חיפוש
סגור את תיבת החיפוש

״המדרש ההלכה והמיתוס״ – פרשת וישלח: על מנהגים משפחתיים קדומים

מאת הרב אביע”ד סנדרס, מנהל השמה בכולל דעה ע”ש סוזי ברדפילד ור”מ במדרשת או”ת לינדנבאום

אביע

בפרשה שלנו יעקב מתכונן למפגש עם אחיו, עם עשו. לפני המפגש יעקב נושא תפילה, בתפילה הוא מתפלל שעשו לא יכה אותו אם על הבנים:

פרק לב פסוק י (פרשת וישלח) – יג (פרשת וישלח)
(י) וַיֹּאמֶר֘ יַעֲקֹב֒ אֱלֹהֵי֙ אָבִ֣י אַבְרָהָ֔ם וֵאלֹהֵ֖י אָבִ֣י יִצְחָ֑ק יְקֹוָ֞ק הָאֹמֵ֣ר אֵלַ֗י שׁ֧וּב לְאַרְצְךָ֛ וּלְמוֹלַדְתְּךָ֖ וְאֵיטִ֥יבָה עִמָּֽךְ:
(יא) קָטֹ֜נְתִּי מִכֹּ֤ל הַחֲסָדִים֙ וּמִכָּל־הָ֣אֱמֶ֔ת אֲשֶׁ֥ר עָשִׂ֖יתָ אֶת־עַבְדֶּ֑ךָ כִּ֣י בְמַקְלִ֗י עָבַ֙רְתִּי֙ אֶת־הַיַּרְדֵּ֣ן הַזֶּ֔ה וְעַתָּ֥ה הָיִ֖יתִי לִשְׁנֵ֥י מַחֲנֽוֹת:
(יב) הַצִּילֵ֥נִי נָ֛א מִיַּ֥ד אָחִ֖י מִיַּ֣ד עֵשָׂ֑ו כִּֽי־יָרֵ֤א אָנֹכִי֙ אֹת֔וֹ פֶּן־יָב֣וֹא וְהִכַּ֔נִי אֵ֖ם עַל־בָּנִֽים:
(יג) וְאַתָּ֣ה אָמַ֔רְתָּ הֵיטֵ֥ב אֵיטִ֖יב עִמָּ֑ךְ וְשַׂמְתִּ֤י אֶֽת־זַרְעֲךָ֙ כְּח֣וֹל הַיָּ֔ם אֲשֶׁ֥ר לֹא־יִסָּפֵ֖ר מֵרֹֽב

הפחד של יעקב הוא על נשותיו ועל הילדים, על המשפחתיות ועל ההמשכיות שלו. זהו פחד מובן לחלוטין. ליבת העימות בין יעקב לעשו במשך שנים ארוכות היתה על מי הוא הממשיך של אברהם ויצחק, מי הוא זה שנושא עמו את ברכתם.

לכן יעקב בתפילתו מדגיש את החשיבות הגדולה שהוא לא רק חלק מן הזרע הביולוגי של אברהם ויצחק, אלא גם ממשיך דרכם הרוחנית:

שכל טוב (בובר) בראשית פרק לב פסוק י (פרשת וישלח)
י) ויאמר יעקב אלהי אבי אברהם ואלהי אבי יצחק. הא לעשו לא, אלא הבוחר בדרכיהן והעושה כמעשיהם שמם מתקיימת עליהם. ר’ הונא בשם ר’ אחא אמר מי היה קרוב (לחזקיה) [לדוד לא אחז] כה אמר [ה’] אלהי דוד אביך (מ”ב כ ה). והכתוב מניח את אחז ואמר לחזקיה, לפי שבחר בדרכיו ועושה כמעשיו, אבל הפורש מדרכי אבותיו וממעשיהם, אין שמם מתקיים עליו:

המשפחתיות עוברת לא רק דרך סדר הלידה, או הקרבה הביולוגית, אלא בעיקר דרך מי שאוחז במעשה אבותיו. באופן עקרוני זהו חלק מהמסר של התנ”ך. בניגוד לעולם המיתי בו המתח המרכזי הינו מתח בין דורי, המתח בתנ”ך הוא מתח בין אחים. במקרא, הילדים רוצים להמשיך את הוריהם, לאו דווקא למרוד בהם. בפעמים המעטות שבהן אנו מוצאים מרד של ילד באביו, לרוב זה מגיע בתור עונש אלוקי, כדוגמת המרד של אבשלום בדוד, שניתן להבין מבין השיטין שקשור למעשה דוד ובת שבע. אך המאבק בין האחים מוכרע תמיד על נקודה הדבקות בדרכי המשפחה, בדבקות במסורת. מי שדבק במסורת הוא הממשיך של המשפחה.

רעיון זה מכונן את הרעיון הבין דורי של התנ”ך. ייחוסו של אדם הוא לא רק על בסיס אבותיו, אלא קשור גם לילדיו:

מדרש הגדול בראשית פרק לב פסוק י (פרשת וישלח)
“ויאמר יעקב אלהי אבי אברהם. בוא וראה שהצדיקים מתעטרין בבניהם ובניהם מתעטרין בהן. כאיזה צד אברהם נתעטר ביעקב, כשהשליך אותו נמרוד לתוך הכבשן ירד הקדוש ברוך הוא להצילו. אמרו מלאכי השרת רבונו שלעולם לזה אתה מציל, כמה רשעים עתידין לעמוד ממנו. אמר להן בשביל יעקב בן בנו שעתיד לעמוד ממנו אני מצילו. מנין, אמר ר’ ברכיה ממה דכתיב לכן כה אמר ה’ אל בית יעקב אשר פדה את אברהם (ישעיה כט, כב), בשביל יעקב פדאו מן הכבשן. הרי נתעטרו אבות בשביל בנים. ומנין שנתעטרו בנים בשביל אבותם, בשעה שיצא יעקב מאצל לבן רדף לבן אחריו. נגלה הקדוש ברוך הוא ללבן בדרך ואמר השמר לך מדבר עם יעקב מטוב עד רע (בראשית לא, כד). כיון שבאו להתוכח זה עם זה מה יעקב אומר ללבן, לולי אלהי אבי אלהי אברהם ופחד יצחק היה לי (שם, פסוק מב), הרי זכות אברהם הצילתו ליעקב. וכן הוא אומר כאן ויאמר יעקב אלהי אבי אברהם ואלהי אבי יצחק, הוי לא תלה עצמו אלא בזכות אברהם”

בניגוד לתרבויות בנות העולם העתיק בו הייחוס הוא חד כיווני, הייחוס הדו כיווני מאפשר תנועה פנימית מרתקת. המסע של ההורים לא נגמר במותם, מעשיהם יהיו מוגדרים גם על ידי הילדים שלהם. הילדים אינם המימוש העצמי של ההורים, אלא פעמים רבות מעשיהם של ההורים מקבלים משמעות רק לאור המעשים של הילדים שלהם. אך גם להיפך, ראינו בשבועות הקודמים ביחס לתפילתו של יצחק שישנה משמעות לתפילת צדיק בן צדיק, מעבר לתפילת צדיק בן רשע. הילד לא מתחיל בעצמו וההורה לא מבטא את עצמו דרך הילד שלו, לפעמים ההורה מקבל הגדרה מחודשת לאור מעשיו של הילד.

מערכת יחסים זו בין הורים לבין ילדים, יכולה לשפוך אור על אחת מן המצוות הקדומות ביותר של עם ישראל יחד עם מצוות המילה, איסור אכילת גיד הנשה:

בראשית פרק לב פסוק לא (פרשת וישלח) – לג (פרשת וישלח)
(לא) וַיִּקְרָ֧א יַעֲקֹ֛ב שֵׁ֥ם הַמָּק֖וֹם פְּנִיאֵ֑ל כִּֽי־רָאִ֤יתִי אֱלֹהִים֙ פָּנִ֣ים אֶל־פָּנִ֔ים וַתִּנָּצֵ֖ל נַפְשִֽׁי:
(לב) וַיִּֽזְרַֽח־ל֣וֹ הַשֶּׁ֔מֶשׁ כַּאֲשֶׁ֥ר עָבַ֖ר אֶת־פְּנוּאֵ֑ל וְה֥וּא צֹלֵ֖עַ עַל־יְרֵכֽוֹ:
(לג) עַל־כֵּ֡ן לֹֽא־יֹאכְל֨וּ בְנֵֽי־יִשְׂרָאֵ֜ל אֶת־גִּ֣יד הַנָּשֶׁ֗ה אֲשֶׁר֙ עַל־כַּ֣ף הַיָּרֵ֔ךְ עַ֖ד הַיּ֣וֹם הַזֶּ֑ה כִּ֤י נָגַע֙ בְּכַף־יֶ֣רֶךְ יַעֲקֹ֔ב בְּגִ֖יד הַנָּשֶֽׁה:

מפשט הכתוב עולה שאיסור אכילת גיד הנשה מגיע בעקבות בעקבות המאבק של יעקב בפנואל. המדרש מסביר שפנואל נקראת פנואל על שם פני המלאך בו נאבק יעקב:

שכל טוב (בובר) בראשית פרק לב פסוק לא (פרשת וישלח)
ויקרא יעקב שם המקום פניאל. פני המלאך: כי ראיתי אלהים. מלאכים, וכן התרגום מוכיח [שתרגם] מלאכי דה’, ודומה לדבר אני אמרתי אלהים אתם (תהלים פב ו), ראיתי מלאכו של עשו שנתאבק עמי פנים אל פנים, ונתגששתי עמו ותנצל נפשי, כדאי הייתי לחוב בעצמי אלא שהצילני הקדוש ברוך הוא ברחמיו:

במאבק במלאך יעקב נפצע בגיד הנשה, כיוון שמדובר במלאך, נראה שזו לא פציעה סתמית, יש פה פציעה שבאה לסמל נקודה מהותית יותר. בעקבות הפציעה אומר הכתוב שבני ישראל לא יאכלו את גיד הנשה, המדרש מסביר איסור זה:

פסיקתא זוטרתא (לקח טוב) בראשית פרק לב פסוק לג (פרשת וישלח)
א”ר יוסי ב”ר חנינא מאי דכתיב דבר שלח ה’ ביעקב ונפל בישראל (ישעיה ט ז), דבר שלח ה’ ביעקב, זה גיד הנשה, ונפל בישראל, שפשט איסורו בכל ישראל: ואמר ר’ יוסי ב”ר חנינא מאי דכתיב וטבוח טבח והכן (בראשית מג טז), פרע להם בית השחיטה, והכן, טול גיד הנשה, שכך נהגו קודם מתן תורה שלא לאכול גיד הנשה, וכשבא משה רבינו ואסרו במקומו אסרו, במקום סיפורן של מעשה, אבל מהר סיני נאסר ולא נכתב אלא במקומו, שכל מה שנאמר לבני נח ונשנית בהר סיני, כגון מילה וע”ז וגילוי עריות ושפיכות דמים, בני נח מוזהרים עליהם, אבל מצוה שאינה נשנית, אין בני נח מוזהרין עליה, כגון גיד הנשה:

איסור גיד הנשה הינו איסור שניתן עוד לפני סיני. השאלה היא מה היה המעמד שלו, האם מדובר באיסור שמקורו קודם לסיני? האם מדובר במנהג משפחתי?

המדרש אומר שמדובר במנהג שמשה רבינו הפך להלכה בסיני, אך יותר מכך – שהפסוק הספציפי האוסר על גיד הנשה, הוכנס כאן על ידי משה. זאת על מנת להסביר את הטעם של המצווה בה נצטוונו בסיני.

כך גם עולה גם מהמשנה בחולין:

משנה מסכת חולין פרק ז משנה ו
[*] נוהג בטהורה ואינו נוהג בטמאה רבי יהודה אומר אף בטמאה אמר רבי יהודה והלא מבני יעקב נאסר גיד הנשה ועדיין בהמה טמאה מותרת להן אמרו לו בסיני נאמר אלא שנכתב במקומו:

גיד הנשה איסורו הוא מסיני, מסיני הוא הופך להיות לאיסור תורה. לפני סיני הוא מקוים מצד היותו מנהג משפחתי.

גם הרמב”ם אומר שהמקור של איסור גיד הנשה ושל כל האיסורים הוא מסיני ולא ממנהג קדום יותר:

פירוש המשנה לרמב”ם מסכת חולין פרק ז משנה ו
ושים לבך לכלל הגדול הזה המובא במשנה זו והוא אמרם מסיני נאסר, והוא, שאתה צריך לדעת שכל מה שאנו נזהרים ממנו או עושים אותו היום אין אנו עושים זאת אלא מפני צווי ה’ על ידי משה, לא מפני שה’ צוה בכך לנביאים שקדמוהו, דוגמא לכך, אין אנו אוכלים אבר מן החי לא מפני שה’ אסר על בני נח אבר מן החי, אלא מפני שמשה אסר עלינו אבר מן החי במה שנצטווה בסיני שישאר אבר מן החי אסור. וכן אין אנו מלים בגלל שאברהם מל את עצמו ואנשי ביתו, אלא מפני שה’ צונו על ידי משה להמול כמו שמל אברהם עליו השלום, וכן גיד הנשה אין אנו נמשכים בו אחרי אסור יעקב אבינו אלא צווי משה רבינו, הלא תראה אמרם שש מאות ושלש עשרה מצות נאמרו לו למשה בסיני, וכל אלה מכלל המצות.

באופן מענין הרמב”ם נותן בתור דוגמא גם את ברית המילה. המילה צוותה על אברהם וזרעו, אך לא זה מקור חובת ברית המילה, המקור של חובת ברית המילה הוא מסיני, ממשה רבינו.

ובאמת הפרשה שלנו מתייחסת גם לברית המילה, אנו פוגשים את היחס של בני יעקב לברית המילה בשיג ושיח שהיה לשמעון ולוי עם אנשי שכם לאחר אונס דינה ובקשת שכם בן חמור לשאת אותה:

בראשית פרק לד פסוק ז (פרשת וישלח) – טז (פרשת וישלח)
(ז) וּבְנֵ֨י יַעֲקֹ֜ב בָּ֤אוּ מִן־הַשָּׂדֶה֙ כְּשָׁמְעָ֔ם וַיִּֽתְעַצְּבוּ֙ הָֽאֲנָשִׁ֔ים וַיִּ֥חַר לָהֶ֖ם מְאֹ֑ד כִּֽי־נְבָלָ֞ה עָשָׂ֣ה בְיִשְׂרָאֵ֗ל לִשְׁכַּב֙ אֶת־בַּֽת־יַעֲקֹ֔ב וְכֵ֖ן לֹ֥א יֵעָשֶֽׂה:
(יד) וַיֹּאמְר֣וּ אֲלֵיהֶ֗ם לֹ֤א נוּכַל֙ לַעֲשׂוֹת֙ הַדָּבָ֣ר הַזֶּ֔ה לָתֵת֙ אֶת־אֲחֹתֵ֔נוּ לְאִ֖ישׁ אֲשֶׁר־ל֣וֹ עָרְלָ֑ה כִּֽי־חֶרְפָּ֥ה הִ֖וא לָֽנוּ:
(טו) אַךְ־בְּזֹ֖את נֵא֣וֹת לָכֶ֑ם אִ֚ם תִּהְ֣יוּ כָמֹ֔נוּ לְהִמֹּ֥ל לָכֶ֖ם כָּל־זָכָֽר:
(טז) וְנָתַ֤נּוּ אֶת־בְּנֹתֵ֙ינוּ֙ לָכֶ֔ם וְאֶת־בְּנֹתֵיכֶ֖ם נִֽקַּֽח־לָ֑נוּ וְיָשַׁ֣בְנוּ אִתְּכֶ֔ם וְהָיִ֖ינוּ לְעַ֥ם אֶחָֽד:

אנו שומעים פה על שני מנהגי משפחה של משפחת בני יעקב, הראשון הוא ברית המילה שמתארת לאנשי שכם את הערלה כחרפה. הנקודה השניה היא כי נבלה עשה בישראל לשכב את בת יעקב, משמע מכאן שאולי במשפחות אחרות זה לא נבלה, אבל במשפחת בני יעקב דבר זה ידוע כנבלה.
אלו הם מנהגים שאינם קשורים לסיני, אלא הם מנהגי משפחה שקיימים עוד לפני סיני. על פי המדרש גם רחל מתייחסת לחוסר ברית המילה כחרפה:

מדרש תנחומא (בובר) פרשת ויצא סימן כ
[כ] ד”א אסף אלהים. אלא בשעה שילדה רבקה ליעקב ולעשו, נולדו ללבן שתי בנות, ושלחו אגרות זה לזה לומר אתה הולדת שתי בנות ואני שני בנים, ניתן אלו לאלו, והיתה לאה שומעת מעשה עשו ובוכה, ורחל שומעת מעשה יעקב ושמחה, [מנין שהיתה לאה בוכה, שנאמר] ועיני לאה רכות (שם /בראשית/ כט יז), תרגם מתורגמניה של ר’ יוסי, מהו רכות צירניות (פי’ עגילות), א”ל ר’ יוחנן לא תרגמת יפה, ומהו רכות ארוכות, שכל מה שנתן לה הקדוש ברוך הוא היו ארוכות, כהונה גדולה, ומלכות, ושמן המשחה, וכיון שילדה לאה ליעקב, היתה רחל מצירה, לומר שמא יטלנה עשו מאחר שלא הולדתי בן, וכיון שילדה ליוסף אמרה אסף אלהים את חרפתי, ואין חרפה אלא ערלה, שנאמר כי חרפה היא לנו (בראשית לד יד)

הערלה נחשבת לחרפה, סילוק הערלה הנו סילוק החרפה. זהו לא רק מנהג של בני יעקב, אלא מנהג שרווח בכמה וכמה אומות באיזור, כך כותב הרודוטוס:

“הקולכים והמצרים והכושים המה היחידים המלים מימים קדמונים את ערותם. הפיניקים והסורים היושבים בפלשתינה, כפי שהם מודים, למדו מהמצרים.”

המילה כנראה היתה חלק מטקס מעבר בין הילדות, לבין הבגרות. אדם לא נימול היה נחשב כילד קטן ולא בוגר. סילוק הערלה משום היותה חרפה המסמלת ילדותיות, הנו המנהג המשפחתי של משפחת בני יעקב ומתאים לעמי האזור, ברית המילה הנה המצווה שלאחר מכן נצטוונו עליה בסיני.

מנהגים משפחתיים הם דבר חשוב. בירמיהו מתואר היחס לו זוכים זרעו של יהונדב בן רכב, על דבקותם במנהג המשפחתי שהנהיג אביהם:

ירמיהו פרק לה פסוק א – יט
(א) הַדָּבָ֛ר אֲשֶׁר־הָיָ֥ה אֶֽל־יִרְמְיָ֖הוּ מֵאֵ֣ת יְקֹוָ֑ק בִּימֵ֨י יְהוֹיָקִ֧ים בֶּן־יֹאשִׁיָּ֛הוּ מֶ֥לֶךְ יְהוּדָ֖ה לֵאמֹֽר: (ב) הָלוֹךְ֘ אֶל־בֵּ֣ית הָרֵכָבִים֒ וְדִבַּרְתָּ֣ אוֹתָ֔ם וַהֲבִֽאוֹתָם֙ בֵּ֣ית יְקֹוָ֔ק אֶל־אַחַ֖ת הַלְּשָׁכ֑וֹת וְהִשְׁקִיתָ֥ אוֹתָ֖ם יָֽיִן: (ג) וָאֶקַּ֞ח אֶת־יַאֲזַנְיָ֤ה בֶֽן־יִרְמְיָ֙הוּ֙ בֶּן־חֲבַצִּנְיָ֔ה וְאֶת־אֶחָ֖יו וְאֶת־כָּל־בָּנָ֑יו וְאֵ֖ת כָּל־בֵּ֥ית הָרֵכָבִֽים: (ד) וָאָבִ֤א אֹתָם֙ בֵּ֣ית יְקֹוָ֔ק אֶל־לִשְׁכַּ֗ת בְּנֵ֛י חָנָ֥ן בֶּן־יִגְדַּלְיָ֖הוּ אִ֣ישׁ הָאֱלֹהִ֑ים אֲשֶׁר־אֵ֙צֶל֙ לִשְׁכַּ֣ת הַשָּׂרִ֔ים אֲשֶׁ֣ר מִמַּ֗עַל לְלִשְׁכַּ֛ת מַעֲשֵׂיָ֥הוּ בֶן־שַׁלֻּ֖ם שֹׁמֵ֥ר הַסַּֽף:
(ה) וָאֶתֵּ֞ן לִפְנֵ֣י׀ בְּנֵ֣י בֵית־הָרֵכָבִ֗ים גְּבִעִ֛ים מְלֵאִ֥ים יַ֖יִן וְכֹס֑וֹת וָאֹמַ֥ר אֲלֵיהֶ֖ם שְׁתוּ־יָֽיִן: (ו) וַיֹּאמְר֖וּ לֹ֣א נִשְׁתֶּה־יָּ֑יִן כִּי֩ יוֹנָדָ֨ב בֶּן־רֵכָ֜ב אָבִ֗ינוּ צִוָּ֤ה עָלֵ֙ינוּ֙ לֵאמֹ֔ר לֹ֧א תִשְׁתּוּ־יַ֛יִן אַתֶּ֥ם וּבְנֵיכֶ֖ם עַד־עוֹלָֽם: (ז) וּבַ֣יִת לֹֽא־תִבְנ֗וּ וְזֶ֤רַע לֹֽא־תִזְרָ֙עוּ֙ וְכֶ֣רֶם לֹֽא־תִטָּ֔עוּ וְלֹ֥א יִֽהְיֶ֖ה לָכֶ֑ם כִּ֠י בָּאֳהָלִ֤ים תֵּֽשְׁבוּ֙ כָּל־ יְמֵיכֶ֔ם לְמַ֨עַן תִּֽחְי֜וּ יָמִ֤ים רַבִּים֙ עַל־פְּנֵ֣י הָאֲדָמָ֔ה אֲשֶׁ֥ר אַתֶּ֖ם גָּרִ֥ים שָֽׁם: (ח) וַנִּשְׁמַ֗ע בְּק֨וֹל יְהוֹנָדָ֤ב בֶּן־רֵכָב֙ אָבִ֔ינוּ לְכֹ֖ל אֲשֶׁ֣ר צִוָּ֑נוּ לְבִלְתִּ֤י שְׁתֽוֹת־יַ֙יִן֙ כָּל־יָמֵ֔ינוּ אֲנַ֣חְנוּ נָשֵׁ֔ינוּ בָּנֵ֖ינוּ וּבְנֹתֵֽינוּ: (ט) וּלְבִלְתִּ֛י בְּנ֥וֹת בָּתִּ֖ים לְשִׁבְתֵּ֑נוּ וְכֶ֧רֶם וְשָׂדֶ֛ה וָזֶ֖רַע לֹ֥א יִֽהְיֶה־לָּֽנוּ: (י) וַנֵּ֖שֶׁב בָּֽאֳהָלִ֑ים וַנִּשְׁמַ֣ע וַנַּ֔עַשׂ כְּכֹ֥ל אֲשֶׁר־צִוָּ֖נוּ יוֹנָדָ֥ב אָבִֽינוּ: (יא) וַיְהִ֗י בַּעֲל֨וֹת נְבוּכַדְרֶאצַּ֥ר מֶֽלֶךְ־בָּבֶל֘ אֶל־הָאָרֶץ֒ וַנֹּ֗אמֶר בֹּ֚אוּ וְנָב֣וֹא יְרוּשָׁלִַ֔ם מִפְּנֵי֙ חֵ֣יל הַכַּשְׂדִּ֔ים וּמִפְּנֵ֖י חֵ֣יל אֲרָ֑ם וַנֵּ֖שֶׁב בִּירוּשָׁלִָֽם: פ (יב) וַֽיְהִי֙ דְּבַר־יְקֹוָ֔ק אֶֽל־יִרְמְיָ֖הוּ לֵאמֹֽר: (יג) כֹּֽה־אָמַ֞ר יְקֹוָ֤ק צְבָאוֹת֙ אֱלֹהֵ֣י יִשְׂרָאֵ֔ל הָלֹ֤ךְ וְאָֽמַרְתָּ֙ לְאִ֣ישׁ יְהוּדָ֔ה וּלְיֽוֹשְׁבֵ֖י יְרֽוּשָׁלִָ֑ם הֲל֨וֹא תִקְח֥וּ מוּסָ֛ר לִשְׁמֹ֥עַ אֶל־דְּבָרַ֖י נְאֻם־יְקֹוָֽק: (יד) הוּקַ֡ם אֶת־דִּבְרֵ֣י יְהוֹנָדָ֣ב בֶּן־רֵ֠כָב אֲשֶׁר־צִוָּ֨ה אֶת־בָּנָ֜יו לְבִלְתִּ֣י שְׁתֽוֹת־יַ֗יִן וְלֹ֤א שָׁתוּ֙ עַד־הַיּ֣וֹם הַזֶּ֔ה כִּ֣י שָֽׁמְע֔וּ אֵ֖ת מִצְוַ֣ת אֲבִיהֶ֑ם וְאָ֨נֹכִ֜י דִּבַּ֤רְתִּי אֲלֵיכֶם֙ הַשְׁכֵּ֣ם וְדַבֵּ֔ר וְלֹ֥א שְׁמַעְתֶּ֖ם אֵלָֽי: (טו) וָאֶשְׁלַ֣ח אֲלֵיכֶ֣ם אֶת־כָּל־עֲבָדַ֣י הַנְּבִאִ֣ים׀ הַשְׁכֵּ֣ים וְשָׁלֹ֣חַ׀ לֵאמֹ֡ר שֻׁבוּ־נָ֡א אִישׁ֩ מִדַּרְכּ֨וֹ הָרָעָ֜ה וְהֵיטִ֣יבוּ מַֽעַלְלֵיכֶ֗ם וְאַל־תֵּ֨לְכ֜וּ אַחֲרֵ֨י אֱלֹהִ֤ים אֲחֵרִים֙ לְעָבְדָ֔ם וּשְׁבוּ֙ אֶל־הָ֣אֲדָמָ֔ה אֲשֶׁר־נָתַ֥תִּי לָכֶ֖ם וְלַאֲבֹֽתֵיכֶ֑ם וְלֹ֤א הִטִּיתֶם֙ אֶֽת־אָזְנְכֶ֔ם וְלֹ֥א שְׁמַעְתֶּ֖ם אֵלָֽי: (טז) כִּ֣י הֵקִ֗ימוּ בְּנֵי֙ יְהוֹנָדָ֣ב בֶּן־רֵכָ֔ב אֶת־מִצְוַ֥ת אֲבִיהֶ֖ם אֲשֶׁ֣ר צִוָּ֑ם וְהָעָ֣ם הַזֶּ֔ה לֹ֥א שָׁמְע֖וּ אֵלָֽי: ס (יז) לָ֠כֵן כֹּֽה־אָמַ֨ר יְקֹוָ֜ק אֱלֹהֵ֤י צְבָאוֹת֙ אֱלֹהֵ֣י יִשְׂרָאֵ֔ל הִנְנִ֧י מֵבִ֣יא אֶל־יְהוּדָ֗ה וְאֶ֤ל כָּל־יֽוֹשְׁבֵי֙ יְר֣וּשָׁלִַ֔ם אֵ֚ת כָּל־הָ֣רָעָ֔ה אֲשֶׁ֥ר דִּבַּ֖רְתִּי עֲלֵיהֶ֑ם יַ֣עַן דִּבַּ֤רְתִּי אֲלֵיהֶם֙ וְלֹ֣א שָׁמֵ֔עוּ וָאֶקְרָ֥א לָהֶ֖ם וְלֹ֥א עָנֽוּ: (יח) וּלְבֵ֨ית הָרֵכָבִ֜ים אָמַ֣ר יִרְמְיָ֗הוּ כֹּֽה־אָמַ֞ר יְקֹוָ֤ק צְבָאוֹת֙ אֱלֹהֵ֣י יִשְׂרָאֵ֔ל יַ֚עַן אֲשֶׁ֣ר שְׁמַעְתֶּ֔ם עַל־ מִצְוַ֖ת יְהוֹנָדָ֣ב אֲבִיכֶ֑ם וַֽתִּשְׁמְרוּ֙ אֶת־כָּל־מִצְוֹתָ֔יו וַֽתַּעֲשׂ֔וּ כְּכֹ֥ל אֲשֶׁר־צִוָּ֖ה אֶתְכֶֽם: ס (יט) לָכֵ֗ן כֹּ֥ה אָמַ֛ר יְקֹוָ֥ק צְבָא֖וֹת אֱלֹהֵ֣י יִשְׂרָאֵ֑ל לֹֽא־יִכָּרֵ֨ת אִ֜ישׁ לְיוֹנָדָ֧ב בֶּן־רֵכָ֛ב עֹמֵ֥ד לְפָנַ֖י כָּל־ הַיָּמִֽים: פ

בני יהונדב, הרכבים, הופכים להיות למודל לאנשים ששומרים את מסורת האבות. המנהג שלהם הוא לא לשתות יין ולגור באהלים ולא במבני קבע, והם עומדים בו בצורה מעוררת השתאות. מאחר והם שמעו למצוות אביהם, הם לא יסבלו בחורבן כמו יתר עם ישראל. הדבקות במנהג המשפחה מוכיחה שיש לאדם שורשים מצד אחד ומנהגים שממשיכים הלאה עם המשפחה מצד שני וזוכה להערכה רבה בעיני הנביא.

לפי חלק מן הפרשנים, זו בדיוק הנקודה בה ביקש לפגוע המלאך עמו נאבק יעקב:

יערות דבש חלק ב דרוש ז
בכף ירכו, היינו יצרא דעריות, כי ירכו כינוי לאבר התשמיש, כדכתיב יוצאי ירך יעקב, ובזה נגע, ובזה עדיין יש אחיזה, ולא היה אז אפשר להכניע, ולכך נקרא גיד הנשה, מלשון נשים ותשמיש, כמ”ש הראב”ע [בראשית ל”ב – כ”ו – ד”ה ובגיד], וכן רמז הגמרא [שם צא א] נשתה גבורתם והיו לנשים, כי זהו ענין יצר הרע של עריות.

גיד הנשה הנו הגיד שאחראי על המשכיות, הפגיעה בגיד הנשה עניינה להפוך את נושא ההמשכיות הזרע להיות דבר מיני נטו, רק יצר עריות. זו גם היתה הנקודה שהנחתה את שמעון ולוי – זו הנבלה שנעשתה בישראל. זה ההבדל בין היחס של אדם בוגר למיניות לבין היחס של ילד למיניות.

האיסור לאכול את הגיד הזה מבטא את הנסיון לפגוע בדיוק בנקודה זו. לזכר הדבר הזה, לא אוכלים בני יעקב את גיד הנשה. שנים לאחר מכן, המעשה של בני יעקב מוגד מחדש וזאת על ידי הציווי על גיד הנשה בסיני. בסיני איסור גיד הנשה הופך להיות יותר ממנהג אבות, למצווה. האתיקה המינית של משפחת בני יעקב מתגלה פה דרך המנהגים המשפחתיים שבהמשך הופכים ממנהג למצוות קשיחות. זו היא כוונת דברי רחל באסף אלוקים את חרפתי, מרגע שנולד יוסף הקשר שלה עם יעקב הוא לא רק מיני, אלא גם קשר שיש לו ביטוי משפחתי.

האם יש לנו עוד רמז לעצם המנהג? או שאיסור גיד הנשה הוא רק מצווה? ניתן אולי לשמוע הד לדברים מסיפור מתוק על הבית יוסף והאר”י הקדוש:

“בצפת, עירו של האר”י הקדוש, היה המרא דאתרא מרן הבית יוסף, ‘המחבר‘. חוץ מגדולתו בנגלה, היה גם גדול בקבלה שקדמה לאר”י וידיד נפש שלו.כדי להמחיש את היחסים ביניהם, נזכיר שאלה בדיני ממונות שהאר“י שאל את מורינו הבית יוסף, והוא ענה לו תשובה ארוכה שנדפסה בשו”ת אבקת רוכל: “שאלה למהר”ר יצחק אשכנזי, המקובל האלהי… מתוך שדבריך ערבים עלי אמרתי לישא וליתן בדבריך”. כמובן, היו ביניהם מחלוקות. האר”י פסק לפי הקבלה, והבית יוסף לא פסק כך אם הבין שזה לא כגמרא וכראשונים. אחד הדברים בהם הקל הבית יוסף, והאר”י החמיר לפי קבלה, היה הניקור. באחורי הבהמה נמצא גיד הנשה, שהוא איסור חמור, אבל יש אפשרות להוציאו על ידי פעולת ניקור. אחריות המנקר אפילו יותר קשה מהשחיטה ושאר מלאכות ההכשרה, מפני שהדבר הכי קשה הוא פעולת הניקור. הבית יוסף פוסק לפי ההלכה, שאם יש מנקר מומחה שעושה הפעולה לפי ההלכה, מותר לאכול את הבהמה. האריז“ל לפי הקבלה סבר, וכך נהג לעצמו ולרוצים ללכת בדרכו (אך לא פסק כנגד הבית יוסף), שפשוט לא אוכלים אחורי הבהמה ולא סומכים אפילו על הניקור המהודר ביותר. פעם אחת האר”י הוזמן לסעודת מצוה אצל הבית יוסף, והבית יוסף אמר לאר”י: אני יודע שאתה לא סומך על ניקור, אבל כאן אני עצמי ניקרתי ואני מבטיח לך שאין חשש: הוצאתי את כל הגידים מהבהמה. האריז”ל בקש קצת בשר מהאחוריים, הניח את ידו והוציא גיד מהבשר… מה זה פעל על הבית יוסף? הוא חזר בו? גם בשמים לא חוזרים בגלל שיש משהו לא בדרך הטבע, והבית יוסף אמר שלכבוד האריז”ל ה’ ברא גיד חדש בתוך הבהמה. זה לא היה שם, אני נקרתי בעצמי וראיתי,אבל לכבוד האר”י ה’ ברא גיד יש מאין.”

גיד הנשה של סיני הוא דבר אחד – בעל כללים הלכתיים ברורים. אך גיד הנשה של מנהג ישראל העתיק הוא דבר אחר. האר”י הבליט את השורש של גיד הנשה של המנהג, שעדין קיים ונסתר, לפתח חטאת רובץ, המאבק עם שרו של עשו, הצליעה על הירך עוד לא נגמרה, גם בתקופה שמצוות סיני קיימת ועומדת.

תאריך פרסום:
תגים

פוסטים אחרונים

הצטרפו לניוזלטר

קבלו עדכונים שבועיים על דברי תורה, חדשות ועדכונים כלליים ישירות לתיבת הדוא”ל שלכם מאור תורה סטון.

"*" אינדוקטור שדות חובה

מדינה*
שדה זה מיועד למטרות אימות ויש להשאיר אותו ללא שינוי.
.pf-primary-img{display:none !important;}