חיפוש
סגור את תיבת החיפוש

״המדרש ההלכה והמיתוס״ – פרשת משפטים: הכבוד והבושה

מאת הרב אביע”ד סנדרס, מנהל השמה בכולל דעה ע”ש סוזי ברדפילד ור”מ במדרשת או”ת לינדנבאום

אביע

פרשת משפטים מצויה באמצע תיאור מעמד הר סיני. אין ספק שתחילת מעמד הר סיני נמצא בפרשת יתרו, אך שאלה טובה היא היכן הוא מסתיים. סיום אחד ראינו שבוע שעבר בעיוננו על מזבח האדמה, אך גם בפרשה שלנו ישנם רגעים שמעידים על סיום מעמד הר סיני או על התחלה מחודשת של מעמד מסוג אחר:

שמות פרק כד (פרשת משפטים)
(א) וְאֶל־מֹשֶׁ֨ה אָמַ֜ר עֲלֵ֣ה אֶל־יְקֹוָ֗ק אַתָּה֙ וְאַהֲרֹן֙ נָדָ֣ב וַאֲבִיה֔וּא וְשִׁבְעִ֖ים מִזִּקְנֵ֣י יִשְׂרָאֵ֑ל וְהִשְׁתַּחֲוִיתֶ֖ם מֵרָחֹֽק:
(ב) וְנִגַּ֨שׁ מֹשֶׁ֤ה לְבַדּוֹ֙ אֶל־יְקֹוָ֔ק וְהֵ֖ם לֹ֣א יִגָּ֑שׁוּ וְהָעָ֕ם לֹ֥א יַעֲל֖וּ עִמּֽוֹ: (ג) וַיָּבֹ֣א מֹשֶׁ֗ה וַיְסַפֵּ֤ר לָעָם֙ אֵ֚ת כָּל־דִּבְרֵ֣י יְקֹוָ֔ק וְאֵ֖ת כָּל־הַמִּשְׁפָּטִ֑ים וַיַּ֨עַן כָּל־הָעָ֜ם ק֤וֹל אֶחָד֙ וַיֹּ֣אמְר֔וּ כָּל־הַדְּבָרִ֛ים אֲשֶׁר־דִּבֶּ֥ר יְקֹוָ֖ק נַעֲשֶֽׂה: (ד) וַיִּכְתֹּ֣ב מֹשֶׁ֗ה אֵ֚ת כָּל־דִּבְרֵ֣י יְקֹוָ֔ק וַיַּשְׁכֵּ֣ם בַּבֹּ֔קֶר וַיִּ֥בֶן מִזְבֵּ֖חַ תַּ֣חַת הָהָ֑ר וּשְׁתֵּ֤ים עֶשְׂרֵה֙ מַצֵּבָ֔ה לִשְׁנֵ֥ים עָשָׂ֖ר שִׁבְטֵ֥י יִשְׂרָאֵֽל: (ה) וַיִּשְׁלַ֗ח אֶֽת־נַעֲרֵי֙ בְּנֵ֣י יִשְׂרָאֵ֔ל וַיַּֽעֲל֖וּ עֹלֹ֑ת וַֽיִּזְבְּח֞וּ זְבָחִ֧ים שְׁלָמִ֛ים לַיקֹוָ֖ק פָּרִֽים: (ו) וַיִּקַּ֤ח מֹשֶׁה֙ חֲצִ֣י הַדָּ֔ם וַיָּ֖שֶׂם בָּאַגָּנֹ֑ת וַחֲצִ֣י הַדָּ֔ם זָרַ֖ק עַל־הַמִּזְבֵּֽחַ: (ז) וַיִּקַּח֙ סֵ֣פֶר הַבְּרִ֔ית וַיִּקְרָ֖א בְּאָזְנֵ֣י הָעָ֑ם וַיֹּ֣אמְר֔וּ כֹּ֛ל אֲשֶׁר־דִּבֶּ֥ר יְקֹוָ֖ק נַעֲשֶׂ֥ה וְנִשְׁמָֽע: (ח) וַיִּקַּ֤ח מֹשֶׁה֙ אֶת־הַדָּ֔ם וַיִּזְרֹ֖ק עַל־הָעָ֑ם וַיֹּ֗אמֶר הִנֵּ֤ה דַֽם־הַבְּרִית֙ אֲשֶׁ֨ר כָּרַ֤ת יְקֹוָק֙ עִמָּכֶ֔ם עַ֥ל כָּל־הַדְּבָרִ֖ים הָאֵֽלֶּה: (ט) וַיַּ֥עַל מֹשֶׁ֖ה וְאַהֲרֹ֑ן נָדָב֙ וַאֲבִיה֔וּא וְשִׁבְעִ֖ים מִזִּקְנֵ֥י יִשְׂרָאֵֽל: (י) וַיִּרְא֕וּ אֵ֖ת אֱלֹהֵ֣י יִשְׂרָאֵ֑ל וְתַ֣חַת רַגְלָ֗יו כְּמַעֲשֵׂה֙ לִבְנַ֣ת הַסַּפִּ֔יר וּכְעֶ֥צֶם הַשָּׁמַ֖יִם לָטֹֽהַר: (יא) וְאֶל־אֲצִילֵי֙ בְּנֵ֣י יִשְׂרָאֵ֔ל לֹ֥א שָׁלַ֖ח יָד֑וֹ וַֽיֶּחֱזוּ֙ אֶת־הָ֣אֱלֹהִ֔ים וַיֹּאכְל֖וּ וַיִּשְׁתּֽוּ: ס (יב) וַיֹּ֨אמֶר יְקֹוָ֜ק אֶל־מֹשֶׁ֗ה עֲלֵ֥ה אֵלַ֛י הָהָ֖רָה וֶהְיֵה־שָׁ֑ם וְאֶתְּנָ֨ה לְךָ֜ אֶת־לֻחֹ֣ת הָאֶ֗בֶן וְהַתּוֹרָה֙ וְהַמִּצְוָ֔ה אֲשֶׁ֥ר כָּתַ֖בְתִּי הוֹרֹתָֽם: (יג) וַיָּ֣קָם מֹשֶׁ֔ה וִיהוֹשֻׁ֖עַ מְשָׁרְת֑וֹ וַיַּ֥עַל מֹשֶׁ֖ה אֶל־הַ֥ר הָאֱלֹהִֽים: (יד) וְאֶל־הַזְּקֵנִ֤ים אָמַר֙ שְׁבוּ־לָ֣נוּ בָזֶ֔ה עַ֥ד אֲשֶׁר־נָשׁ֖וּב אֲלֵיכֶ֑ם וְהִנֵּ֨ה אַהֲרֹ֤ן וְחוּר֙ עִמָּכֶ֔ם מִי־בַ֥עַל דְּבָרִ֖ים יִגַּ֥שׁ אֲלֵהֶֽם: (טו) וַיַּ֥עַל מֹשֶׁ֖ה אֶל־הָהָ֑ר וַיְכַ֥ס הֶעָנָ֖ן אֶת־הָהָֽר: (טז) וַיִּשְׁכֹּ֤ן כְּבוֹד־יְקֹוָק֙ עַל־הַ֣ר סִינַ֔י וַיְכַסֵּ֥הוּ הֶעָנָ֖ן שֵׁ֣שֶׁת יָמִ֑ים וַיִּקְרָ֧א אֶל־מֹשֶׁ֛ה בַּיּ֥וֹם הַשְּׁבִיעִ֖י מִתּ֥וֹךְ הֶעָנָֽן:
(יז) וּמַרְאֵה֙ כְּב֣וֹד יְקֹוָ֔ק כְּאֵ֥שׁ אֹכֶ֖לֶת בְּרֹ֣אשׁ הָהָ֑ר לְעֵינֵ֖י בְּנֵ֥י יִשְׂרָאֵֽל: (יח) וַיָּבֹ֥א מֹשֶׁ֛ה בְּת֥וֹךְ הֶעָנָ֖ן וַיַּ֣עַל אֶל־הָהָ֑ר וַיְהִ֤י מֹשֶׁה֙ בָּהָ֔ר אַרְבָּעִ֣ים י֔וֹם וְאַרְבָּעִ֖ים לָֽיְלָה: פ

בסיום הפרשה שלנו ישנו תיאור של כריתת ברית עם העם תחת הר סיני, הקמת מצבות, העלאת עולות ולאחר מכן עליה של אהרן נדב ואביהוא ושבעים מזקני ישראל להר סיני יחד עם משה תוך כדי תיאור על כך שהם רואים את אלוקים, אוכלים ושותים. אחרי מעמד זה משה ממשיך וניגש בעצמו אל תוך הענן.

המדרש, מודע לקשיים התיאלוגים שפסוק זה מעורר ועל כן הוא כותב את הדברים הבאים:

מדרש הגדול שמות פרק כד פסוק י (פרשת משפטים)
י) ויראו. נאמר כן ויראו ולהלן הוא אומר וירא את המקום מרחוק (בראשית כב, ד), מה להלן מרחוק אף כאן מרחוק. ויראו את אלהי ישראל, אמר ר’ אליעזר כל המתרגם פיסוק בצורתו הרי זה בדאי. וכל המוסיף בו הרי זה מחרף ומגדף. כגון שתרגם ויראו את אלהי ישראל וחזו ית אלהא דישראל הרי זה בדאי שהקב”ה רואה ואינו נראה. תרגם וחזו ית יקר שכינת אלהא דישראל הרי זה מחרף ומגדף שהוא עושה כאן שלשה, יקר ושכינה ואל. ויראו את אלהי ישראל, מלמד שניזונו עיניהן מזיו השכינה. ותחת רגליו, מלמד שהגיסו דעתן והשוו עליונים לתחתונים. ותחת רגליו כתיב הכא רגליו ולהלן הוא אומר וענן אבק רגליו (נחום א, ג), כתיב הכא רגליו ולהלן והארץ הדום רגלי (ישעיה סו, א). לבנת הספיר, ולהלן כעין תרשיש (יחזקאל א, טז), מה להלן אופן אף כן אופן. יכול לבנת ספיר ממש ת”ל כמעשה, ולהלן הוא אומר מלאות עינים סביב לארבעתן (שם פסוק יח). וכעצם השמים לטהר, כטהרו שלרקיע, יכול ממש ת”ל וכעצם, מלמד שמשמיעין את האוזן מה שיכולה לשמוע.

המדרש מביא לנו את דברי ר’ אליעזר על הדואליות הרוחנית החריפה שמעורר פסוק זה, כל המתרגם פסוק זה בצורתו הרי הוא בדאי וכל המוסיף בו הוא מחרף ומגדף. כי הפסוקים כפשטם אכן מורים שניתן לראות את אלוקים, זו הבנה שהתורה שבעל פה ואולי גם התורה עצמה יוצאת כנגדה. אי אפשר לראות ומה שרואים הוא בלתי ניתן לתיאור. אך מצד שני אי אפשר למחוק את הדברים.

המדרש גם מעורר נקודה אחרת, מה שהם ראו היה תלוי בתרגום שלהם, הם השוו עליונים ותחתונים ולכן מופיע הביטוי רגליים.

דבר זה גם עולה לנו ממדרש אחר:

מדרש אגדה (בובר) שמות פרק כד פסוק י (פרשת משפטים)
[י] ויראו את אלהי ישראל. מלמד ששרתה עליהם שכינה: כמעשה לבנת הספיר. מלמד שהציצו בשכינה ונתחייבו כלייה. וזהו מעשה בן זומא שהציץ ונפגע, וכן אמר ר’ עקיבא לתלמידיו לכשתגיעו לאבני שיש אל תאמרו מים מים משום שנאמר דובר שקרים לא יכון לנגד עיני (תהלים ק”א ז’):

המדרש משווה את מעשיהם של החכמים, למעשה של בן זומא שהציץ ונפגע כאשר הוא נכנס לפרדס. רבי עקיבא מזהיר את הנכנסים לפרדס שכאשר אתם מגיעים לאבני שיש אל תאמרו מים מים. מעבר להכל, כנראה הנקודה המרכזית של דברי רבי עקיבא הנה אל תאמרו, דהיינו – אל תתנו תרגום אנושי למה שאתם רואים. יש דברים שצריכים לא לתרגם, להשאיר אותם כמו שהם.

כמובן שזה אתגר של ממש, אנחנו מחפשים לשים הכל בתוך גבול, לתרגם את הבלתי מוגבל למוגבל, את המחשבה האין סופית למילים מדויקות, אך בדיוק דבר זה הוא מה שנאסר עלינו. הדימוי הקיים בפסוקים הוא של דברים אין – סופיים, דברים מעומעמים שאין להם התחלה וסוף, שאין להם ממשות.

אל מול חוסר הממשות של האלוקים, הפרשה שלנו עוסקת בממשות, פרשת משפטים היא הלב החוקי של התורה, נמצאים בה פסוקים המבטאים את יסוד המערכת המשפטית התורנית. בפרשה זו מוגדרת מערכת היסוד של יחסי אדם ואדם, ובלבה אנו מוצאים את הדינים של מי שחבל בחברו. החובל בחברו חייב בחמישה דברים: נזק, צער, ריפוי, שבת ובושת. בתורה שבעל פה התברר שמדובר פה בתשלומי כסף ולא בענישה גופנית.

שמות פרק כא פסוק יח (פרשת משפטים) – כה (פרשת משפטים)
(יח) וְכִֽי־יְרִיבֻ֣ן אֲנָשִׁ֔ים וְהִכָּה־אִישׁ֙ אֶת־רֵעֵ֔הוּ בְּאֶ֖בֶן א֣וֹ בְאֶגְרֹ֑ף וְלֹ֥א יָמ֖וּת וְנָפַ֥ל לְמִשְׁכָּֽב:
(יט) אִם־יָק֞וּם וְהִתְהַלֵּ֥ךְ בַּח֛וּץ עַל־מִשְׁעַנְתּ֖וֹ וְנִקָּ֣ה הַמַּכֶּ֑ה רַ֥ק שִׁבְתּ֛וֹ יִתֵּ֖ן וְרַפֹּ֥א יְרַפֵּֽא: ס
(כב) וְכִֽי־יִנָּצ֣וּ אֲנָשִׁ֗ים וְנָ֨גְפ֜וּ אִשָּׁ֤ה הָרָה֙ וְיָצְא֣וּ יְלָדֶ֔יהָ וְלֹ֥א יִהְיֶ֖ה אָס֑וֹן עָנ֣וֹשׁ יֵעָנֵ֗שׁ כַּֽאֲשֶׁ֨ר יָשִׁ֤ית עָלָיו֙ בַּ֣עַל הָֽאִשָּׁ֔ה וְנָתַ֖ן בִּפְלִלִֽים:
(כג) וְאִם־אָס֖וֹן יִהְיֶ֑ה וְנָתַתָּ֥ה נֶ֖פֶשׁ תַּ֥חַת נָֽפֶשׁ:
(כד) עַ֚יִן תַּ֣חַת עַ֔יִן שֵׁ֖ן תַּ֣חַת שֵׁ֑ן יָ֚ד תַּ֣חַת יָ֔ד רֶ֖גֶל תַּ֥חַת רָֽגֶל:
(כה) כְּוִיָּה֙ תַּ֣חַת כְּוִיָּ֔ה פֶּ֖צַע תַּ֣חַת פָּ֑צַע חַבּוּרָ֕ה תַּ֖חַת חַבּוּרָֽה: ס

התשלום הכי מפתיע בהיותו תשלום כלכלי, מעצם היומרה שבו, הנו תשלום הבושת. הבושת מנסה לכמת רגש של המתבייש (התנאים והאמוראים אכן דנים ארוכות איך בדיוק מכמתים דבר זה). המקור ממנו אנו לומדים תשלום בושת עוסק באישה שמחזיקה במבושיו של איש שנאבק עם האיש שלה, המדרש עומד על זה שאין מדובר כאן בדוגמא סתמית.

תנחומא כי תצא א
“זָכוֹר אֵת אֲשֶׁר עָשָׂה לְךָ וְגוֹ’. רַבִּי לֵוִי פָּתַח, גָעַרְתָּ גוֹיִם אִבַּדְתָּ רָשָׁע (תהלים ט, ו). גָעַרְתָּ גוֹיִם, זֶה עֲמָלֵק, דִּכְתִיב: רֵאשִׁית גּוֹיִם עֲמָלֵק (במדבר כד, כ). אִבַּדְתָּ רָשָׁע, זֶה עֵשָׂו, דִּכְתִיב: וְקָרְאוּ לָהֶם גְּבוּל רִשְׁעָה(מלאכי א, ד). אִם יֹאמַר לְךָ אָדָם, יַעֲקֹב הוּא בִּכְלָל. אֱמֹר לוֹ: אִבַּדְתָּ רְשָׁעִים אֵין כְּתִיב כָּאן, אֶלָּא רָשָׁע. שְׁמָם מָחִיתָ לְעוֹלָם וָעֶד (תהלים ט, ו), שֶׁנֶּאֱמַר: תִּמְחֶה אֶת זֵכֶר וְגוֹ’. וְהָשֵׁב לִשְׁכֵנֵינוּ שִׁבְעָתַיִם אֶל חֵיקָם וְגוֹ'(תהלים עט, יב). רַבִּי יוּדָן בַּר גַּדְיָא וְרַבִּי יְהוֹשֻׁעַ בֶּן לֵוִי וְרַבָּנָן. רַבִּי יוּדָן בַּר גַּדְיָא אָמַר, זָכוֹר מֶה עָשָׂה לָנוּ בַּמִּילָה, שֶׁהִיא נְתוּנָה בְּחֵיקוֹ שֶׁל אָדָם. וְאָתְיָא כִּי הָא, דְּאָמַר רַבִּי חָמָא בַּר שַׁקְלָא וְרַבִּי יְהוֹשֻׁעַ בֶּן לֵוִי וְרַבִּי יוֹחָנָן, מֶה הָיוּ בֵּית עֲמָלֵק עוֹשִׂין. הָיוּ מְחַתְּכִין מִלוֹתֵיהֶם שֶׁל יִשְׂרָאֵל וְזוֹרְקִין כְּלַפֵּי מַעְלָה, וְאוֹמְרִים: בָּזֶה בָּחַרְתָּ, טֹל לְךָ מַה שֶׁבָּחַרְתְּ. זֶהוּ מַה שֶׁכָּתוּב, חֶרְפָּתָם אֲשֶׁר חֵרְפוּךָ ה’ (שם). וְרַבִּי יְהוֹשֻׁעַ בֶּן לֵוִי אָמַר, יִזָּכֵר לָהֶם מַה שֶּׁעָשׂוּ בַּתּוֹרָה, דִּכְתִיב בָּהּ, מְזֻקָּק שִׁבְעָתַיִם (שם יב, ח). וְרַבָּנָן אָמְרֵי, יִזָּכֵר לָהֶם מַה שֶּׁעָשׂוּ בְּבֵית הַמִּקְדָּשׁ, שֶׁהוּא נָתוּן בְּחֵיקוֹ שֶׁל עוֹלָם, דִּכְתִיב: וּמֵחֵיק הָאָרֶץ עַד הָעֲזָרָה הַתַּחְתּוֹנָה שְׁתַּיִם אַמּוֹת (יחזקאל מג, יד). בָּא שְׁמוּאֵל הַנָּבִיא וּפָרַע לָהֶם, שֶׁנֶּאֱמַר: וַיְשַׁסֵּף שְׁמוּאֵל אֶת אֲגָג (ש״‎א טו, לג). מֶה עָשָׂה לוֹ. רַבִּי אַבָּא בַּר כַּהֲנָא אָמַר, הָיָה מְחַתֵּךְ מִבְּשָׂרוֹ כַּזַּיִת וּמַאֲכִילוֹ לַנַּעֲמִיּוֹת, הֲדָא הוּא דִּכְתִיב: יֹאכַל בַּדֵּי עוֹרוֹ, יֹאכַל בַּדָּיו בְּכוֹר מָוֶת (איוב יח, יג), שֶׁבָּרַר לוֹ מִיתָה מָרָה. וְרַבָּנָן אָמְרֵי, הֶעֱמִיד אַרְבָּעָה קֻנְטָסִין וּמָתְחוּ עֲלֵיהֶן, וְהוּא אוֹמֵר, אָכֵן סָר מַר הַמָּוֶת (ש״‎א טו, לב), כָּךְ מְמִיתִין אֶת הַשָּׂרִים מִיתוֹת חֲמוּרוֹת. רַבִּי שְׁמוּאֵל בַּר אַבְדִּימִי אָמַר, בְּדִינֵי אֻמּוֹת הָעוֹלָם דָּנוּ, לֹא בְּעֵדִים וְלֹא בְּהַתְרָאָה. רַבִּי אוֹמֵר, סֵרְסוֹ, דִּכְתִיב: וַיֹּאמֶר שְׁמוּאֵל כַּאֲשֶׁר שִׁכְּלָה נָשִׁים חַרְבֶּךָ כֵּן תִּשְׁכַּל מִנָּשִׁים אִמֶּךָ (שם פסוק לג). אָמַר רַבִּי לֵוִי, אַף מֹשֶׁה רְמָזָהּ לְיִשְׂרָאֵל מִן הַתּוֹרָה, שֶׁנֶּאֱמַר: כִּי יִנָּצוּ אֲנָשִׁים יַחְדָּו אִישׁ וְאָחִיו וְקָרְבָה אֵשֶׁת הָאֶחָד וְגוֹ’, וְקַצֹּתָה אֶת כַּפָּהּ וְגוֹ’. מַה כְּתִיב אַחֲרָיו, זָכוֹר אֵת אֲשֶׁר עָשָׂה לְךָ עֲמָלֵק.”

התנחומא עומד על כך שהחזקת מבושיו של הגבר יש בכך מעין מעשה עמלק שהיו מחתכים את מקום הברית של האדם וזורקים אותו כלפי מעלה ואומרים להקב”ה בזה בחרת טול. כך עשה שמואל לאגג שסירסו מעין מידה כנגד מידה. הדבר גם מקביל למה שנאמר על יחס עמלק במקדש שנקרא החיק של עם ישראל. זו הסיבה, אומר המדרש שמה שסמוך לפרשה זו הוא פרשת המלחמה בעמלק.
כשעמלק תוקף, הוא עושה זאת דווקא בתחום המיני, הוא תוקף המקום בו עשו ברית מילה. יש לכך סיבה, יש פה מעין אמירה של עמלק על עצם מושג הברית שכנראה קשור בצורה מסוימת לרעיון הבושה.

במקרא, הפעם הראשונה בו הבושה נזכרת קשור גם הוא לתחום המיני, לעירום:

בראשית פרק ב פסוק כה (פרשת בראשית)
” וַיִּֽהְי֤וּ שְׁנֵיהֶם֙ עֲרוּמִּ֔ים הָֽאָדָ֖ם וְאִשְׁתּ֑וֹ וְלֹ֖א יִתְבֹּשָֽׁשׁוּ׃”

לפני שהאדם ואשתו אכלו מעץ הדעת טוב ורע, הם לא חשו בושה, רק אחרי שאכלו מעץ הדעת טוב ורע הם החלו לחוש בושה, הבושה מתבטאת בכך שהגוף שלהם עצמו הופך להיות מושא לבושה. הבושה שהיא רגש מקושרת בצורה ישירה לגוף ובמיוחד למקומות המכוסים שבו.

ועל כך אומר המדרש:

מדרש הגדול בראשית פרק ב פסוק כה (פרשת בראשית)
כה) ויהיו שניהם ערומים. מלמד שלא היתה מחשבתן פנויה לדבר זה ולא מתביישין שהן ערומין, אלא מחשבתן קשורה בידיעת אדון העולם ובעבודתו, שלא נבראו אלא תמימים חכמים מחוכמים ומתוך כך שרתה עליהם שכינה ונצטוו. וכשם שאין אדם מתבייש בזמן הזה אם היתה ידו גלויה או רגלו גלויה כך לא היו מתביישים שמקום ערותן גלוי. וכיון שחטאו נשתנה זיו פניהן ונהפכה מחשבתן לדבר אחר והרגישו שהן ערומים ונתביישו זה מזה עד שעשו להם חגורות.

הבושה תלויה בכך שהאדם איבד את האחדותיות שלו עם ההוויה כולה. מחשבתו היתה אחדותית עם אדון העולם ועבודתו ועל כן הוא לא חש בושה. אך מרגע שהוא אכל מעץ הדעת טוב ורע האחדותיות שלו התפוגגה והתפתחה בו הייחודיות. ייחודיות זו יש בה הכרה לאחרות, בכך שכל אדם מפגין בצורתו הייחודית את מי שהוא ומה שהוא, אך גם ההכרה שהפגנה זו אינה זהה לאחר. וכך הוא מתחיל לחוש בושה ולהרגיש אחרות.

הבושה קשורה לאחרות, היא קשורה לנפרדות המהותית. הממשות האנושית יוצרת יחד איתה גם תוצר אחר, את הבושה, אך כשיש בושה מתגלה שיש גם כבוד.
דרך הבושה אנו פוגשים את הרגש המשיק לה, את הכבוד. רק מי שיש לו כבוד יכול להבין את הבושה. כבודו של אדם נובע מכך שהוא מפגין בצורה ייחודית משהו שרק הוא מסוגל להפגין בכל הבריאה כולה.

לא סתם העולם היווני היה מלא בסיפורי מערכות יחסים מיניות בין האלים לבין בני האדם. מערכות יחסים אלו נובעות מחוסר של הבושה של האלים עם המציאות, שהרי האלים והמציאות אחד הם. הגיבורים היוונים הם התוצר של מערכות היחסים האלו.

דווקא התפיסה שמרחיקה את האדם מן המציאות וגם מן האלוקות, שמכריחה אותו לראות את מה שמעבר לו שאינו הוא, היא תשתית עולם הבושה ועולם הכבוד.

אובדן הבושה קשור במהות ביכולת של האדם להרגיש אחד עם המציאות, לחוש אחד עם כל הסובב אותו. התינוק אין בו בושה, זאת מאחר שאין בו עצמיות, הוא אחדותי עם העולם, מבחינתו אין עוד מלבדו עצמו. אמנם יש כאלו שדורשים זאת כך שהזקנים ישבו לאכול ולשתות אחרי שחזו את האלוקים לחיוב, אך הרוב דורשים זאת לשלילה. אולי יש לומר שהדבר נובע מאובדן הבושה שגורר עמו את אובדן הכבוד והיכולת לכבד. אובדן בושה הקשור לתיקון הרגעי שהיה לחטא עץ הדעת, לתפיסה שמעמד הר סיני החזיר את ישראל למציאות של תמימות, לעולם של גן עדן.

פרשת משפטים מחדדת את החשיבות של היחס לאחר, את החשיבות של היחס לקיומו של האחר ואת ההתנהלות מולו. לפעמים מרוב תורה וקדושה, יכולה דעתו של אדם להיות גסה עליו, לכן פרשת משפטים עוסקת בממשות, בעולם האמיתי.

תאריך פרסום:
תגים

פוסטים אחרונים

הצטרפו לניוזלטר

קבלו עדכונים שבועיים על דברי תורה, חדשות ועדכונים כלליים ישירות לתיבת הדוא”ל שלכם מאור תורה סטון.

"*" אינדוקטור שדות חובה

מדינה*
שדה זה מיועד למטרות אימות ויש להשאיר אותו ללא שינוי.
.pf-primary-img{display:none !important;}