חיפוש
סגור את תיבת החיפוש

״המדרש ההלכה והמיתוס״ – פרשת לך לך: אברהם ועם ישראל

מאת הרב אביע”ד סנדרס, מנהל השמה בכולל דעה ע”ש סוזי ברדפילד ור”מ במדרשת או”ת לינדנבאום

אביע

פרשת לך-לך היא תחילת הסיפור של האדם, לא של העולם. אם עד כה מה שהניע את התורה היתה המציאות הכלל עולמית, בין אם זו הבריאה, החטא הכלל אנושי, חטא האדם הראשון, הרצח הראשון, השחתת האדם, העולם והמציאות, המבול או מגדל בבל. התוצאה של כלל הדברים האלו הינו שינוי הנהגה כלל עולמית המתבטא בסיפור הכלל עולמי. התורה מציגה לנו סיפור חדש, סיפור של התמקדות בפרט היחיד שעומד מעבר לעולם.

אברהם העברי.

בראשית פרק יב פסוק א (פרשת לך לך) – ג (פרשת לך לך)
(א) וַיֹּ֤אמֶר יְקֹוָק֙ אֶל־אַבְרָ֔ם לֶךְ־לְךָ֛ מֵאַרְצְךָ֥ וּמִמּֽוֹלַדְתְּךָ֖ וּמִבֵּ֣ית אָבִ֑יךָ אֶל־הָאָ֖רֶץ אֲשֶׁ֥ר אַרְאֶֽךָּ: (ב) וְאֶֽעֶשְׂךָ֙ לְג֣וֹי גָּד֔וֹל וַאֲבָ֣רֶכְךָ֔ וַאֲגַדְּלָ֖ה שְׁמֶ֑ךָ וֶהְיֵ֖ה בְּרָכָֽה: (ג) וַאֲבָֽרֲכָה֙ מְבָ֣רְכֶ֔יךָ וּמְקַלֶּלְךָ֖ אָאֹ֑ר וְנִבְרְכ֣וּ בְךָ֔ כֹּ֖ל מִשְׁפְּחֹ֥ת הָאֲדָמָֽה:

אברהם אבינו (שנקרא אז אברם), מקבל את הצו ללכת מארצו, ממולדתו ומבית אביו. אברהם מתברך כפרט ולא כחלק מכלל המציאות. אברהם הופך להיות המבטא הישיר של נוכחות הקדוש ברוך אל המציאות:

מדרש הגדול בראשית פרק יב פסוק ב (פרשת לך לך)
ד”א ואעשך לגוי גדול. אמר ריש לקיש ואעשך לגוי גדול, זה שאומרין אלהי אברהם. ואברכך, זה שאומרין אלהי יצחק. ואגדלה שמך, זה שאומרין אלהי יעקב. יכול יהוא חותמין בכולן, תלמוד לומר והיה ברכה. בך חותמין ואין חותמין בכולן. תאני רב יוסף ועשיתי לך שם כשם הגדולים אשר בארץ (דהי”א יז, ח), זה שאומרין מגן דוד. אמר ראבא בר שילא דאפטרתא מגן דוד, דצלותא מצמיח קרן הישועה. מאי טעמא, רחמי הוא דבעא.

אברהם נפתחת הברכה במציאות, הברכה בעולם, הברכה גם נחתמת בו, שנאמר “מגן אברהם”, בסופה של הברכה הראשונה של שמונה עשרה. דוד המלך, מלך המשיח עומד מבחינה זו כמקביל לאברהם, מתוך אברהם אבינו יצמח ויעלה הכוח המשיחי של המציאות.
השאלה הגדולה היא כמובן שאלת העמידה של אברהם ביחס למה שהיה לפניו, מה אברהם מחדש בעולם, האם הוא התחלה חדשה לחלוטין, או שהוא המשך של מה שהיה לפניו או רק שלב חדש.

הפסיקתא מתייחסת לנושא הזה בצורה מעניינת:

פסיקתא דרב כהנא (מנדלבוים) פרשה יב
ר’ יודה בר’ סימון פתח: “רבות בנות עשו חיל ואת עלית על כולנה” (משלי לא כט). אדם הראשון נצטווה על שש מצות, ואילו הן: על עבודה זרה ועל ברכת השם ועל הדינים ועל שפיכות דמים ועל גילוי עריות ועל הגזל. וכולהם בפסוק אחד, הדה הוא דכתיב: “ויצו ה’ אלהים על האדם לאמר מכל עץ הגן אכל תאכל” (בראשית ב: טז). “ויצו” – זה עבודה זרה, כמה דאת אמרת: “כי הואיל הלך אחרי צו” (הושע ה יא). “ה’ ” – זו ברכת השם, כמה דאת אמרת: “ונוקב שם ה’ מות יומת” (ויקרא כד טז). “אלהים” – אילו הדיינין … “על האדם” – זו שפיכות דמים … “לאמר” – זה גילוי עריות … “מכל עץ הגן” – זה הגזל, כמה דאת אמרת: “ומעץ הדעת טוב ורע לא תאכל ממנו” (בראשית ב יז).

נח נצטווה על אבר מן החי, שנאמר: “אך בשר בנפשו דמו לא תאכלו” (בראשית ט ד). אברהם נצטווה על המילה, שנאמר: “ואתה את בריתי תשמור” (בראשית יז ט). יצחק חינך לשמונת ימים, שנאמר: “וימל אברהם את יצחק בנו בן שמונת ימים” (בראשית כא ד). יעקב על גיד הנשה, שנאמר: “על כן לא יאכלו בני ישראל את גיד הנשה” (בראשית לב לג). יהודה על היבמה, שנאמר: “ויאמר יהודה לאונן בא אל אשת אחיך ויבם אותה” (בראשית לח ח). אבל את בסיני נצטווה תרי”ג מצוות: מאתים וארבעים ושמונה מצות בעשה ושלוש מאות וששים וחמש מצות בלא תעשה. מאתים וארבעים ושמונה מצות בעשה, כנגד מאתים וארבעים ושמונה איברים שיש באדם – כל אבר ואבר אומר לאדם: בבקשה ממך עשה בי את המצוה הזאת. ושלוש מאות וששים וחמש מצוות בלא תעשה, כנגד ימות החמה – כל יום ויום אומר לאדם: בבקשה ממך, אל תעש בי את העבירה הזאת.

הפסיקתא עוסקת באותו הנושא שעסקנו שבוע שעבר, במצוות ובהתחייבויות כלפי הקדוש ברוך הוא וכלפי המציאות עצמה. אברהם אבינו מצווה על ברית המילה, זו היא המצווה שהוא מביא לעולם. בדורות שלפניו היו מצוות ובדורות שאחריו יהיו מצוות עד לסיני בו עם ישראל יקבל תורה שלמה. אך מבחינה זו אברהם הינו עוד חוליה בשרשרת המסירה של היחס לאלוקים.

לא סתם אברהם אבינו מקבל את ברית המילה, ברית המילה מציינת את זרעו של אברהם וגם את אלו שרוצים להצטרף לדרכו. בניגוד לברית הכלל עולמית – הקשת, ברית המילה מציינת את הברית הפרטית של אברהם וזרעו עם אלוקים.

אברהם הוא אכן השלב הבא של יחס האנושות ואלוקים והוא אכן משנה סדרי בראשית. לעולם היה יחס לפני כן לאלוקים, מלכי-צדק מלך שלם מוצג ככהן לאל עליון:

בראשית פרק יד פסוק יח (פרשת לך לך) – כ (פרשת לך לך)
(יח) וּמַלְכִּי־צֶ֙דֶק֙ מֶ֣לֶךְ שָׁלֵ֔ם הוֹצִ֖יא לֶ֣חֶם וָיָ֑יִן וְה֥וּא כֹהֵ֖ן לְאֵ֖ל עֶלְיֽוֹן:
(יט) וַֽיְבָרְכֵ֖הוּ וַיֹּאמַ֑ר בָּר֤וּךְ אַבְרָם֙ לְאֵ֣ל עֶלְי֔וֹן קֹנֵ֖ה שָׁמַ֥יִם וָאָֽרֶץ:
(כ) וּבָרוּךְ֙ אֵ֣ל עֶלְי֔וֹן אֲשֶׁר־מִגֵּ֥ן צָרֶ֖יךָ בְּיָדֶ֑ךָ וַיִּתֶּן־ל֥וֹ מַעֲשֵׂ֖ר מִכֹּֽל:

מי היה בדיוק מלכי-צדק? התשובה של המדרש יפה, מדובר בבנו של האדם הראשון השני, שם בנו של נח:

פסיקתא זוטרתא (לקח טוב) בראשית פרק יד פסוק יח (פרשת לך לך)
יח) ומלכי צדק. זה שם בן נח שהיה צדיק ונהרג בנו, דכתיב ובני שם עילם ואשור וארפכשד (בראשית י כב), ואעפ”כ יצא לקראתו לברכו, ומי היה בנו כדרלעומר מלך עילם: ומלכי צדק. המקום הזה מצדיק את יושביו: ד”א ומלכי צדק, אדני צדק, ירושלים נקרא צדק, שנאמר צדק ילין בה (ישעיה א כא): מלך שלם. ר’ יצחק הבבלי אומר שנולד מהול, לכך נאמר שלם: הוציא לחם ויין. גילה לו תורה שנקראת לחם ויין:

שם בנו של נח הוא כהן לאל עליון, הוא מוצג כדמות של הכהן הצדיק שחי בירושלים. אך המדרש מתאר שאברהם אבינו מחליף את שכם בתפקידו ככהן:

מדרש הגדול בראשית פרק יד פסוק יח (פרשת לך לך)
יח) ומלכי צדק מלך שלם. זה שם בן נח שהיה משמש בכהונה גדולה, שנאמר והוא כהן לאל עליון. וכיון שבא אברהם אבינו הוסע מן הכהונה ונכנס תחתיו.

מלכי-צדק שהוא שם בן נח היה משתמש בכהונה גדולה ולכן אברהם אבינו נכנס תחתיו. הגמרא בנדרים מתארת קצת יותר את הרקע לדברים:

תלמוד בבלי נדרים לב ע”ב:
אמר רבי זכריה משום רבי ישמעאל: ביקש הקדוש ברוך הוא להוציא [לייסד] כהונה משֵם, שנאמר: והוא כהן לאל עליון, כיון שהקדים ברכת אברהם לברכת המקום הוציאה מאברהם, שנאמר: ויברכהו ויאמר ברוך אברם לאל עליון קונה שמים וארץ, וברוך אל עליון, אמר לו אברהם: וכי מקדימין ברכת עבד לברכת קונו? מיד נתנה לאברהם, שנאמר: נאם ה’ לאדני שב לימיני עד אשית אויביך הדום לרגליך, ובתריה [לאחר מכן] כתיב [כתוב]: נשבע ה’ ולא ינחם: אתה כהן לעולם על דברתי מלכי צדק – על דיבורו של מלכי צדק; והיינו דכתיב: והוא כהן לאל עליון, הוא כהן – ואין זרעו כהן.

ההבדל בין אברהם לשם בן נח הוא שאברהם הקדים את ברכת הקדוש ברוך הוא לברכת האדם וזאת בניגוד למלכי-צדק. מבחינה זו דברים אלו מלמדים על חלק מחידושו של אברהם, אברהם מנפץ האלילים, מנפץ את ההתייחסות האנושית היסודית לעולם וממקד את העולם באלוקים חיים ולא במה שנמצא כאן בארץ.

זאת היא התודעה של הברית, אך לא רק תודעה, אלא נקודה זו מייחדת את הברית המיוחדת לבני אברהם:

בראשית פרק יז פסוק ט (פרשת לך לך) – יד (פרשת לך לך)
(ט) וַיֹּ֤אמֶר אֱלֹהִים֙ אֶל־אַבְרָהָ֔ם וְאַתָּ֖ה אֶת־בְּרִיתִ֣י תִשְׁמֹ֑ר אַתָּ֛ה וְזַרְעֲךָ֥ אַֽחֲרֶ֖יךָ לְדֹרֹתָֽם:
(י) זֹ֣את בְּרִיתִ֞י אֲשֶׁ֣ר תִּשְׁמְר֗וּ בֵּינִי֙ וּבֵ֣ינֵיכֶ֔ם וּבֵ֥ין זַרְעֲךָ֖ אַחֲרֶ֑יךָ הִמּ֥וֹל לָכֶ֖ם כָּל־זָכָֽר:
(יא) וּנְמַלְתֶּ֕ם אֵ֖ת בְּשַׂ֣ר עָרְלַתְכֶ֑ם וְהָיָה֙ לְא֣וֹת בְּרִ֔ית בֵּינִ֖י וּבֵינֵיכֶֽם:
(יב) וּבֶן־שְׁמֹנַ֣ת יָמִ֗ים יִמּ֥וֹל לָכֶ֛ם כָּל־זָכָ֖ר לְדֹרֹתֵיכֶ֑ם יְלִ֣יד בָּ֔יִת וּמִקְנַת־כֶּ֙סֶף֙ מִכֹּ֣ל בֶּן־נֵכָ֔ר אֲשֶׁ֛ר לֹ֥א מִֽזַּרְעֲךָ֖ הֽוּא:
(יג) הִמּ֧וֹל׀ יִמּ֛וֹל יְלִ֥יד בֵּֽיתְךָ֖ וּמִקְנַ֣ת כַּסְפֶּ֑ךָ וְהָיְתָ֧ה בְרִיתִ֛י בִּבְשַׂרְכֶ֖ם לִבְרִ֥ית עוֹלָֽם:
(יד) וְעָרֵ֣ל׀ זָכָ֗ר אֲשֶׁ֤ר לֹֽא־יִמּוֹל֙ אֶת־בְּשַׂ֣ר עָרְלָת֔וֹ וְנִכְרְתָ֛ה הַנֶּ֥פֶשׁ הַהִ֖וא מֵעַמֶּ֑יהָ אֶת־בְּרִיתִ֖י הֵפַֽר: ס

מדברי התורה נראה שהברית ניתנה לכלל זרעו של אברהם, גם לעבדיו, גם לכל בני ביתו. המדרש אכן עומד על כך ומדגיש שיש הבדל בין הברית של בניו ובני ביתו של אברהם לבין הברית של עם ישראל, ברית עליה נצטוונו במצרים:

שכל טוב (בובר) בראשית פרק יז פסוק י (פרשת לך לך)
י) זאת בריתי אשר תשמרו ביני וביניכם. אתה והגרים וילידי ביתך ומקנת כספך הנמצאים עמך ברשותך הם ולא לזרעם אלא אתה ובין זרעך אחריך המול לכם כל זכר. המל חסר ו’, לפי שניתנה להם בלא פריעה עד שנצטוה למשה במצרים:

הברית שמשה מקבל במצרים יש בה שלב נוסף, שלב של פריעה שמבדילה בין הברית של ישראל לבין הברית של זרעו של אברהם. בלי להיכנס לפרטים של המצווה, ההדגשה שהברית של עם ישראל הנה שונה מבריתו של אברהם אבינו מדגישה את ההמשכיות ואת ההתקדמות, את התפיסה של אברהם אבינו כעוד חוליה, כעוד שלב, אך שדרך העבודה של אברהם לא מתאימה דווקא לעם ישראל, שלעם ישראל יש חידוש גם ביחס לזרעו של אברהם.

בכל מקרה, נראה שהמחויבות הזאת של אברהם עוברת לכל אחד ואחד מבניו באופן פרטי, הברית היא אישית ולא רק כללית, כל אדם חייב למול את עצמו אם לא מלו אותו, כדי להיכנס בבריתו של אברהם אבינו:

פסיקתא זוטרתא (לקח טוב) בראשית פרק יז פסוק יא (פרשת לך לך)
יא) ונמלתם. להביא מי שלא מלוהו בקטנותו שימול את עצמו:

אך זה יותר מכך, הברית אינה חובת הגוף במובן הפשוט של המילה, אלא כדי להצטרף לעם ישראל יש צורך גם במעשה של ברית ממש:

ילקוט שמעוני תורה פרשת לך לך רמז פב
המול ימול [י”ז, י”ג] להביא את שנולד מהול, תני ר’ שמעון בן אלעזר אומר לא נחלקו בית שמאי ובית הלל על הנולד מהול שצריך להטיף ממנו דם ברית מפני שהיא ערלה כבושה על מה נחלקו על שנתגייר כשהוא מהול שבית שמאי אומרים צריך להטיף ממנו דם ברית ובית הלל אומרים אינו צריך ר’ אליעזר בנו של [ר’ יוסי הגלילי] אומר לא נחלקו בית שמאי ובית הלל על זה ועל זה שצריך להטיף ממנו דם ברית על מה נחלקו על שנולד מהול וחל יום שמיני שלו להיות בשבת שבית שמאי אומרים צריך להטיף ממנו דם ברית ובית הלל אומרים אינו צריך

תינוק שנולד מהול, עדין חייב במעשה ברית. במובן מסוים אולי זה הוא החידוש של עם ישראל ביחס לאברהם אבינו, זה לא מספיק שיש ברית, צריך לעשות אותה בפועל. בעוד שהציווי לברית ניתן לאברהם באופן אישי על מנת שיהיה מהול, הברית של עם ישראל היא שונה.

על פי המדרש, הברית עם אברהם אבינו באה להסיר מום מסוים שיש באדם:

בראשית רבה מו:א
אמר ר’ יודן: “מה תאנה זו אין לה פסולת אלא עוקצה בלבד, העבר אותה ובטל המום, כך אמר הקדוש ברוך הוא לאברהם: ‘אין בך פסולת אלא ערלה הזו, העבר אותה ובטל המום, התהלך לפני והיה תמים.

אך המטרה של הברית עם ישראל היא שונה, לא כדי להסיר מום, אלא כדי לסמל פן אקטיבי אנושי ביחס עם אלוקים.

אברהם הוא הנבחר על ידי אלוקים להעביר מסר, עם ישראל הוא השלב הבא, כאשר המסר כבר עבר. בעוד אברהם הוא הפרט העומד מעבר לעולם, עם ישראל הוא השלב הבא. אברהם החליף את מלכי-צדק בגלל שמלכי-צדק מברך את האדם לפני אלוקים, עם ישראל ממשיך את אברהם ומייסד קדושה חדשה, קדושת המעשה של כל פרט ופרט, לא מספיק להיות תמים, להיות ללא מום, צריך לעשות מעשה של ברית בכל מצב ומצב.

תאריך פרסום:
תגים

פוסטים אחרונים

הצטרפו לניוזלטר

קבלו עדכונים שבועיים על דברי תורה, חדשות ועדכונים כלליים ישירות לתיבת הדוא”ל שלכם מאור תורה סטון.

"*" אינדוקטור שדות חובה

מדינה*
שדה זה מיועד למטרות אימות ויש להשאיר אותו ללא שינוי.
.pf-primary-img{display:none !important;}