שיש לה גיבוש מעשי זהותי, כאומה מובחנת:

ילקוט שמעוני תורה פרשת וישלח רמז קלג
אמר רבי יוסי בר' חנינא מאי דכתיב דבר שלח ה' ביעקב ונפל בישראל זה גיד הנשה שפשט איסורו בכל ישראל

הרבה מן הפרשנים ניסו לנתח את סיבת האיסור, אך הדבר הקרוב ביותר לדברנו נמצא אצל בעל השפת אמת:

"עד שתכלה רגל מן השוק". ופירש (סבו בעל 'חידושי הרי"מ ז"ל), שהוא לבטל הרגילות והטבעיות. כי רגלים הם דרגים תחתונים לכן הם משוקעים ביותר בטבע והרגל וזה גורם שכחה. וכלל הדברים כמ"ש (=כמו שכתוב) "ויגע בכף ירכו". והוא בבחינת גיד הנשה דמנשיא פולחנא דמארי'… (=שמשכיח את עבודת ה') והכל ענין הכנה הוא הזריזות. " הִכּוֹן לִקְרַאת – אֱ‑לֹהֶיךָ יִשְׂרָאֵל ". היפוך השכחה שלא לעשות המצווה כפי הרגילות רק בהתחדשות והתלהבות בכל עת בזריזות.

יעקב שם לב שישנה נקודה שיכולה לגרום לו לשכחה של עבודת השם. אך גם קיימת נקודה שיכולה לגרום לו ואולי גם לעשו להגשים את הייעוד של כל אחד מהם, שהנו שונה, אך גם משלים. המאבק עם עשו על הטבע, על המציאות, יכול להשכיח את הייעוד האמיתי. שרו של עשו כמעט ומפספס את השירה, יעקב כמעט וטובע במאבק עם עשו. צריך לצמצם את המאבק, מצד אחד לזכור את קיומו, ומצד שני לא לטבוע בתוכו, אלא לצמוח ממנו למקום של התחדשות וזריזות. זה הפן המחשבתי מאחורי גיד הנשה, צמצום המאבק והיכולת להבין שהמאבק לא גורם רק לירידה, אלא דווקא ההבדלים בין יעקב לעשו יכולים להוביל גם את שניהם אל השמים:

מדרש הגדול בראשית פרק לב פסוק כו (פרשת וישלח)
דאמר ר' יהושע בן לוי מלמד שהעלו אבק ברגליהן עד כסא הכבוד. כתיב הבא בהאבקו עמו וכתיב התם וענן אבק רגליו (נחום א, ג).

האבק של המאבק יכול להוריד, אך המאבק, ההבדל, ההבנה שכל אחד פועל אחרת – יכולה גם להוביל לכסא הכבוד ממש. תובנה זו מגיעה בהפתעה ליעקב, שבנה את חייו בתודעה של מאבק. אבל עכשיו המאבק משתנה, כמו גיד הנשה שמביא עמו שינוי, ושינוי בתודעת העבודה של יעקב – תעזור לו להתחיל לבנות את האומה.

נערך על ידי יפעה ויינשטין

לעמוד "המדרש והמיתוס"