״המדרש והמיתוס״ – פרשת יתרו: מהפכת יתרו ומהפכת סיני

פרשת יתרו מורכבת משני חלקים מרכזיים. גיבוש מערכת המשפט של עם ישראל במדבר – מערכת שנבנית בעקבות עצה של יתרו חותן משה, אורח מן החוץ שבא להסתפח לעם השם – ורגע השיא של עם ישראל לאורך הדורות כולם, מעמד הר סיני.

כאשר יתרו רואה את משה שופט את עם ישראל מן הבוקר עד הערב, הוא מיד מעיר למשה, שלא טוב הדבר אשר הוא עושה. אדם אחד, גדול ככל שיהיה לא יכול להיות כתובת לעם שלם:

שמות פרק יח פסוק יג (פרשת יתרו) – כו (פרשת יתרו)
(יג) וַיְהִי֙ מִֽמָּחֳרָ֔ת וַיֵּ֥שֶׁב מֹשֶׁ֖ה לִשְׁפֹּ֣ט אֶת־הָעָ֑ם וַיַּעֲמֹ֤ד הָעָם֙ עַל־מֹשֶׁ֔ה מִן־הַבֹּ֖קֶר עַד־הָעָֽרֶב: (יד) וַיַּרְא֙ חֹתֵ֣ן מֹשֶׁ֔ה אֵ֛ת כָּל־אֲשֶׁר־ה֥וּא עֹשֶׂ֖ה לָעָ֑ם וַיֹּ֗אמֶר מָֽה־הַדָּבָ֤ר הַזֶּה֙ אֲשֶׁ֨ר אַתָּ֤ה עֹשֶׂה֙ לָעָ֔ם מַדּ֗וּעַ אַתָּ֤ה יוֹשֵׁב֙ לְבַדֶּ֔ךָ וְכָל־הָעָ֛ם נִצָּ֥ב עָלֶ֖יךָ מִן־בֹּ֥קֶר עַד־עָֽרֶב: (טו) וַיֹּ֥אמֶר מֹשֶׁ֖ה לְחֹתְנ֑וֹ כִּֽי־יָבֹ֥א אֵלַ֛י הָעָ֖ם לִדְרֹ֥שׁ אֱלֹהִֽים: (טז) כִּֽי־יִהְיֶ֨ה לָהֶ֤ם דָּבָר֙ בָּ֣א אֵלַ֔י וְשָׁ֣פַטְתִּ֔י בֵּ֥ין אִ֖ישׁ וּבֵ֣ין רֵעֵ֑הוּ וְהוֹדַעְתִּ֛י אֶת־חֻקֵּ֥י הָאֱלֹהִ֖ים וְאֶת־תּוֹרֹתָֽיו: (יז) וַיֹּ֛אמֶר חֹתֵ֥ן מֹשֶׁ֖ה אֵלָ֑יו לֹא־טוֹב֙ הַדָּבָ֔ר אֲשֶׁ֥ר אַתָּ֖ה עֹשֶֽׂה: (יח) נָבֹ֣ל תִּבֹּ֔ל גַּם־אַתָּ֕ה גַּם־הָעָ֥ם הַזֶּ֖ה אֲשֶׁ֣ר עִמָּ֑ךְ כִּֽי־כָבֵ֤ד מִמְּךָ֙ הַדָּבָ֔ר לֹא־תוּכַ֥ל עֲשֹׂ֖הוּ לְבַדֶּֽךָ: (יט) עַתָּ֞ה שְׁמַ֤ע בְּקֹלִי֙ אִיעָ֣צְךָ֔ וִיהִ֥י אֱלֹהִ֖ים עִמָּ֑ךְ הֱיֵ֧ה אַתָּ֣ה לָעָ֗ם מ֚וּל הָֽאֱלֹהִ֔ים וְהֵבֵאתָ֥ אַתָּ֛ה אֶת־הַדְּבָרִ֖ים אֶל־הָאֱלֹהִֽים: (כ) וְהִזְהַרְתָּ֣ה אֶתְהֶ֔ם אֶת־הַחֻקִּ֖ים וְאֶת־הַתּוֹרֹ֑ת וְהוֹדַעְתָּ֣ לָהֶ֗ם אֶת־הַדֶּ֙רֶךְ֙ יֵ֣לְכוּ בָ֔הּ וְאֶת־הַֽמַּעֲשֶׂ֖ה אֲשֶׁ֥ר יַעֲשֽׂוּן: (כא) וְאַתָּ֣ה תֶחֱזֶ֣ה מִכָּל־הָ֠עָם אַנְשֵׁי־חַ֜יִל יִרְאֵ֧י אֱלֹהִ֛ים אַנְשֵׁ֥י אֱמֶ֖ת שֹׂ֣נְאֵי בָ֑צַע וְשַׂמְתָּ֣ עֲלֵהֶ֗ם שָׂרֵ֤י אֲלָפִים֙ שָׂרֵ֣י מֵא֔וֹת שָׂרֵ֥י חֲמִשִּׁ֖ים וְשָׂרֵ֥י עֲשָׂרֹֽת: (כב) וְשָׁפְט֣וּ אֶת־הָעָם֘ בְּכָל־עֵת֒ וְהָיָ֞ה כָּל־הַדָּבָ֤ר הַגָּדֹל֙ יָבִ֣יאוּ אֵלֶ֔יךָ וְכָל־הַדָּבָ֥ר הַקָּטֹ֖ן יִשְׁפְּטוּ־הֵ֑ם וְהָקֵל֙ מֵֽעָלֶ֔יךָ וְנָשְׂא֖וּ אִתָּֽךְ: (כג) אִ֣ם אֶת־הַדָּבָ֤ר הַזֶּה֙ תַּעֲשֶׂ֔ה וְצִוְּךָ֣ אֱלֹהִ֔ים וְיָֽכָלְתָּ֖ עֲמֹ֑ד וְגַם֙ כָּל־הָעָ֣ם הַזֶּ֔ה עַל־מְקֹמ֖וֹ יָבֹ֥א בְשָׁלֽוֹם: (כד) וַיִּשְׁמַ֥ע מֹשֶׁ֖ה לְק֣וֹל חֹתְנ֑וֹ וַיַּ֕עַשׂ כֹּ֖ל אֲשֶׁ֥ר אָמָֽר: (כה) וַיִּבְחַ֨ר מֹשֶׁ֤ה אַנְשֵׁי־חַ֙יִל֙ מִכָּל־יִשְׂרָאֵ֔ל וַיִּתֵּ֥ן אֹתָ֛ם רָאשִׁ֖ים עַל־הָעָ֑ם שָׂרֵ֤י אֲלָפִים֙ שָׂרֵ֣י מֵא֔וֹת שָׂרֵ֥י חֲמִשִּׁ֖ים וְשָׂרֵ֥י עֲשָׂרֹֽת: (כו) וְשָׁפְט֥וּ אֶת־הָעָ֖ם בְּכָל־עֵ֑ת אֶת־הַדָּבָ֤ר הַקָּשֶׁה֙ יְבִיא֣וּן אֶל־מֹשֶׁ֔ה וְכָל־הַדָּבָ֥ר הַקָּטֹ֖ן יִשְׁפּוּט֥וּ הֵֽם:

צריך לזכור שבשלב זה של הפרשה, בהנחה שאנו אוחזים בפשט התורה וגורסים שדברי יתרו אכן הגיעו לפני מעמד הר סיני וקבלת התורה, אין לעם ישראל חוקים רבים. אנו יודעים על כך שעם ישראל מקבל את צו השבת בפרשה הקודמת ביחס ללקיטת המן ואת מצוות קידוש החודש, אך גם בהנחה ויש לעם ישראל מנהגים משפחתיים שהולכים עמו לאורך ימים ושנים, לא מדובר על כמות גדולה של חוקים.

המדרש אכן עומד על כך שהעם בא לדרוש התנהלות מוסרית ראויה:

שכל טוב (בובר) שמות פרק יח פסוק טו (פרשת יתרו)
טו) ויאמר משה לחותנו כי יבא אלי העם לדרוש את אלהים. לדרוש מוסר הקדוש ברוך הוא ואזהרותיו על ידי, ודומה לדבר באו אנשים מזקני ישראל לדרוש את ה' וישבו לפני (יחזקאל כ א):

עם ישראל שיוצא ממצרים מבין בחוש משהו שכל התרבויות מסביב ובעיקר התרבות המצרית ממנה הוא יצא- לא הבינו.

עם ישראל מבין שיש מוסר.

עניינו של מוסר הנו הכרעה בין טוב לרע, הבחירה לעשות מעשה שיכול להיות שיפגע בי ובאינטרסים הפרטיים שלי, רק בגלל שהוא המעשה הטוב. דבר זה מנוגד לתרבויות אליליות שמבחינתן אין בעולם טוב או רע, אלא יש בעולם חזק וחלש, שורד ומתכלה. לפי תרבויות אליליות, מאבקו של האדם הוא לשרוד בעולם אדיש לגורלו, עולם בו האדם הוא חלק מכלי המשחק של האלים, עולם שמורכב מן הטבע שהוא והאלים אחד הם. בעולם אלילי, אין לדבר על טוב ורע ועל בחירה מוסרית, אלא על שרידות, עוצמה ורצון להיות אל בעצמך. העולם הוא מקום השלטון של כוחות אדירים (אלפי שנים מאוחר יותר לותר יראה בעולם מקום מלכותו של השטן עצמו) ועל כן למעשי האדם אין משמעות.

עם ישראל מבין, שהבחירה המוסרית היא בחירה שהוא לא מורגל בה, שאף אחד לא מורגל בה. לכן כל דבר קטן מגיע אל משה. המוסר אינו מובן מאליו על כלל אגפיו.

עצתו של יתרו למשה הנה שילמד את עם ישראל מוסר בסיסי:

מדרש הגדול שמות פרק יח פסוק כ (פרשת יתרו)
ר' אלעזר המודעי אומר והודעת להם שתודיע להם בית חייהם. את הדרך, זו גמילות חסדים. ילכו, זה ביקור חולים. בה, זו קבורת מתים. ואת המעשה, זה הדין. אשר יעשון, זה לפנים משורת הדין. אמר ר' יוחנן מפני מה חרבה ירושלים מפני שדנו בה דין תורה. ואילא דין אמגושי, אלא אימא מפני שהעמידו דבריהם על דין תורה ולא עשו לפנים משורת הדין

אלו דברים שלכאורה מובנים מאליהם, אך למעשה מכל מה שאנו יודעים מן התורה על התנהלות העולם עד כה, רעיונות אלו הם היפך המציאות. העולם מאופיין במאבק של עוצמה בין אחים, בפולחן המוות, בעבדות וסבל. העולם מאופיין בדיני המלכים ששולטים מכוח האלים ובחוק הקשיח שקיים למען סידור היחסים הכלכליים של הממלכה, לא בשביל עשיית הטוב. דוגמא תנ"כית לרעיון זה ניתן למצוא בדמות ערי סדום שלפי המתואר במדרשים, לקחה את הדברים עד הקצה ועל כן הושמדה בידי אלוקים.

אמנם היו אומות עם קבצי חוקים שמנסים לקדם מוסר, אך חוקים אלו פעלו מכח המלך ונקבעו על ידו. בדברי יתרו אנו מגלים נסיון ראשון לנתק את המוסר מדמותו של משה, מדמותו של המנהיג. המוסר לא נובע מן המנהיג אלא הוא נובע מכל יחיד ויחיד. יש פה ניסיון לפתח תרבות שפועלת מכח כלל משתתפיה ולא מכוח המנהיג הכריזמטי (ניסיון שמתגלה ככושל בחטא העגל). המוסר עובר מידי משה, לידי העם כולו ולידי נציגי העם.

ואכן, הקריטריון למינוי שרי האלפים, שרי המאות ושרי העשרות, אינו החכמה שיש בהם, אלא המידות שלהם:

פסיקתא זוטרתא (לקח טוב) שמות פרק יח פסוק כא (פרשת יתרו)
אתה תחזה מכל העם אנשי חיל. תחזה להם בנבואה: אנשי חיל. אלו עשירים ובעלי ממון: יראי אלהים. אלו שהן יראין מן הקדוש ברוך הוא בדין: אנשי אמת. אלו בעלי הבטחה: שונאי בצע. אלו ששונאין ממון בדין דברי ר' יהושע:

למעשה, ניתן לומר שעצתו של יתרו עוזרת לעם ישראל לבסס את הרעיון המוסרי כרעיון שמנחה עם שלם. רעיון בו עוסקים כל העם באופן שכל שאלה מוסרית יכולה לקבל מענה.

זהו הרקע לשלב הבא של הפרשה. העברת האחריות המוסרית ממשה לכלל העם, למערכת שבאה לייצג את כל העם – זהו הרקע המכין למעמד הר סיני. במעמד הר סיני, לא רק משה שומע את דבר השם, אלא עם שלם שומע את דבר השם. לא עוד עם שמונהג רק על ידי מנהיג, מנהיג הקובע את הרף המוסרי ואת הרמה הרוחנית, אלא חברה בה יש ציפיה מכל אחד ואחד להיות קשור למקור התורה.

וכך גם נחתמות הדברות:

שמות פרק כ פסוק יט (פרשת יתרו) – כג (פרשת יתרו)
(יט) וַיֹּ֤אמֶר יְקֹוָק֙ אֶל־מֹשֶׁ֔ה כֹּ֥ה תֹאמַ֖ר אֶל־בְּנֵ֣י יִשְׂרָאֵ֑ל אַתֶּ֣ם רְאִיתֶ֔ם כִּ֚י מִן־הַשָּׁמַ֔יִם דִּבַּ֖רְתִּי עִמָּכֶֽם:
(כ) לֹ֥א תַעֲשׂ֖וּן אִתִּ֑י אֱלֹ֤הֵי כֶ֙סֶף֙ וֵאלֹהֵ֣י זָהָ֔ב לֹ֥א תַעֲשׂ֖וּ לָכֶֽם:
(כא) מִזְבַּ֣ח אֲדָמָה֘ תַּעֲשֶׂה־לִּי֒ וְזָבַחְתָּ֣ עָלָ֗יו אֶת־עֹלֹתֶ֙יךָ֙ וְאֶת־שְׁלָמֶ֔יךָ אֶת־צֹֽאנְךָ֖ וְאֶת־בְּקָרֶ֑ךָ בְּכָל־הַמָּקוֹם֙ אֲשֶׁ֣ר אַזְכִּ֣יר אֶת־שְׁמִ֔י אָב֥וֹא אֵלֶ֖יךָ וּבֵרַכְתִּֽיךָ:
(כב) וְאִם־מִזְבַּ֤ח אֲבָנִים֙ תַּֽעֲשֶׂה־לִּ֔י לֹֽא־תִבְנֶ֥ה אֶתְהֶ֖ן גָּזִ֑ית כִּ֧י חַרְבְּךָ֛ הֵנַ֥פְתָּ עָלֶ֖יהָ וַתְּחַֽלְלֶֽהָ:
(כג) וְלֹֽא־תַעֲלֶ֥ה בְמַעֲלֹ֖ת עַֽל־מִזְבְּחִ֑י אֲשֶׁ֛ר לֹֽא־תִגָּלֶ֥ה עֶרְוָתְךָ֖ עָלָֽיו: פ

ואומר המדרש על הנאמר "בכל מקום אשר אזכיר את שמי אבוא אליך וברכתיך":

מדרש הגדול שמות פרק כ פסוק כא (פרשת יתרו)
ד"א בכל המקום אשר אזכיר את שמי וגו', ר' חנניה בן תרדיון אומר מניין לשלשה שיושבין ועוסקין בתורה שהשכינה ביניהן, שנאמר אלהים נצב בעדת אל בקרב אלהים ישפוט (תהלים פב, א). ר' חלפתא איש כפר חנניה אומר משמו שניים מניין, שנאמר אז נדברו יראי ה' איש אל רעהו ויקשב ה' וישמע (מלאכי ג, טז). אחד מניין, שנאמר בכל המקום אשר אזכיר את שמי אבוא אליך וברכתיך.

מעמד הר סיני קושר בין הקדוש ברוך לישראל ברמה הרוחבית. בכל מקום בו ישראל מדברים על הקדוש ברוך הוא, אזי הקודש ברוך הוא נוכח. דבר זה נובע מכך שכולם ראו "שמן השמים דבר השם לעם ישראל" דבר השם הוא לא רק של משה, אלא הוא של כל מי שהשתתף בסיני ושל כל מי שפועל מכח המעמד הזה.

המסקנה של מעמד הר סיני היא ההבנה שהאלוקים שייך לכולם בצורה שווה, כמו האדמה עליה כולם הולכים, האדמה ממנה הגיע האדם הראשון. אולי זאת הסיבה שמיד אחרי מעמד הר סיני מגיע הציווי על מזבח האדמה.

המדרש למד ממזבח האדמה רעיון כללי, הוראה איך התפיסה הדתית של עם ישראל אמורה להיות לאור מעמד הר סיני:

פסיקתא זוטרתא (לקח טוב) שמות פרק כ פסוק כ (פרשת יתרו)
לא תעשו לכם. שלא תאמר הואיל וניתנה רשות לעשות בבית המקדש הריני עושה בבתי כנסיות ובבתי מדרשות, ת"ל לא תעשו לכם. שמא תאמר הריני עושה לנוי כדרך שעושים אחרים במדינות, ת"ל לא תעשו לכם, רבותינו אמרו מדרש בפסוק הזה, אלהי כסף ואלהי זהב, דיין שנוטל לדון נקרא אלוה הבא בשביל כסף, ואלהי זהב הבא בשביל זהב, מיכן אמרו הנוטל שכר לדון דיניו בטלין:

הדין, הנו הדין של כולם, דיינים לא מקבלים שכר על הדין שלהם. חשוב להדגיש מה הוא תפקיד הדיינים, לפחות על פי הנאמר פה- לדון בדין המוסר. האחריות על הנאמר בסיני מוטלת לא על הדיינים אלא על כל אחד ואחד מישראל. כל מי שהשתתף בסיני מבין שאלוקים אינו האלוקים רק של העשירים, המוצלחים והחזקים אלא של כולם.

העובדה שמישהו עשיר לא נותנת לו יתרון או חסרון. אלוקים קשור לכולם ועל כל אחד מן העם מוטלת האחריות על הקשר עמו.

ובאמת, פרשת משפטים, שמרחיבה את הנאמר בסיני למערכת שלמה של חוקים, מתחילה בצו הכולל לעם, צו הכולל כל יחיד ויחיד ומגדיר את גבולות העבדות.

זהו צו שמקביל לדיבר הראשון:

שמות פרק כ פסוק ב (פרשת יתרו) – ד (פרשת יתרו)
(ב – ג) אָֽנֹכִי֙ יְקֹוָ֣ק אֱלֹהֶ֔יךָ אֲשֶׁ֧ר הוֹצֵאתִ֛יךָ מֵאֶ֥רֶץ מִצְרַ֖יִם מִבֵּ֣ית עֲבָדִ֑ים לֹֽא־יִהְיֶ֥ה לְךָ֛ אֱלֹהִ֥ים אֲחֵרִ֖ים עַל־פָּנָֽי:

אלוקים הוציא את כולם ממצרים, כל מי שהוא הוציא ממצרים עומד בפני האלוקים.

קשה שלא לראות את העוצמה של דברים אלו. התנ"ך מצביע פה על שינוי שורשי בתחום האחריות האנושית. התנ"ך מצביע על כך שהקשר לאלוקים הוא אינדיבידואלי, הוא שייך לכולם. התנ"ך מצביע דרך דברי יתרו על כך שהאחריות המוסרית אינה מוטלת רק על משה, אלא מוטלת על כל אחד ואחד.

זהו שינוי תרבותי ותפיסתי עמוק. יקח לרעיון זה שנים ארוכות מאוד להכות שורש, אולי אפילו אלפי שנים. אך הזרעים שלו ננטעו שם, מיד אחרי יציאת מצרים, בכינון מערכת החוק ובהתגלות האלוקית שמעבירות את האחריות מן המנהיג הבודד, לאומה כולה.

לעמוד "המדרש והמיתוס"