״המדרש והמיתוס״ – פרשת משפטים: משם אלוקים

סוגיית שמות הא-ל בתורה היא סוגיא סבוכה. רבים כתבו עליה, רבים הגו בה וניסו לעמוד על השוני בין השמות השונים. פרשת משפטים מציגה את אחד מן הביטויים המיוחדים ביותר של סוגיא זו. לאחר מעמד הר סיני, בו עם ישראל חווה התגלות ומקבל את עשרת הדברות, מגיעה פרשת משפטים שנאמרת אל משה רבינו. בסיומה של הפרשה נראה שמתרחש השלב האחרון של מעמד הר סיני, שלב בו משתתפים הזקנים, אהרון, בניו וחור וכמובן משה ויהושע. לאורך כל הפרשה ישנה אי בהירות ביחס לשם אחד של הא-ל שחוזר לאורך כל הפרשה: שם אלוקים.

אנו ננסה להתחקות אחרי השם הזה ולראות את ההתייחסויות השונות של המדרש ואולי אף בדרך זו נצליח לפתור נקודה קשה מאוד שעולה בסוף הפרשה.

הפעם הראשונה בה אנו נפגשים בשם אלוקים בהקשר לא ברור היא בפתיחת הפרשה המתארת מציאות בה עבד עברי לא רוצה לצאת לחופשי ורוצה להישאר בבית אדונו:

שמות פרק כא פסוק ה (פרשת משפטים) – ו (פרשת משפטים)
(ה) וְאִם־אָמֹ֤ר יֹאמַר֙ הָעֶ֔בֶד אָהַ֙בְתִּי֙ אֶת־אֲדֹנִ֔י אֶת־אִשְׁתִּ֖י וְאֶת־בָּנָ֑י לֹ֥א אֵצֵ֖א חָפְשִֽׁי:
(ו) וְהִגִּישׁ֤וֹ אֲדֹנָיו֙ אֶל־הָ֣אֱלֹהִ֔ים וְהִגִּישׁוֹ֙ אֶל־הַדֶּ֔לֶת א֖וֹ אֶל־הַמְּזוּזָ֑ה וְרָצַ֨ע אֲדֹנָ֤יו אֶת־אָזְנוֹ֙ בַּמַּרְצֵ֔עַ וַעֲבָד֖וֹ לְעֹלָֽם: ס

התורה מספרת לנו שהשלב הראשון בהתייחסות לעבד שלא רוצה לצאת הוא שאדונו מגיש אותו אל האלוקים, ורק לאחר מכן הוא מגישו אל הדלת ורוצע את אוזנו. איך בדיוק מגישים את העבד אל האלוקים?

המדרש אומר על כך:

מדרש הגדול שמות פרק כא פסוק ו (פרשת משפטים)
ו) והגישו אדניו אל האלהים. מוליכו אצל שלשה ואומר דבריו בפניהם.

ניכר מן המדרש שהכוונה במילה אלוהים בפסוק זה הוא לשלושה אנשים שמתפקדים כבית דין, כדיינים לפניהם מוסר העבד את דבריו. המשך המדרש שם את הדברים בקונטקסט מרתק:

מדרש הגדול שמות פרק כא פסוק ו (פרשת משפטים)
שאלו התלמידים את רבן יוחנן בן זכאי אמרו לו מה ראה העבד להירצע באזנו מכל איבריו, אמר להם אוזן ששמעה על הר סיני אנכי ה' אלהיך לא יהיה לך אלהים אחרים על פני (שמות כ, ב – ג) ופירקה מעליה עול מלכות שמים וקיבלה עליה עול בשר ודם, אוזן ששמעה כי לי בני ישראל עבדים (ויקרא כה, נה) הלך וקנה לו אדון אחר, לפיכך תבוא האוזן ותירצע שלא שמרה את מה ששמעה. ומה נשתנית דלת ומזוזה מכל כלי הבית אלא אמר הקדוש ברוך הוא אני פדיתי אתכם מבית עבדים בשכר אותו הדם שעשיתם על המשקוף ועל שתי המזוזות ואתה מבקש לחזור לעבדות לכך והגישו אדניו אל הדלת או אל המזוזה.

לאור חלקו הראשון של המדרש, החלק השני הוא מרתק. בחלקו הראשון של המדרש העבד מוסר בפני אלוהים- דיינים, את רצונו להישאר עבד עולם לאדונו. בחלקו השני של המדרש אוזנו נרצעת כיוון שאוזן זו שמעה שעליו להיות עבד לאלוקים בסיני ועכשיו הוא בוחר לעצמו אדון אחר. אך למי הוא מוסר הודעה זו? לאלוהים- לדיינים! אולי הבעיה היא שהדיינים ולא האלוקים נהיו האלוקים עבורו.

הפעם השניה בה אנו נתקלים בשם אלוקים בהקשר מענין הנו בהקשר של רוצח בשגגה:

שמות פרק כא פסוק יב (פרשת משפטים) – יג (פרשת משפטים)
(יב) מַכֵּ֥ה אִ֛ישׁ וָמֵ֖ת מ֥וֹת יוּמָֽת:
(יג) וַאֲשֶׁר֙ לֹ֣א צָדָ֔ה וְהָאֱלֹהִ֖ים אִנָּ֣ה לְיָד֑וֹ וְשַׂמְתִּ֤י לְךָ֙ מָק֔וֹם אֲשֶׁ֥ר יָנ֖וּס שָֽׁמָּה: ס

מן הפסוקים עולה שאלוקים "אִנה לידו" של הרוצח בשגגה לעשות את מעשהו וגרם להריגת הנרצח על ידי הרוצח בשגגה. על כך אומר המדרש:

מדרש אגדה (בובר) שמות פרק כא פסוק יג (פרשת משפטים)
ואשר לא צדה והאלהים אנה לידו. וכי הקדוש ברוך הוא מאנה ביד האדם להכות את הנפש, אלא למה הדבר דומה, לשני בני אדם שהרגו את הנפש, אחד בשוגג ואחד במזיד, לזה אין עדים ולזה אין עדים, הקדוש ברוך הוא מזמנן לפונדק אחד, זה שהרג במזיד יושב תחת הסולם, וזה שהרג בשוגג יורד היה מן הסולם, ונפל על אותו שהרג מזיד והרגו, נמצא זה שהרג במזיד מת, וזה שהרג בשוגג גולה:

במדרש ברור שהמילה אלוקים מייצגת את הקדוש ברוך הוא. אך מעניין לראות את ההקשר. אלוקים מתגלה פה כעושה צדק במציאת הרוצח במזיד שנהרג על ידי רוצח בשגגה. אלוקים הוא "הדיין" של המציאות שעושה צדק בעולם.

פעם הבאה בה אנו פוגשים את שם אלוקים, מזכיר לנו את הביטוי שנאמר בהקשר של עבד, במקום "והגישו אל האלוקים" נאמר כאן "ונקרב בעל הבית אל האלוקים":

שמות פרק כב פסוק ו (פרשת משפטים) – ח (פרשת משפטים)
(ו) כִּֽי־יִתֵּן֩ אִ֨ישׁ אֶל־רֵעֵ֜הוּ כֶּ֤סֶף אֽוֹ־כֵלִים֙ לִשְׁמֹ֔ר וְגֻנַּ֖ב מִבֵּ֣ית הָאִ֑ישׁ אִם־יִמָּצֵ֥א הַגַּנָּ֖ב יְשַׁלֵּ֥ם שְׁנָֽיִם:
(ז) אִם־לֹ֤א יִמָּצֵא֙ הַגַּנָּ֔ב וְנִקְרַ֥ב בַּֽעַל־הַבַּ֖יִת אֶל־הָֽאֱלֹהִ֑ים אִם־לֹ֥א שָׁלַ֛ח יָד֖וֹ בִּמְלֶ֥אכֶת רֵעֵֽהוּ:
(ח) עַֽל־כָּל־דְּבַר־פֶּ֡שַׁע עַל־שׁ֡וֹר עַל־חֲ֠מוֹר עַל־שֶׂ֨ה עַל־שַׂלְמָ֜ה עַל־כָּל־אֲבֵדָ֗ה אֲשֶׁ֤ר יֹאמַר֙ כִּי־ה֣וּא זֶ֔ה עַ֚ד הָֽאֱלֹהִ֔ים יָבֹ֖א דְּבַר־שְׁנֵיהֶ֑ם אֲשֶׁ֤ר יַרְשִׁיעֻן֙ אֱלֹהִ֔ים יְשַׁלֵּ֥ם שְׁנַ֖יִם לְרֵעֵֽהוּ: ס

המדרשים מיד אומרים שהאלוהים בפסוקים אלו הנם הדיינים:

פסיקתא זוטרתא (לקח טוב) שמות פרק כב פסוק ז (פרשת משפטים)
אם לא ימצא הגנב ונקרב בעל הבית אל האלהים. מאן אלהים דיינים. ונקרב בעל הבית אל האלהים. בשבועה

והמדרש אומר שמנוכחות המילה אלוהים בפסוקים אלו אנו למדים שיש צורך בשלושה דיינים:

פסיקתא זוטרתא (לקח טוב) שמות פרק כב פסוק ח (פרשת משפטים)
ונקרב בעל הבית אל האלהים. הרי כאן אחד, עד אלהים יבא דבר שניהם, הרי כאן שנים, אשר ירשיעון אלהים, הרי כאן שלשה, מיכן אמרו דיני ממונות בשלשה, דברי ר' יאשיה וכו', בפירקא קמא דסנהדרין: אשר ירשיען. חסר ו', ללמדך אשר ירשיעון אלהים, זה דיין שלישי, כדתנן דיני ממונות בשלשה, זה בורר לו אחד, וזה בורר לו אחד, ושנים בוררין להם עוד אחד, ומטין על פי אחד, בין לזכות בין לחובה, לכך נאמר אשר ירשיעון אלהים, זה דיין המכריע בין השנים

יש צורך בשלושה דיינים מפני שיש צורך בריבוי דעות בכדי לפסוק – ושלושה הם המיעוט של ריבוי הדעות. צדק אנושי לא נעשה על ידי דיין אחד, אלא על ידי ריבוי דיינים.

המקום הבא בו אנו מוצאים את שם אלוקים כשם שיש לברר את מהותו הנו בהקשר של קללת אלוקים:

שמות פרק כב פסוק כז (פרשת משפטים)
(כז) אֱלֹהִ֖ים לֹ֣א תְקַלֵּ֑ל וְנָשִׂ֥יא בְעַמְּךָ֖ לֹ֥א תָאֹֽר:

במדרש נחלקו רבי עקיבא ורבי ישמעאל על מי בדיוק מדובר פה, על אלוקים או שמא על הדיינים:

פסיקתא זוטרתא (לקח טוב) שמות פרק כב פסוק כז (פרשת משפטים)
אלהים לא תקלל. אזהרה למברך השם, שהרי עונש שמענו, דכתיב ונוקב שם ה' מות יומת (ויקרא כד טז), דברי ר' עקיבא, ר' ישמעאל אומר אזהרה זו לדיינים, שנאמר עד אלהים יבא דבר שניהם (שמות כב ח), מיכן אמרו יש מדבר דבר אחד וחייב בארבעה דברים, כגון בן נשיא שקילל את אביו חייב בארבעה דברים, משום אביו, ומשום נשיא, ומשום דיין, ומשום בעמך לא תאור:

לפי רבי ישמעאל אנו למדים פה אזהרה מיוחדת שלא לקלל את הדיין ולפי רבי עקיבא זו אזהרה למקלל את השם. אנו שמים לב שהפסוק בהחלט יכול להתפרש פה בשני אופנים, אלוקים ואדם כאחד.

בפעמים הבאות שאנו פוגשים את שם אלוקים ברור לחלוטין שמדובר בעבודה זרה:

שמות פרק כג פסוק יב (פרשת משפטים) – יג (פרשת משפטים)
(יב) שֵׁ֤שֶׁת יָמִים֙ תַּעֲשֶׂ֣ה מַעֲשֶׂ֔יךָ וּבַיּ֥וֹם הַשְּׁבִיעִ֖י תִּשְׁבֹּ֑ת לְמַ֣עַן יָנ֗וּחַ שֽׁוֹרְךָ֙ וַחֲמֹרֶ֔ךָ וְיִנָּפֵ֥שׁ בֶּן־אֲמָתְךָ֖ וְהַגֵּֽר:
(יג) וּבְכֹ֛ל אֲשֶׁר־אָמַ֥רְתִּי אֲלֵיכֶ֖ם תִּשָּׁמֵ֑רוּ וְשֵׁ֨ם אֱלֹהִ֤ים אֲחֵרִים֙ לֹ֣א תַזְכִּ֔ירוּ לֹ֥א יִשָּׁמַ֖ע עַל־פִּֽיךָ:

וכן בהמשך אנו נתקלים באזהרה על איסור עבודת אלוקים אחרים, על דגש אלוקי העמים שנמצאים בארץ ישראל:

שמות פרק כג פסוק כ (פרשת משפטים) – כה (פרשת משפטים)
(כ) הִנֵּ֨ה אָנֹכִ֜י שֹׁלֵ֤חַ מַלְאָךְ֙ לְפָנֶ֔יךָ לִשְׁמָרְךָ֖ בַּדָּ֑רֶךְ וְלַהֲבִ֣יאֲךָ֔ אֶל־הַמָּק֖וֹם אֲשֶׁ֥ר הֲכִנֹֽתִי:
(כא) הִשָּׁ֧מֶר מִפָּנָ֛יו וּשְׁמַ֥ע בְּקֹל֖וֹ אַל־תַּמֵּ֣ר בּ֑וֹ כִּ֣י לֹ֤א יִשָּׂא֙ לְפִשְׁעֲכֶ֔ם כִּ֥י שְׁמִ֖י בְּקִרְבּֽוֹ:
(כב) כִּ֣י אִם־שָׁמוֹעַ֤ תִּשְׁמַע֙ בְּקֹל֔וֹ וְעָשִׂ֕יתָ כֹּ֖ל אֲשֶׁ֣ר אֲדַבֵּ֑ר וְאָֽיַבְתִּי֙ אֶת־אֹ֣יְבֶ֔יךָ וְצַרְתִּ֖י אֶת־צֹרְרֶֽיךָ:
(כג) כִּֽי־יֵלֵ֣ךְ מַלְאָכִי֘ לְפָנֶיךָ֒ וֶהֱבִֽיאֲךָ֗ אֶל־הָֽאֱמֹרִי֙ וְהַ֣חִתִּ֔י וְהַפְּרִזִּי֙ וְהַֽכְּנַעֲנִ֔י הַחִוִּ֖י וְהַיְבוּסִ֑י וְהִכְחַדְתִּֽיו:
(כד) לֹֽא־תִשְׁתַּחֲוֶ֤ה לֵאלֹֽהֵיהֶם֙ וְלֹ֣א תָֽעָבְדֵ֔ם וְלֹ֥א תַעֲשֶׂ֖ה כְּמַֽעֲשֵׂיהֶ֑ם כִּ֤י הָרֵס֙ תְּהָ֣רְסֵ֔ם וְשַׁבֵּ֥ר תְּשַׁבֵּ֖ר מַצֵּבֹתֵיהֶֽם:
(כה) וַעֲבַדְתֶּ֗ם אֵ֚ת יְקֹוָ֣ק אֱלֹֽהֵיכֶ֔ם וּבֵרַ֥ךְ אֶֽת־לַחְמְךָ֖ וְאֶת־מֵימֶ֑יךָ וַהֲסִרֹתִ֥י מַחֲלָ֖ה מִקִּרְבֶּֽךָ: ס

האיסור פה נובע מכך שהשם מודיע לנו שמלאכו ילך לפנינו ולא הוא:

מדרש הגדול שמות פרק כג פסוק כ (פרשת משפטים)
הנה אנכי שלח מלאך לפניך. זה נביא. וכן הוא אומר ויעל מלאך ה' מן הגלגל אל הבוכים (שופטים ב, א). לפניך, שיהא מאיר לפניך כנר שהוא מאיר לכל הבית. לשמרך בדרך, להזהירך על דברי תורה.

על פי המדרש מלאכו של השם הנו הנביא שמזהיר אותנו על דברי תורה. עם ישראל מונהג על ידי נביאים ולא על ידי אלוקים ממש, שאינו נוכח כמנהיג העם. דבר זה אולי יפתה את העם לעבוד את "האלוהים הנוכחים", דהיינו את אלוהי העמים, ועל כך מזהיר אותו השם, לא להתפתות בדבר זה.

וכך גם לפני כן בפרשה:

שמות פרק כג פסוק יג (פרשת משפטים)
(יג) וּבְכֹ֛ל אֲשֶׁר־אָמַ֥רְתִּי אֲלֵיכֶ֖ם תִּשָּׁמֵ֑רוּ וְשֵׁ֨ם אֱלֹהִ֤ים אֲחֵרִים֙ לֹ֣א תַזְכִּ֔ירוּ לֹ֥א יִשָּׁמַ֖ע עַל־פִּֽיךָ:

המדרש מסביר שדבר זה נאמר לנביא, שלא יתנבא בשם אלוקים אחרים:

מכילתא דרבי שמעון בר יוחאי (אפשטין-מלמד) שמות פרק כג פסוק יג (פרשת משפטים)
שם אלהים אחרים לא תזכירו זו אזהרה לנביא המתנבא בשם ע"ז לפי שהוא אומר ומת הנביא ההוא (דב' יח כ) עונש שמענו אזהרה מנין ת"ל ושם אלהים אחרים לא תזכירו.

אסור להתנבא, להיות מנהיג בשם אלוהים אחרים. ושוב, הפיתוי לכך מובהק. השם לא נוכח, בעוד אלוהים של העמים כן נוכחים בקרב העמים בדמות אליליהם. על כך הכתוב מזהיר אותנו ואת המנהיגים והנביאים לא להתפתות לדרוש אלוהים קרובים, אלוהים נגישים, אלא רק את השם.

העובדה שגם בני אדם מכונים "אלוהים" בצירוף התפקיד של מנהיגי העם להיות שליחי השם וכינויים כמלאך, יכול לעורר בלבול רב, לא בקרב העם, אלא במנהיגים עצמם. המנהיגים יכולים לחשוב בטעות, שהם באמת כמו אלוקים. ממנהיגים מצופה לייצג את אלוקים, להיות אנשי צדק, להשליט צדק בעולם, בדיוק כמו אלוקים, אך הכוח העצום הזה יכול לשכר ולשקר. האדם יכול לחשוב שהוא אכן כמו אלוקים, שהוא ואלוקים הם באותה הרמה. כנראה זה הרקע לפסוקים התמוהים ביותר בסוף הפרשה:

שמות פרק כד פסוק ג (פרשת משפטים) – יא (פרשת משפטים)
(ג) וַיָּבֹ֣א מֹשֶׁ֗ה וַיְסַפֵּ֤ר לָעָם֙ אֵ֚ת כָּל־דִּבְרֵ֣י יְקֹוָ֔ק וְאֵ֖ת כָּל־הַמִּשְׁפָּטִ֑ים וַיַּ֨עַן כָּל־הָעָ֜ם ק֤וֹל אֶחָד֙ וַיֹּ֣אמְר֔וּ כָּל־הַדְּבָרִ֛ים אֲשֶׁר־דִּבֶּ֥ר יְקֹוָ֖ק נַעֲשֶֽׂה:
(ד) וַיִּכְתֹּ֣ב מֹשֶׁ֗ה אֵ֚ת כָּל־דִּבְרֵ֣י יְקֹוָ֔ק וַיַּשְׁכֵּ֣ם בַּבֹּ֔קֶר וַיִּ֥בֶן מִזְבֵּ֖חַ תַּ֣חַת הָהָ֑ר וּשְׁתֵּ֤ים עֶשְׂרֵה֙ מַצֵּבָ֔ה לִשְׁנֵ֥ים עָשָׂ֖ר שִׁבְטֵ֥י יִשְׂרָאֵֽל:
(ה) וַיִּשְׁלַ֗ח אֶֽת־נַעֲרֵי֙ בְּנֵ֣י יִשְׂרָאֵ֔ל וַיַּֽעֲל֖וּ עֹלֹ֑ת וַֽיִּזְבְּח֞וּ זְבָחִ֧ים שְׁלָמִ֛ים לַיקֹוָ֖ק פָּרִֽים:
(ו) וַיִּקַּ֤ח מֹשֶׁה֙ חֲצִ֣י הַדָּ֔ם וַיָּ֖שֶׂם בָּאַגָּנֹ֑ת וַחֲצִ֣י הַדָּ֔ם זָרַ֖ק עַל־הַמִּזְבֵּֽחַ:
(ז) וַיִּקַּח֙ סֵ֣פֶר הַבְּרִ֔ית וַיִּקְרָ֖א בְּאָזְנֵ֣י הָעָ֑ם וַיֹּ֣אמְר֔וּ כֹּ֛ל אֲשֶׁר־דִּבֶּ֥ר יְקֹוָ֖ק נַעֲשֶׂ֥ה וְנִשְׁמָֽע:
(ח) וַיִּקַּ֤ח מֹשֶׁה֙ אֶת־הַדָּ֔ם וַיִּזְרֹ֖ק עַל־הָעָ֑ם וַיֹּ֗אמֶר הִנֵּ֤ה דַֽם־הַבְּרִית֙ אֲשֶׁ֨ר כָּרַ֤ת יְקֹוָק֙ עִמָּכֶ֔ם עַ֥ל כָּל־הַדְּבָרִ֖ים הָאֵֽלֶּה:
(ט) וַיַּ֥עַל מֹשֶׁ֖ה וְאַהֲרֹ֑ן נָדָב֙ וַאֲבִיה֔וּא וְשִׁבְעִ֖ים מִזִּקְנֵ֥י יִשְׂרָאֵֽל:
(י) וַיִּרְא֕וּ אֵ֖ת אֱלֹהֵ֣י יִשְׂרָאֵ֑ל וְתַ֣חַת רַגְלָ֗יו כְּמַעֲשֵׂה֙ לִבְנַ֣ת הַסַּפִּ֔יר וּכְעֶ֥צֶם הַשָּׁמַ֖יִם לָטֹֽהַר:
(יא) וְאֶל־אֲצִילֵי֙ בְּנֵ֣י יִשְׂרָאֵ֔ל לֹ֥א שָׁלַ֖ח יָד֑וֹ וַֽיֶּחֱזוּ֙ אֶת־הָ֣אֱלֹהִ֔ים וַיֹּאכְל֖וּ וַיִּשְׁתּֽוּ: ס

מעמד הברית העצום של סיני נחתם בעולות ראיה. אנו למדים שבסוף המעמד אצילֵי בני ישראל אכן רואים את אלוקי ישראל, הם חוזים את אלוקים ואוכלים ושותים.

ואומרת המכילתא:

מכילתא דרבי שמעון בר יוחאי (אפשטין-מלמד) שמות פרק כד פסוק י (פרשת משפטים)
ויראו את אלקי ישראל מלמד שניזונו עיניהן מזיו השכינה. ותחת רגליו מלמד שהגיסו דעתן והשוו עליונים לתחתונים. לבנת הספיר ולהלן כעין תרשיש (יחז' א טז) מה להלן אופן אף כאן אופן. יכול לבנת ספיר ממש ת"ל כמעשה ולהלן הוא אומר מלאות עינים סביב לארבעתן (יחז' א יח). וכעצם השמים לטהר כטהרו שלרקיע יכול ממש ת"ל וכעצם מלמד שמשמיעין את האוזן מה שיכולה לשמוע.

המנהיגים השוו תחתונים לעליונים, את הדיינים, האלוהים שמונו לדון, לאלוקים ממש. הם נפלו בפיתוי הגדול של המנהיגים, של הדיינים, הם לא הבינו שהם בני אדם, הם חשבו שהם אלוקים. המדרש מספר לנו שהעונש על כך הגיע בהמשך:

מדרש הגדול שמות פרק כד פסוק יא (פרשת משפטים)
ואל אצילי בני ישראל לא שלח ידו. מלמד שהיו ראויין לשליחות יד. וכן הוא אומר יתקדשו פן יפרץ בהם ה' (שמות יט, כב). אלא אמר הקדוש ברוך הוא ביום שמחת תורה יהיה אבל אלא הריני ממתין להם עד שהוקם אהל מועד באותו היום השכיב נדב ואביהוא וזקנים מתו בתבערה, ר' יהודה הנשיא אומר נדב ואביהוא נטלו פיפסון שלהן מהר סיני, אם כן למה עיכבה להן מדת הדין, אלא אמר הקדוש ברוך הוא אם ימותו נדב ואביהוא היום אין ישראל יודעין מה חטאו ויאמרו מדת הדין מקופחת אלא הריני ממתין להן עד שיחטאו בדבר גלוי לעיני כל ישראל ויאמרו יפה נידונו ויפה נתחייבו. וכן הוא אומר הוא אשר דבר ה' לאמר בקרבי אקדש ועל פני כל העם אכבד (ויקרא י, ג).

נדב ואביהו הקריבו אש זרה, ונשרפו גם הם. שמישהו מקריב אש זרה שלא צווה עליה, הוא שם את עצמו במעמד של אלוקים. זהו מסר עמוק מאוד למנהיגי העם – היזהרו כי לא אלוקים אתם.

נערך על ידי יפעה וינשטיין

לעמוד "המדרש והמיתוס"