״המדרש והמיתוס״ – פרשת כי תשא: העובר על הפקודים

פרשת כי תשא ממשיכה את הפרשות העוסקות בעבודת השם בגשמיות. אנו מכירים את חטא העגל שמרחף מעל לכל הפרשה כולה. אך כבר תחילת הפרשה האופציה של נגף כתוצאה מעבודה גשמית נוכח בה כנקודה ממשית:

שמות פרק ל פסוק יא (פרשת כי תשא) – טז (פרשת כי תשא)
(יא) וַיְדַבֵּ֥ר יְקֹוָ֖ק אֶל־מֹשֶׁ֥ה לֵּאמֹֽר:
(יב) כִּ֣י תִשָּׂ֞א אֶת־רֹ֥אשׁ בְּנֵֽי־יִשְׂרָאֵל֘ לִפְקֻדֵיהֶם֒ וְנָ֨תְנ֜וּ אִ֣ישׁ כֹּ֧פֶר נַפְשׁ֛וֹ לַיקֹוָ֖ק בִּפְקֹ֣ד אֹתָ֑ם וְלֹא־יִהְיֶ֥ה בָהֶ֛ם נֶ֖גֶף בִּפְקֹ֥ד אֹתָֽם:
(יג) זֶ֣ה׀ יִתְּנ֗וּ כָּל־הָעֹבֵר֙ עַל־הַפְּקֻדִ֔ים מַחֲצִ֥ית הַשֶּׁ֖קֶל בְּשֶׁ֣קֶל הַקֹּ֑דֶשׁ עֶשְׂרִ֤ים גֵּרָה֙ הַשֶּׁ֔קֶל מַחֲצִ֣ית הַשֶּׁ֔קֶל תְּרוּמָ֖ה לַֽיקֹוָֽק:
(יד) כֹּ֗ל הָעֹבֵר֙ עַל־הַפְּקֻדִ֔ים מִבֶּ֛ן עֶשְׂרִ֥ים שָׁנָ֖ה וָמָ֑עְלָה יִתֵּ֖ן תְּרוּמַ֥ת יְקֹוָֽק:
(טו) הֶֽעָשִׁ֣יר לֹֽא־יַרְבֶּ֗ה וְהַדַּל֙ לֹ֣א יַמְעִ֔יט מִֽמַּחֲצִ֖ית הַשָּׁ֑קֶל לָתֵת֙ אֶת־תְּרוּמַ֣ת יְקֹוָ֔ק לְכַפֵּ֖ר עַל־נַפְשֹׁתֵיכֶֽם:
(טז) וְלָקַחְתָּ֞ אֶת־כֶּ֣סֶף הַכִּפֻּרִ֗ים מֵאֵת֙ בְּנֵ֣י יִשְׂרָאֵ֔ל וְנָתַתָּ֣ אֹת֔וֹ עַל־עֲבֹדַ֖ת אֹ֣הֶל מוֹעֵ֑ד וְהָיָה֩ לִבְנֵ֨י יִשְׂרָאֵ֤ל לְזִכָּרוֹן֙ לִפְנֵ֣י יְקֹוָ֔ק לְכַפֵּ֖ר עַל־נַפְשֹׁתֵיכֶֽם: פ

התורה מחייבת את כל העובר על הפקודים לתת את כופר נפשו וכך לא יהיה נגף בפקוד אותם. מי הם אלו שעוברים על הפקודים? התשובה היא שאלו הם כולם:

מדרש תנחומא (ורשא) פרשת כי תשא סימן י
וכשאמר ונתנו איש כפר נפשו תמה ואמר מי יוכל לתת פדיון נפשו שנאמר (תהלים מט) ויקר פדיון נפשם וחדל לעולם אח לא פדה יפדה איש לא יתן לאלהים כפרו, א"ל לא כמו שאת סבור אלא זה יתנו כזה יתנו, רב הונא בשם רב אמר שדי לא מצאנוהו שגיא כח (איוב לז) אין הקדוש ברוך הוא בא בטרחות עם ישראל כששמע משה כך אמר אשרי העם שככה לו (תהלים קמד), אשרי שאל יעקב בעזרו (שם /תהלים/ קמו).

כאשר מקבלים צווים, כאשר יש חוקים, כאשר יש עבודה בגשמיות ולא רק בשכל, החטא הוא מובנה, האדם לא תמיד יצליח, האדם לא תמיד יהיה בסדר. אך יותר מכך, עצם המנין של בני ישראל הוא חטא, לכן מונים את העם על ידי מעות:

פסיקתא זוטרתא (לקח טוב) שמות פרק ל פסוק יג (פרשת כי תשא)
בהם נגף בפקוד אותם. בכל עת פקודתם צריכין להיות נותנין כופר, מיכן שאסור למנות את ישראל בלא כופר

עצם המנין של האדם כמספר הנו פעולה מסוכנת ולכן מונים רק על ידי גורם אחר ולא מונים את האדם ישירות. המדרש מרחיק עוד יותר את האופציה שבאמת מנו את בני ישראל בצורה ממשית:

מדרש הגדול שמות פרק ל פסוק יב (פרשת כי תשא)
לפקדיהם, אמר ר' יהושע ביר' נחמיה אמר הקדוש ברוך הוא למשה לך מנה את ישראל. אמר משה לפני הקדוש ברוך הוא רבון העולמים כתוב והיה זרעך כעפר הארץ (בראשית כח, יד), והרביתי את זרעך ככוכבי השמים (שם כו, ד), והיה מספר בני ישראל כחול הים (הושע ב, א), ואת אומר לי לך מנה את ישראל, אמר לו הקדוש ברוך הוא למשה לא כשם שאתה סבור, אלא אם בקשת לעמוד על מנין ישראל טול ראשי אותיותיהן שלשבטים ואת עומד על מנינן. משל למה הדבר דומה לשלחני שהיה לו נער אמר לו ספור לי את המעות, אמר לו איני יכול. אמר לו ספור ראשי השורות ואתה עומד על חשבונן, כך משה היה מבקש לעמוד על חשבונן שלישראל אמר לו הקדוש ברוך הוא טול ראשי אותיותיהן שלשבטים ואתה עומד על חשבונן. ריש דראובן תרתי מוון דאלפין, שין דשמעון תלתה מוון דאלפין, נון דנפתלי חמשין אלפין, יוד יוסף יהודה יששכר תלתין אלפין, זאן דזבולון שבעה אלפין, דלת דדן ארבעה אלפין, גימל דגד תלתה אלפין, בי דבנימן תרין אלפין, אלף דאשר חד אלף, הא חמיש מאה ותשעין ושבעה אלפין, הן הינון תלתה אלפיא חורניא, מה שנפלו בימי העגל, שנאמר ויפל מן העם ביום ההוא כשלשת אלפי איש (לב, כח).

לפי המדרש לא באמת ספרו את עם ישראל, אלא הספירה היתה בעזרת שמות השבטים. מה שמחדד עוד יותר את הכופר נפש- מחצית השקל בה העשיר לא ירבה והדל לא ימעיט, ככפרה מראש על הסכנה שמתלווה לעבודת השם בגשמיות. אך שורש האמונה הוא שורש המרי, העבודה בגשמיות מנכיחה אצל האדם את האופציה לכפרה, את האופציה להתקדמות, את ההבנה של מקומו, כמי שיכול לעבוד ליפול אך גם לכפר.

ובאמת בפרשה שלנו העבודה שבגשמיות מובילה להתפרקות:

שמות פרק לב פסוק א (פרשת כי תשא) – ו (פרשת כי תשא)
(א) וַיַּ֣רְא הָעָ֔ם כִּֽי־בֹשֵׁ֥שׁ מֹשֶׁ֖ה לָרֶ֣דֶת מִן־הָהָ֑ר וַיִּקָּהֵ֨ל הָעָ֜ם עַֽל־אַהֲרֹ֗ן וַיֹּאמְר֤וּ אֵלָיו֙ ק֣וּם׀ עֲשֵׂה־לָ֣נוּ אֱלֹהִ֗ים אֲשֶׁ֤ר יֵֽלְכוּ֙ לְפָנֵ֔ינוּ כִּי־זֶ֣ה׀ מֹשֶׁ֣ה הָאִ֗ישׁ אֲשֶׁ֤ר הֶֽעֱלָ֙נוּ֙ מֵאֶ֣רֶץ מִצְרַ֔יִם לֹ֥א יָדַ֖עְנוּ מֶה־הָ֥יָה לֽוֹ:
(ב) וַיֹּ֤אמֶר אֲלֵהֶם֙ אַהֲרֹ֔ן פָּֽרְקוּ֙ נִזְמֵ֣י הַזָּהָ֔ב אֲשֶׁר֙ בְּאָזְנֵ֣י נְשֵׁיכֶ֔ם בְּנֵיכֶ֖ם וּבְנֹתֵיכֶ֑ם וְהָבִ֖יאוּ אֵלָֽי:
(ג) וַיִּתְפָּֽרְקוּ֙ כָּל־הָעָ֔ם אֶת־נִזְמֵ֥י הַזָּהָ֖ב אֲשֶׁ֣ר בְּאָזְנֵיהֶ֑ם וַיָּבִ֖יאוּ אֶֽל־אַהֲרֹֽן:
(ד) וַיִּקַּ֣ח מִיָּדָ֗ם וַיָּ֤צַר אֹתוֹ֙ בַּחֶ֔רֶט וַֽיַּעֲשֵׂ֖הוּ עֵ֣גֶל מַסֵּכָ֑ה וַיֹּ֣אמְר֔וּ אֵ֤לֶּה אֱלֹהֶ֙יךָ֙ יִשְׂרָאֵ֔ל אֲשֶׁ֥ר הֶעֱל֖וּךָ מֵאֶ֥רֶץ מִצְרָֽיִם:
(ה) וַיַּ֣רְא אַהֲרֹ֔ן וַיִּ֥בֶן מִזְבֵּ֖חַ לְפָנָ֑יו וַיִּקְרָ֤א אַֽהֲרֹן֙ וַיֹּאמַ֔ר חַ֥ג לַיקֹוָ֖ק מָחָֽר:
(ו) וַיַּשְׁכִּ֙ימוּ֙ מִֽמָּחֳרָ֔ת וַיַּעֲל֣וּ עֹלֹ֔ת וַיַּגִּ֖שׁוּ שְׁלָמִ֑ים וַיֵּ֤שֶׁב הָעָם֙ לֶֽאֱכֹ֣ל וְשָׁת֔וֹ וַיָּקֻ֖מוּ לְצַחֵֽק: פ

חטא העגל לא סתם מקושר לבנית המשכן. המשכן הנו עבודת השם בגשמיות וחטא העגל הנו ההתדרדרות שיכולה להתרחש כאשר עובדים בגשמיות.

ראינו בפרשת משפטים שהמילה אלוקים יש לה ביטויים מרובים, היא יכול להיות גם שופט, מנהיג. כך גם העגל שבא להחליף את משה השופט של העם- האלוקים, העם הופך אותו להיות המנהיג של עם ישראל.

אך לא רק מנהיג אלא יותר מכך, מנהיג שהוא גם אובייקט המחבר ממש. האבן עזרא בפירושיו נותן לנו הסבר מטלטל מה הוא כרוב:

"ומלת כרובים — יש אומרים 'כנערים', תרגום ארמית 'כרביא'. ולפי דעתי שהיא מלת כלל צורות כולם. ויחזקאל שאמר בתחילה "ופני שור" (יחזקאל א י), לא התחלפה הצורה, שהעגל לא נעשה בימיו; ואחר כן, באמרו: "פני הכרוב" (יחזקאל י יד) בה"א הידיעה, הצורה צורת שור, כאילו אמר: הצורה שהזכרתי בתחילה; על כן כל צורת שור כרוב, ואין כל כרוב צורת שור".

האבן עזרא מלמד אותנו שיש שיטה שכרוב הנו העגל. הכרובים שנמצאים על הארון ממנו מתוועד השם עִם עַם ישראל, הופכים בבנית העם להיות עגל גדול שנמצא מחוץ לאוהל. כך המנהיג הוא המוקד המחבר לאלוקים וגם מנהיג. זו היא הסכנה הממשית בעבודת השם בגשמיות- שההגשמה תתפרץ מעבר למידה המדוייקת בה היא אמורה להגיע. שורש האמונה הוא אכן שורש המרי כדברי רבי יהודה הלוי.

זאת היא כנראה הסיבה מדוע מופיע בפרשה שלנו הציווי על השבת:

שמות פרק לא פסוק יב (פרשת כי תשא) – יז (פרשת כי תשא)
(יב) וַיֹּ֥אמֶר יְקֹוָ֖ק אֶל־מֹשֶׁ֥ה לֵּאמֹֽר:
(יג) וְאַתָּ֞ה דַּבֵּ֨ר אֶל־בְּנֵ֤י יִשְׂרָאֵל֙ לֵאמֹ֔ר אַ֥ךְ אֶת־שַׁבְּתֹתַ֖י תִּשְׁמֹ֑רוּ כִּי֩ א֨וֹת הִ֜וא בֵּינִ֤י וּבֵֽינֵיכֶם֙ לְדֹרֹ֣תֵיכֶ֔ם לָדַ֕עַת כִּ֛י אֲנִ֥י יְקֹוָ֖ק מְקַדִּשְׁכֶֽם:
(יד) וּשְׁמַרְתֶּם֙ אֶת־הַשַּׁבָּ֔ת כִּ֛י קֹ֥דֶשׁ הִ֖וא לָכֶ֑ם מְחַֽלְלֶ֙יהָ֙ מ֣וֹת יוּמָ֔ת כִּ֗י כָּל־הָעֹשֶׂ֥ה בָהּ֙ מְלָאכָ֔ה וְנִכְרְתָ֛ה הַנֶּ֥פֶשׁ הַהִ֖וא מִקֶּ֥רֶב עַמֶּֽיהָ:
(טו) שֵׁ֣שֶׁת יָמִים֘ יֵעָשֶׂ֣ה מְלָאכָה֒ וּבַיּ֣וֹם הַשְּׁבִיעִ֗י שַׁבַּ֧ת שַׁבָּת֛וֹן קֹ֖דֶשׁ לַיקֹוָ֑ק כָּל־הָעֹשֶׂ֧ה מְלָאכָ֛ה בְּי֥וֹם הַשַּׁבָּ֖ת מ֥וֹת יוּמָֽת:
(טז) וְשָׁמְר֥וּ בְנֵֽי־יִשְׂרָאֵ֖ל אֶת־הַשַּׁבָּ֑ת לַעֲשׂ֧וֹת אֶת־הַשַּׁבָּ֛ת לְדֹרֹתָ֖ם בְּרִ֥ית עוֹלָֽם:
(יז) בֵּינִ֗י וּבֵין֙ בְּנֵ֣י יִשְׂרָאֵ֔ל א֥וֹת הִ֖וא לְעֹלָ֑ם כִּי־שֵׁ֣שֶׁת יָמִ֗ים עָשָׂ֤ה יְקֹוָק֙ אֶת־הַשָּׁמַ֣יִם וְאֶת־הָאָ֔רֶץ וּבַיּוֹם֙ הַשְּׁבִיעִ֔י שָׁבַ֖ת וַיִּנָּפַֽשׁ: ס

ומסביר המדרש:

פסיקתא זוטרתא (לקח טוב) שמות פרק לא פסוק יג (פרשת כי תשא)
יג) ואתה דבר אל בני ישראל. אחר כל המשפטים, ואחר כל מלאכת המשכן, אמר לו ואתה דבר, עליך הדבר לדבר להם ולהורותם בדרך ישרה: אך את שבתותי תשמרו. למה נאמר, לפי שהוא אומר לא תעשה כל מלאכה (שמות כ י), אין לי אלא דברים שהן משום מלאכה, דברים שהן משום שבות מנין, ת"ל אך את שבתותי תשמרו, להביא דברים שהן משום שבות, ר' יוסי הגלילי אומר אך את שבתותי תשמרו, אך חלק, יש שבתות שאתה שובת, ויש שבתות שאי אתה שובת, כגון שהוצרכו להביא מילדות, או להציל מן הלסטים, או מן הדליקה, או מכל דבר שיש בו פקוח נפש, למדנו לפקוח נפש שדוחה את השבת:

הציווי על שבת מגיע דווקא אחר בנית המשכן מכמה סיבות, בראש ובראשונה בני ישראל היו יכולים להורות לעצמם היתר ולעשות בשבת דברים שאינם מלאכה שנלמדה מן המשכן, אז באה התורה להסביר שלא רק מלאכה מפורשת נאסרה.

אך יותר מכך, מי מגדיר מה היא שביתת שבת? מי מגדיר מה היא השבת? יש שבתות וזמנים בשבת שבהם מותר לעשות מלאכות ואין הם חילול שבת ויש שבתות שלא. פיקוח נפש דוחה שבת, הצלה דוחה שבת ועוד. זו לא המלאכה עצמה שאסורה בשבת, זה לעשות את המלאכה באופן אסור שהנו בעייתי.

דווקא עבודת המשכן יכולה לגרום לאדם לחשוב שהמעשים הם אלו שמשנים, שיש עבודה שעושה טוב ויש איסור שעושה רע, אך אין זה המצב. בקודש הקודשים עגל הוא כרוב, מחוצה לו הוא עבודה בשיתוף. מעשה מלאכה הוא פועל את פועלתו רק על פי צו השם, מעשה איסור הוא אסור רק מתי שהשם מגדירו כאסור.

זו הוא הפשט של הדברים הנאמרים במדרש:

פסיקתא זוטרתא (לקח טוב) שמות פרק לא פסוק טז (פרשת כי תשא)
ושמרו בני ישראל את השבת. ר' נתן אומר חלל עליו שבת אחת, כדי שישמור שבתות הרבה

אנו מחללים שבת בכדי שאדם ישמור שבתות הרבה. הנקודה היא לא המעשה עצמו, אלא איך עושים אותו. אם עושים אותו בצו השם המעשה הוא מותר, אחרת הוא אסור, המעשה אותו מעשה, התוצאה אינה אותה התוצאה.

אך מצד שני לא פסה רוח ההתלהבות והיצירתיות גם מן עולם המעשה:

מדרש הגדול שמות פרק לא פסוק טז (פרשת כי תשא)
ושמרו בני ישראל את השבת, שצריך להוסיף מחול על קדש. מושלין אותו משל לארי שהוא עורר מלפניו ומאחוריו. ומה אם הארי שאינו ממית אלא בעולם הזה הרי בני אדם נזהרין מלפניו ומאחוריו כמה מילין קל וחומר לשבת שהיא הורגת מחלליה בעולם הזה ולעולם הבא. ר' מאיר מושלו משל למה הדבר דומה למי שהוא שומר את הפרדס, אם משמרו מבפנים אינו משתמר אם משמרו מבחוץ הרי הוא משתמר, כך המצות צריכין אנו לעשות להן שמירה מבחוץ. ויש אומרין משל אחר החרב אין שמירתה אלא תיקה, הבגדים הללו אין שמירתן אלא קפסי, אף שבתות וימים טובים אין שמירתן אלא מן החול. ר' יצחק אומר ומה אם ערי הלוים שאין חייבין עליהן כרת ולא מלקות צריכין מגרש חוצה להן אלפים אמה לכל רוח קל וחומר לשבתות וימים טובים שצריכין מגרש לפניהן ולאחריהן.

אנו מוסיפין מן הקודש אל החול, אנו מקדשים את יום השישי להיות יום השבת. אנו מרחיבים את גבולות הקודש מתוך ידיעה שמדובר בהרחבה ולא בדבר עצמו. זו היא התפשטות הקדושה שיכולה להתרחש מתי שאנו יודעים שמדובר בהרחבה ולא בליבה ממש, כי בליבה עצמה לא הליבה היא צו השם, עליה ניתן להוסיף לחדד להסביר אך לא לשנות.

זוהי משימה ששייכת לכל אחד ואחד מבני ישראל, לכל העובר על הפקודים. ניתן לכוון את המעבר על הפקודים לתוספת, לתוספת קדושה, לתוספת עשיה, בדיוק כמו הנאמר קשה מאוד לעשות.

כפרת הפקודים, מחצית השקל השוויונית מעידה יותר מכל עד כמה זהו אתגר ששייך לכולם, לעשיר ולדל, לכולם.

לעמוד "המדרש והמיתוס"