חיפוש
סגור את תיבת החיפוש

״המדרש והמיתוס״ – פרשת מקץ: יתרון האור היוצא מתוך החושך

מאת הרב אביע”ד סנדרס, מנהל השמה בכולל דעה ע”ש סוזי ברדפילד ור”מ במדרשת או”ת לינדנבאום

אביע

סיפורו של יוסף היוצא מבית האסורים, עלייתו לגדולה והמפגש שלו עם אחיו הבאים למצרים בעקבות הרעב- הוא הנושא המרכזי של הפרשה. עזבנו את יוסף בסוף הפרשה את הקודמת בבית האסורים לאחר שפתר חלומות לשר המשקים ושר האופים, ומקץ שנתיים ימים של יוסף – שנותר בבית האסורים – חולם פרעה שני חלומות הזוקקים פתרון. יוסף מוצא את עצמו בעמדה בה הוא פותר את חלום פרעה, יוצא מבית האסורים ועולה לגדולה.

בראשית פרק מא פסוק א (פרשת מקץ) – טו (פרשת מקץ)
(א) וַיְהִ֕י מִקֵּ֖ץ שְׁנָתַ֣יִם יָמִ֑ים וּפַרְעֹ֣ה חֹלֵ֔ם וְהִנֵּ֖ה עֹמֵ֥ד עַל־הַיְאֹֽר:
(ב) וְהִנֵּ֣ה מִן־הַיְאֹ֗ר עֹלֹת֙ שֶׁ֣בַע פָּר֔וֹת יְפ֥וֹת מַרְאֶ֖ה וּבְרִיאֹ֣ת בָּשָׂ֑ר וַתִּרְעֶ֖ינָה בָּאָֽחוּ:
(ג) וְהִנֵּ֞ה שֶׁ֧בַע פָּר֣וֹת אֲחֵר֗וֹת עֹל֤וֹת אַחֲרֵיהֶן֙ מִן־הַיְאֹ֔ר רָע֥וֹת מַרְאֶ֖ה וְדַקּ֣וֹת בָּשָׂ֑ר וַֽתַּעֲמֹ֛דְנָה אֵ֥צֶל הַפָּר֖וֹת עַל־שְׂפַ֥ת הַיְאֹֽר:
(ד) וַתֹּאכַ֣לְנָה הַפָּר֗וֹת רָע֤וֹת הַמַּרְאֶה֙ וְדַקֹּ֣ת הַבָּשָׂ֔ר אֵ֚ת שֶׁ֣בַע הַפָּר֔וֹת יְפֹ֥ת הַמַּרְאֶ֖ה וְהַבְּרִיאֹ֑ת וַיִּיקַ֖ץ פַּרְעֹֽה:
(ה) וַיִּישָׁ֕ן וַֽיַּחֲלֹ֖ם שֵׁנִ֑ית וְהִנֵּ֣ה׀ שֶׁ֣בַע שִׁבֳּלִ֗ים עֹל֛וֹת בְּקָנֶ֥ה אֶחָ֖ד בְּרִיא֥וֹת וְטֹבֽוֹת:
(ו) וְהִנֵּה֙ שֶׁ֣בַע שִׁבֳּלִ֔ים דַּקּ֖וֹת וּשְׁדוּפֹ֣ת קָדִ֑ים צֹמְח֖וֹת אַחֲרֵיהֶֽן:
(ז) וַתִּבְלַ֙עְנָה֙ הַשִּׁבֳּלִ֣ים הַדַּקּ֔וֹת אֵ֚ת שֶׁ֣בַע הַֽשִּׁבֳּלִ֔ים הַבְּרִיא֖וֹת וְהַמְּלֵא֑וֹת וַיִּיקַ֥ץ פַּרְעֹ֖ה וְהִנֵּ֥ה חֲלֽוֹם:
(ח) וַיְהִ֤י בַבֹּ֙קֶר֙ וַתִּפָּ֣עֶם רוּח֔וֹ וַיִּשְׁלַ֗ח וַיִּקְרָ֛א אֶת־כָּל־חַרְטֻמֵּ֥י מִצְרַ֖יִם וְאֶת־כָּל־חֲכָמֶ֑יהָ וַיְסַפֵּ֨ר פַּרְעֹ֤ה לָהֶם֙ אֶת־חֲלֹמ֔וֹ וְאֵין־פּוֹתֵ֥ר אוֹתָ֖ם לְפַרְעֹֽה:
(ט) וַיְדַבֵּר֙ שַׂ֣ר הַמַּשְׁקִ֔ים אֶת־פַּרְעֹ֖ה לֵאמֹ֑ר אֶת־חֲטָאַ֕י אֲנִ֖י מַזְכִּ֥יר הַיּֽוֹם:
(י) פַּרְעֹ֖ה קָצַ֣ף עַל־עֲבָדָ֑יו וַיִּתֵּ֨ן אֹתִ֜י בְּמִשְׁמַ֗ר בֵּ֚ית שַׂ֣ר הַטַּבָּחִ֔ים אֹתִ֕י וְאֵ֖ת שַׂ֥ר הָאֹפִֽים:
(יא) וַנַּֽחַלְמָ֥ה חֲל֛וֹם בְּלַ֥יְלָה אֶחָ֖ד אֲנִ֣י וָה֑וּא אִ֛ישׁ כְּפִתְר֥וֹן חֲלֹמ֖וֹ חָלָֽמְנוּ:
(יב) וְשָׁ֨ם אִתָּ֜נוּ נַ֣עַר עִבְרִ֗י עֶ֚בֶד לְשַׂ֣ר הַטַּבָּחִ֔ים וַנְּסַ֨פֶּר־ל֔וֹ וַיִּפְתָּר־לָ֖נוּ אֶת־חֲלֹמֹתֵ֑ינוּ אִ֥ישׁ כַּחֲלֹמ֖וֹ פָּתָֽר:
(יג) וַיְהִ֛י כַּאֲשֶׁ֥ר פָּֽתַר־לָ֖נוּ כֵּ֣ן הָיָ֑ה אֹתִ֛י הֵשִׁ֥יב עַל־כַּנִּ֖י וְאֹת֥וֹ תָלָֽה:
(יד) וַיִּשְׁלַ֤ח פַּרְעֹה֙ וַיִּקְרָ֣א אֶת־יוֹסֵ֔ף וַיְרִיצֻ֖הוּ מִן־הַבּ֑וֹר וַיְגַלַּח֙ וַיְחַלֵּ֣ף שִׂמְלֹתָ֔יו וַיָּבֹ֖א אֶל־פַּרְעֹֽה:
(טו) וַיֹּ֤אמֶר פַּרְעֹה֙ אֶל־יוֹסֵ֔ף חֲל֣וֹם חָלַ֔מְתִּי וּפֹתֵ֖ר אֵ֣ין אֹת֑וֹ וַאֲנִ֗י שָׁמַ֤עְתִּי עָלֶ֙יךָ֙ לֵאמֹ֔ר תִּשְׁמַ֥ע חֲל֖וֹם לִפְתֹּ֥ר אֹתֽוֹ:

לאחר שפרעה שומע את פתרון החלומות שהוא חלם, חלומות שמבשרים את עתידה של מצרים כארץ מבורכת בשפע ולאחר מכן כארץ מוכת רעב, ואת העצה של יוסף בעקבות הפתרון, הוא מגיב בצורה ברורה:

בראשית פרק מא פסוק לז (פרשת מקץ) – לח (פרשת מקץ)
(לז) וַיִּיטַ֥ב הַדָּבָ֖ר בְּעֵינֵ֣י פַרְעֹ֑ה וּבְעֵינֵ֖י כָּל־עֲבָדָֽיו:
(לח) וַיֹּ֥אמֶר פַּרְעֹ֖ה אֶל־עֲבָדָ֑יו הֲנִמְצָ֣א כָזֶ֔ה אִ֕ישׁ אֲשֶׁ֛ר ר֥וּחַ אֱלֹהִ֖ים בּֽוֹ:

פרעה מגדיר את יוסף כאיש אשר יש בו רוח אלוקים.

רק עוד אדם אחד הוגדר במקרא כבעל רוח אלוקים כתכונה עצמותית שמלווה אותו במעשיו:

שמות פרשת כי תשא פרק לא פסוק ג
(א) וַיְדַבֵּ֥ר יְקֹוָ֖ק אֶל־מֹשֶׁ֥ה לֵּאמֹֽר: (ב) רְאֵ֖ה קָרָ֣אתִֽי בְשֵׁ֑ם בְּצַלְאֵ֛ל בֶּן־אוּרִ֥י בֶן־ח֖וּר לְמַטֵּ֥ה יְהוּדָֽה: (ג) וָאֲמַלֵּ֥א אֹת֖וֹ ר֣וּחַ אֱלֹהִ֑ים בְּחָכְמָ֛ה וּבִתְבוּנָ֥ה וּבְדַ֖עַת וּבְכָל־מְלָאכָֽה: (ד) לַחְשֹׁ֖ב מַחֲשָׁבֹ֑ת לַעֲשׂ֛וֹת בַּזָּהָ֥ב וּבַכֶּ֖סֶף וּבַנְּחֹֽשֶׁת: (ה) וּבַחֲרֹ֥שֶׁת אֶ֛בֶן לְמַלֹּ֖את וּבַחֲרֹ֣שֶׁת עֵ֑ץ לַעֲשׂ֖וֹת בְּכָל־מְלָאכָֽה:

בצלאל בונה המשכן הוא מלא ברוח אלוקים ומשום כך הוא ראוי למלאכת בניית המשכן.

ישנם אחרים שרוח אלוקים נחה עליהם, על בלעם נחה רוח אלוקים שהוא מברך את ישראל:

במדבר פרשת בלק פרק כד פסוק ב
(א) וַיַּ֣רְא בִּלְעָ֗ם כִּ֣י ט֞וֹב בְּעֵינֵ֤י יְקֹוָק֙ לְבָרֵ֣ךְ אֶת־יִשְׂרָאֵ֔ל וְלֹא־הָלַ֥ךְ כְּפַֽעַם־בְּפַ֖עַם לִקְרַ֣את נְחָשִׁ֑ים וַיָּ֥שֶׁת אֶל־הַמִּדְבָּ֖ר פָּנָֽיו: (ב) וַיִּשָּׂ֨א בִלְעָ֜ם אֶת־עֵינָ֗יו וַיַּרְא֙ אֶת־יִשְׂרָאֵ֔ל שֹׁכֵ֖ן לִשְׁבָטָ֑יו וַתְּהִ֥י עָלָ֖יו ר֥וּחַ אֱלֹהִֽים:

על שואל נוחתת כמה פעמים רוח אלוקים, לראשונה מיד אחר שנמשך למלוכה על ידי שמואל:

שמואל א פרק י פסוק י- יב
(י) יָּבֹ֤אוּ שָׁם֙ הַגִּבְעָ֔תָה וְהִנֵּ֥ה חֶֽבֶל־נְבִאִ֖ים לִקְרָאת֑וֹ וַתִּצְלַ֤ח עָלָיו֙ ר֣וּחַ אֱלֹהִ֔ים וַיִּתְנַבֵּ֖א בְּתוֹכָֽם: (יא) וַיְהִ֗י כָּל־יֽוֹדְעוֹ֙ מֵאִתְּמ֣וֹל שִׁלְשׁ֔וֹם וַיִּרְא֕וּ וְהִנֵּ֥ה עִם־נְבִאִ֖ים נִבָּ֑א וַיֹּ֨אמֶר הָעָ֜ם אִ֣ישׁ אֶל־רֵעֵ֗הוּ מַה־ זֶּה֙ הָיָ֣ה לְבֶן־קִ֔ישׁ הֲגַ֥ם שָׁא֖וּל בַּנְּבִיאִֽים: (יב) וַיַּ֨עַן אִ֥ישׁ מִשָּׁ֛ם וַיֹּ֖אמֶר וּמִ֣י אֲבִיהֶ֑ם עַל־כֵּן֙ הָיְתָ֣ה לְמָשָׁ֔ל הֲגַ֥ם שָׁא֖וּל בַּנְּבִאִֽים:

אך גם בעת אשר עשה מעשים גדולים והוא מתכונן להלחם את מלחמות ישראל:

שמואל א פרק יא פסוק ד-ח
(ד) וַיָּבֹ֤אוּ הַמַּלְאָכִים֙ גִּבְעַ֣ת שָׁא֔וּל וַיְדַבְּר֥וּ הַדְּבָרִ֖ים בְּאָזְנֵ֣י הָעָ֑ם וַיִּשְׂא֧וּ כָל־הָעָ֛ם אֶת־קוֹלָ֖ם וַיִּבְכּֽוּ: (ה) וְהִנֵּ֣ה שָׁא֗וּל בָּ֣א אַחֲרֵ֤י הַבָּקָר֙ מִן־הַשָּׂדֶ֔ה וַיֹּ֣אמֶר שָׁא֔וּל מַה־לָּעָ֖ם כִּ֣י יִבְכּ֑וּ וַיְסַ֨פְּרוּ־ל֔וֹ אֶת־דִּבְרֵ֖י אַנְשֵׁ֥י יָבֵֽישׁ: (ו) וַתִּצְלַ֤ח רֽוּחַ־אֱלֹהִים֙ עַל־שָׁא֔וּל בשמעו כְּשָׁמְע֖וֹ אֶת־הַדְּבָרִ֣ים הָאֵ֑לֶּה וַיִּ֥חַר אַפּ֖וֹ מְאֹֽד: (ז) וַיִּקַּח֩ צֶ֨מֶד בָּקָ֜ר וַֽיְנַתְּחֵ֗הוּ וַיְשַׁלַּ֞ח בְּכָל־גְּב֣וּל יִשְׂרָאֵל֘ בְּיַ֣ד הַמַּלְאָכִ֣ים׀ לֵאמֹר֒ אֲשֶׁר֩ אֵינֶ֨נּוּ יֹצֵ֜א אַחֲרֵ֤י שָׁאוּל֙ וְאַחַ֣ר שְׁמוּאֵ֔ל כֹּ֥ה יֵעָשֶׂ֖ה לִבְקָר֑וֹ וַיִּפֹּ֤ל פַּֽחַד־יְקֹוָק֙ עַל־הָעָ֔ם וַיֵּצְא֖וּ כְּאִ֥ישׁ אֶחָֽד: (ח) וַֽיִּפְקְדֵ֖ם בְּבָ֑זֶק וַיִּהְי֤וּ בְנֵֽי־יִשְׂרָאֵל֙ שְׁלֹ֣שׁ מֵא֣וֹת אֶ֔לֶף וְאִ֥ישׁ יְהוּדָ֖ה שְׁלֹשִׁ֥ים אָֽלֶף:

ומאוחר יותר, אנו מגלים שצלחה על שאול רוח אלוקים “רעה”:

שמואל א פרק טז פסוק כא- כג
(כא) וַיָּבֹ֤א דָוִד֙ אֶל־שָׁא֔וּל וַֽיַּעֲמֹ֖ד לְפָנָ֑יו וַיֶּאֱהָבֵ֣הֽוּ מְאֹ֔ד וַֽיְהִי־ל֖וֹ נֹשֵׂ֥א כֵלִֽים: (כב) וַיִּשְׁלַ֣ח שָׁא֔וּל אֶל־יִשַׁ֖י לֵאמֹ֑ר יַעֲמָד־נָ֤א דָוִד֙ לְפָנַ֔י כִּֽי־מָ֥צָא חֵ֖ן בְּעֵינָֽי: (כג) וְהָיָ֗ה בִּֽהְי֤וֹת רֽוּחַ־אֱלֹהִים֙ אֶל־שָׁא֔וּל וְלָקַ֥ח דָּוִ֛ד אֶת־הַכִּנּ֖וֹר וְנִגֵּ֣ן בְּיָד֑וֹ וְרָוַ֤ח לְשָׁאוּל֙ וְט֣וֹב ל֔וֹ וְסָ֥רָה מֵעָלָ֖יו ר֥וּחַ הָרָעָֽה: פ

עוד שני אנשים שנחה עליהם רוח אלוקים מופיעים בדברי הימים:

דברי הימים ב פרק טו פסוק א
(א) וַעֲזַרְיָ֙הוּ֙ בֶּן־עוֹדֵ֔ד הָיְתָ֥ה עָלָ֖יו ר֥וּחַ אֱלֹהִֽים: (ב) וַיֵּצֵא֘ לִפְנֵ֣י אָסָא֒ וַיֹּ֣אמֶר ל֔וֹ שְׁמָע֕וּנִי אָסָ֖א וְכָל־יְהוּדָ֣ה וּבִנְיָמִ֑ן יְקֹוָ֤ק עִמָּכֶם֙ בִּֽהְיֽוֹתְכֶ֣ם עִמּ֔וֹ וְאִֽם־תִּדְרְשֻׁ֙הוּ֙ יִמָּצֵ֣א לָכֶ֔ם וְאִם־תַּעַזְבֻ֖הוּ יַעֲזֹ֥ב אֶתְכֶֽם: ס (ג) וְיָמִ֥ים רַבִּ֖ים לְיִשְׂרָאֵ֑ל לְלֹ֣א׀ אֱלֹהֵ֣י אֱמֶ֗ת וּלְלֹ֛א כֹּהֵ֥ן מוֹרֶ֖ה וּלְלֹ֥א תוֹרָֽה:

הנביא עזריהו מוכיח בימי המלך אסא, מלך יהודה, על מצב העבודה זרה בשטח ממלכתו. המלך אסא אכן מקבל את הדברים, מבער את העבודה זרה מן הממלכה ומחדש את עבודת הקורבנות בירושלים.

בדברי הימים מתואר שרוח אלוקים לבשה גם את זכריהו בן יהוידע:

16. דברי הימים ב פרק כד פסוק כ
(יח) וַיַּֽעַזְב֗וּ אֶת־בֵּ֤ית יְקֹוָק֙ אֱלֹהֵ֣י אֲבוֹתֵיהֶ֔ם וַיַּֽעַבְד֥וּ אֶת־הָאֲשֵׁרִ֖ים וְאֶת־הָֽעֲצַבִּ֑ים וַֽיְהִי קֶ֗צֶף עַל־יְהוּדָה֙ וִיר֣וּשָׁלִַ֔ם בְּאַשְׁמָתָ֖ם זֹֽאת: (יט) וַיִּשְׁלַ֤ח בָּהֶם֙ נְבִאִ֔ים לַהֲשִׁיבָ֖ם אֶל־יְקֹוָ֑ק וַיָּעִ֥ידוּ בָ֖ם וְלֹ֥א הֶאֱזִֽינוּ: ס (כ) וְר֣וּחַ אֱלֹהִ֗ים לָֽבְשָׁה֙ אֶת־ זְכַרְיָה֙ בֶּן־יְהוֹיָדָ֣ע הַכֹּהֵ֔ן וַֽיַּעֲמֹ֖ד מֵעַ֣ל לָעָ֑ם וַיֹּ֨אמֶר לָהֶ֜ם כֹּ֣ה׀ אָמַ֣ר הָאֱלֹהִ֗ים לָמָה֩ אַתֶּ֨ם עֹבְרִ֜ים אֶת־מִצְוֹ֤ת יְקֹוָק֙ וְלֹ֣א תַצְלִ֔יחוּ כִּֽי־עֲזַבְתֶּ֥ם אֶת־יְקֹוָ֖ק וַיַּֽעֲזֹ֥ב אֶתְכֶֽם: (כא) וַיִּקְשְׁר֣וּ עָלָ֔יו וַיִּרְגְּמֻ֥הוּ אֶ֖בֶן בְּמִצְוַ֣ת הַמֶּ֑לֶךְ בַּחֲצַ֖ר בֵּ֥ית יְקֹוָֽק: (כב) וְלֹא־זָכַ֞ר יוֹאָ֣שׁ הַמֶּ֗לֶךְ הַחֶ֙סֶד֙ אֲשֶׁ֨ר עָשָׂ֜ה יְהוֹיָדָ֤ע אָבִיו֙ עִמּ֔וֹ וַֽיַּהֲרֹ֖ג אֶת־בְּנ֑וֹ וּכְמוֹת֣וֹ אָמַ֔ר יֵ֥רֶא יְקֹוָ֖ק וְיִדְרֹֽשׁ: פ

זכריהו בנו של יהוידע כהן גדול עומד ומוכיח את העם ואת המלך בימי המלך יואש, כתגובה מוציא אותו המלך להורג. הנקמה על רצח זה מגיעה בדמות עליית חיל ארם על הממלכה ופציעת המלך יואש.

אך אף אחד מדמויות אלו לא מתוארת כבעלת “רוח אלוקים”, אלא את כולם רוח אלוקים “לובשת” או שורה עליהם לתקופות מסוימות. יוסף ובצלאל הם שונים בנושא זה, נראה שהם בעלי רוח אלוקים קבועה.

כאשר מדברים על רוח אלוקים קשה שלא לקשרהּ לאזכור שלה בפסוק השני של התורה:

בראשית פרק א פסוק ב (פרשת בראשית)
(ב) וְהָאָ֗רֶץ הָיְתָ֥ה תֹ֙הוּ֙ וָבֹ֔הוּ וְחֹ֖שֶׁךְ עַל־פְּנֵי֣ תְה֑וֹם וְר֣וּחַ אֱלֹהִ֔ים מְרַחֶ֖פֶת עַל־פְּנֵ֥י הַמָּֽיִם:

ומסביר המדרש שם:

ילקוט שמעוני תורה פרשת בראשית רמז ד
ורוח אלהים מרחפת [א, ב] זה רוחו של משיח

אומר המדרש- מה היא רוח אלוקים? זוהי רוחו של משיח. המשיחיות של יוסף מתגלה בפתרון שלו שנותן תקווה לפרעה, שחש שבוי בתוך סיוטיו וחלומותיו.

פרעה עצמו מרגיש את החריגות של יוסף, את היותו איש מסוג אחר:

פסיקתא זוטרתא (לקח טוב) בראשית פרק מא פסוק לח (פרשת מקץ)
לח) ויאמר פרעה אל עבדיו. ברצות ה’ דרכי איש גם אויביו ישלים אתו (משלי טז ז): אשר רוח אלהים בו. אמר להם אם מהלכים אנו מסוף העולם ועד סופו, אין אנו מוצאין כזה:

מה היא אותו רוחו של משיח? הן בצלאל והן יוסף מסוגלים לראות בעיניים שלהם את הבלתי אפשרי, את הדרך איך ליצור משכן לרוח האינסופית, את הפתרון של החלום המתפרץ בתוך העולם המוגבל. זו היכולת לקחת את הרוח הגדולה ולבטא אותה בתוך החומר המוגבל בצורה קבועה, בצורה שתצליח לא רק להנכיח את הגדלות בהווה, אלא גם לדאוג לעתיד טוב יותר.

הסבר אחר אך דומה במגמתו מסביר ש”רוח אלוקים” היא הרוח שמביא אלוקים בכדי לגאול את העולם מן האפלה:

ילקוט שמעוני תורה פרשת בראשית רמז ד
ורוח אלהים מרחפת על פני המים [א, ב] על שם ויעבר אלהים רוח על הארץ אמר הקדוש ברוך הוא עד מתי יהיה העולם מתנהג באפלה תבא אורה

רוח אלוקים הנו היסוד שמכיר בכך שהעולם נברא עם עוצמות אדירות, אך העוצמות הללו יכולות להתבטא במגוון דרכים. למען האמת הם התחילו בצורת תוהו, בסכנת מי התהום המאיימים להציף את העולם. חשוב להדגיש, התוהו כשלעצמו אינו רע, אלא כשהוא נטול כל מסגרת הוא פוטנציאל גולמי שלא יצא מן הכוח אל הפועל, הוא פורץ כל גבול ולכן בחוסר הגבול שלו הוא סופח כל, טוב וחושך, אפלה ואורה. העוצמה הגדולה יוצאת ושוטפת את הכל, נפתחים תהומות רבה ובעוצמה אדירה מאיימים לסחוף את הכל.

האור שמובדל מן התוהו, העצום והסוחף, יש בו עוצמה גדולה, עוצמה של אור היוצא מתוך החושך- אור שכולל בתוכו גם את עוצמת התוהו אך גם את הבירור של האור המובדל מן החושך. התהליך הזה שב ומתרחש בלב האפלה, במקומות הכאוטיים ביותר, בדמיון של האומן שמסוגל באומנות שלו לבנות משכן לשכינה האין סופית- אחרי מעמד הר סיני עצום אך חמור מכך, אחרי חטא עגל מלא בכוחות תוהו כאוטיים.

האור שיוצא מתוך החושך מתגלה בהבנת הדמיון של החולם פותר החלומות. אך לא רק שלו, אלא גם החלומות של החולם הגדול ביותר, האדם שהפך עצמו לעבודה זרה כמעין אל, שאמר על עצמו “לי יאורי ואני עשיתני”, חלומו של פרעה. לאחר שפרעה שומע את יוסף גואל אותו מחלומותיו, הוא מכיר בכך שליוסף יש את רוח האלוקים, שאין עוד כמוהו בעולם, ושהוא לא חלק מן הסדר הטבעי של הדברים.

הדברים מזכירים את המדרש המפורסם המופיע במסכת עבודה זרה על אדם הראשון לאחר החטא, מדרש המתאר את התקופה שלנו, תקופת טבת, תקופת החנוכה, בה שעות החושך ביום ארוכות.
“ת”ר: לפי שראה אדם הראשון יום שמתמעט והולך, אמר: אוי לי, שמא בשביל שסרחתי עולם חשוך בעדי וחוזר לתוהו ובוהו, וזו היא מיתה שנקנסה עלי מן השמים! עמד וישב ח’ ימים בתענית [ובתפילה], כיוון שראה תקופת טבת וראה יום שמאריך והולך, אמר: מנהגו של עולם הוא. הלך ועשה שמונה ימים טובים. לשנה האחרת עשאן לאלו ולאלו ימים טובים – הוא קבעם לשם שמים, והם קבעום לשם עבודת כוכבים.”

המדרש מגלה לנו שהאדם הראשון- הוא הראשון שהצליח בתקופה הראשונה של המציאות, תקופת התוהו שמתפרצת בחטאה של האנושות, בתקופה של אחרי חטאה הראשון של האנושות, להתרומם מן החטא, להתרומם מן החושך שראה שמקיף את העולם ולהבין שעל אף שמנהגו של עולם שהחושך הולך וגובר, שהאור של השכינה הולך ומתמעט, זה טבעו של עולם וסופו של האור לחזור. על כן שראה שהיום הולך ומתארך בליבת האפלה, קבע ימים טובים, חג של אור. הוא הבין שזה יתרון אור הצומח מן החושך. אחרים חשבו שאור הצומח מן החושך מעיד על כך שהחושך, האפילה, היא מקור הכל. האדם הראשון הביא לאנושות את תודעת רוח האלוקים, בזמן ששאר האנשים דבקו בתוהו ובהו.

בהמשך יוסף מביא את הגאולה מתוך דמיון החלום, ובצלאל מביא את אותה רוח אלוקים בכדי להשכין את השכינה בעולם. המהלך של רוח אלוקים שמתחיל בבירור האור היוצא מתוך החושך של האדם הראשון, ממשיך בבירור של האור היוצא מתוך החושך של יוסף ומסתיים באור היוצא מתוך החושך של בצלאל למטה יהודה ומכין את הדרך לפגישה הגדולה שעתידה להתרחש בין יוסף ליהודה בפרשה הבאה.

לעמוד “המדרש והמיתוס”

תאריך פרסום:
תגים

פוסטים אחרונים

הצטרפו לניוזלטר

קבלו עדכונים שבועיים על דברי תורה, חדשות ועדכונים כלליים ישירות לתיבת הדוא”ל שלכם מאור תורה סטון.

"*" אינדוקטור שדות חובה

מדינה*
שדה זה מיועד למטרות אימות ויש להשאיר אותו ללא שינוי.
.pf-primary-img{display:none !important;}