חיפוש
סגור את תיבת החיפוש

״המדרש ההלכה והמיתוס״ – פרשת נח: הברית הכפולה

מאת הרב אביע”ד סנדרס, מנהל השמה בכולל דעה ע”ש סוזי ברדפילד ור”מ במדרשת או”ת לינדנבאום

אביע

היציאה מן התיבה לאחר המבול, מלווה בחידושים רבים ביחס לעולם שקדם למבול.

בראשית פרקים ח-ט
(טז) צֵ֖א מִן־הַתֵּבָ֑ה אַתָּ֕ה וְאִשְׁתְּךָ֛ וּבָנֶ֖יךָ וּנְשֵֽׁי־בָנֶ֖יךָ אִתָּֽךְ: (יז) כָּל־הַחַיָּ֨ה אֲשֶֽׁר־אִתְּךָ֜ מִכָּל־בָּשָׂ֗ר בָּע֧וֹף וּבַבְּהֵמָ֛ה וּבְכָל־הָרֶ֛מֶשׂ הָרֹמֵ֥שׂ עַל־הָאָ֖רֶץ הוצא הַיְצֵ֣א אִתָּ֑ךְ וְשָֽׁרְצ֣וּ בָאָ֔רֶץ וּפָר֥וּ וְרָב֖וּ עַל־הָאָֽרֶץ: (יח) וַיֵּ֖צֵא־נֹ֑חַ וּבָנָי֛ו וְאִשְׁתּ֥וֹ וּנְשֵֽׁי־בָנָ֖יו אִתּֽוֹ: (יט) כָּל־הַֽחַיָּ֗ה כָּל־הָרֶ֙מֶשׂ֙ וְכָל־הָע֔וֹף כֹּ֖ל רוֹמֵ֣שׂ עַל־הָאָ֑רֶץ לְמִשְׁפְּחֹ֣תֵיהֶ֔ם יָצְא֖וּ מִן־הַתֵּבָֽה: (כ) וַיִּ֥בֶן נֹ֛חַ מִזְבֵּ֖חַ לַֽיקֹוָ֑ק וַיִּקַּ֞ח מִכֹּ֣ל׀ הַבְּהֵמָ֣ה הַטְּהֹרָ֗ה וּמִכֹּל֙ הָע֣וֹף הַטָּה֔וֹר וַיַּ֥עַל עֹלֹ֖ת בַּמִּזְבֵּֽחַ: (כא) וַיָּ֣רַח יְקֹוָק֘ אֶת־רֵ֣יחַ הַנִּיחֹחַ֒ וַיֹּ֨אמֶר יְקֹוָ֜ק אֶל־לִבּ֗וֹ לֹֽא־אֹ֠סִף לְקַלֵּ֨ל ע֤וֹד אֶת־הָֽאֲדָמָה֙ בַּעֲב֣וּר הָֽאָדָ֔ם כִּ֠י יֵ֣צֶר לֵ֧ב הָאָדָ֛ם רַ֖ע מִנְּעֻרָ֑יו וְלֹֽא־אֹסִ֥ף ע֛וֹד לְהַכּ֥וֹת אֶת־כָּל־חַ֖י כַּֽאֲשֶׁ֥ר עָשִֽׂיתִי: (כב) עֹ֖ד כָּל־יְמֵ֣י הָאָ֑רֶץ זֶ֡רַע וְ֠קָצִיר וְקֹ֨ר וָחֹ֜ם וְקַ֧יִץ וָחֹ֛רֶף וְי֥וֹם וָלַ֖יְלָה לֹ֥א יִשְׁבֹּֽתוּ: (א) וַיְבָ֣רֶךְ אֱלֹהִ֔ים אֶת־נֹ֖חַ וְאֶת־בָּנָ֑יו וַיֹּ֧אמֶר לָהֶ֛ם פְּר֥וּ וּרְב֖וּ וּמִלְא֥וּ אֶת־הָאָֽרֶץ: (ב) וּמוֹרַאֲכֶ֤ם וְחִתְּכֶם֙ יִֽהְיֶ֔ה עַ֚ל כָּל־חַיַּ֣ת הָאָ֔רֶץ וְעַ֖ל כָּל־ע֣וֹף הַשָּׁמָ֑יִם בְּכֹל֩ אֲשֶׁ֨ר תִּרְמֹ֧שׂ הָֽאֲדָמָ֛ה וּֽבְכָל־דְּגֵ֥י הַיָּ֖ם בְּיֶדְכֶ֥ם נִתָּֽנוּ: (ג) כָּל־רֶ֙מֶשׂ֙ אֲשֶׁ֣ר הוּא־חַ֔י לָכֶ֥ם יִהְיֶ֖ה לְאָכְלָ֑ה כְּיֶ֣רֶק עֵ֔שֶׂב נָתַ֥תִּי לָכֶ֖ם אֶת־כֹּֽל: (ד) אַךְ־בָּשָׂ֕ר בְּנַפְשׁ֥וֹ דָמ֖וֹ לֹ֥א תֹאכֵֽלוּ: (ה) וְאַ֨ךְ אֶת־דִּמְכֶ֤ם לְנַפְשֹֽׁתֵיכֶם֙ אֶדְרֹ֔שׁ מִיַּ֥ד כָּל־חַיָּ֖ה אֶדְרְשֶׁ֑נּוּ וּמִיַּ֣ד הָֽאָדָ֗ם מִיַּד֙ אִ֣ישׁ אָחִ֔יו אֶדְרֹ֖שׁ אֶת־נֶ֥פֶשׁ הָֽאָדָֽם: (ו) שֹׁפֵךְ֙ דַּ֣ם הָֽאָדָ֔ם בָּֽאָדָ֖ם דָּמ֣וֹ יִשָּׁפֵ֑ךְ כִּ֚י בְּצֶ֣לֶם אֱלֹהִ֔ים עָשָׂ֖ה אֶת־הָאָדָֽם: (ז) וְאַתֶּ֖ם פְּר֣וּ וּרְב֑וּ שִׁרְצ֥וּ בָאָ֖רֶץ וּרְבוּ־בָֽהּ: ס
(ח) וַיֹּ֤אמֶר אֱלֹהִים֙ אֶל־נֹ֔חַ וְאֶל־בָּנָי֥ו אִתּ֖וֹ לֵאמֹֽר: (ט) וַאֲנִ֕י הִנְנִ֥י מֵקִ֛ים אֶת־בְּרִיתִ֖י אִתְּכֶ֑ם וְאֶֽת־זַרְעֲכֶ֖ם אַֽחֲרֵיכֶֽם:
(י) וְאֵ֨ת כָּל־נֶ֤פֶשׁ הַֽחַיָּה֙ אֲשֶׁ֣ר אִתְּכֶ֔ם בָּע֧וֹף בַּבְּהֵמָ֛ה וּֽבְכָל־חַיַּ֥ת הָאָ֖רֶץ אִתְּכֶ֑ם מִכֹּל֙ יֹצְאֵ֣י הַתֵּבָ֔ה לְכֹ֖ל חַיַּ֥ת הָאָֽרֶץ:
(יא) וַהֲקִמֹתִ֤י אֶת־בְּרִיתִי֙ אִתְּכֶ֔ם וְלֹֽא־יִכָּרֵ֧ת כָּל־בָּשָׂ֛ר ע֖וֹד מִמֵּ֣י הַמַּבּ֑וּל וְלֹֽא־יִהְיֶ֥ה ע֛וֹד מַבּ֖וּל לְשַׁחֵ֥ת הָאָֽרֶץ:
(יב) וַיֹּ֣אמֶר אֱלֹהִ֗ים זֹ֤את אֽוֹת־הַבְּרִית֙ אֲשֶׁר־אֲנִ֣י נֹתֵ֗ן בֵּינִי֙ וּבֵ֣ינֵיכֶ֔ם וּבֵ֛ין כָּל־נֶ֥פֶשׁ חַיָּ֖ה אֲשֶׁ֣ר אִתְּכֶ֑ם לְדֹרֹ֖ת עוֹלָֽם:
(יג) אֶת־קַשְׁתִּ֕י נָתַ֖תִּי בֶּֽעָנָ֑ן וְהָֽיְתָה֙ לְא֣וֹת בְּרִ֔ית בֵּינִ֖י וּבֵ֥ין הָאָֽרֶץ: (יד) וְהָיָ֕ה בְּעַֽנְנִ֥י עָנָ֖ן עַל־הָאָ֑רֶץ וְנִרְאֲתָ֥ה הַקֶּ֖שֶׁת בֶּעָנָֽן: (טו) וְזָכַרְתִּ֣י אֶת־בְּרִיתִ֗י אֲשֶׁ֤ר בֵּינִי֙ וּבֵ֣ינֵיכֶ֔ם וּבֵ֛ין כָּל־נֶ֥פֶשׁ חַיָּ֖ה בְּכָל־בָּשָׂ֑ר וְלֹֽא־יִֽהְיֶ֨ה ע֤וֹד הַמַּ֙יִם֙ לְמַבּ֔וּל לְשַׁחֵ֖ת כָּל־בָּשָֽׂר: (טז) וְהָיְתָ֥ה הַקֶּ֖שֶׁת בֶּֽעָנָ֑ן וּרְאִיתִ֗יהָ לִזְכֹּר֙ בְּרִ֣ית עוֹלָ֔ם בֵּ֣ין אֱלֹהִ֔ים וּבֵין֙ כָּל־נֶ֣פֶשׁ חַיָּ֔ה בְּכָל־בָּשָׂ֖ר אֲשֶׁ֥ר עַל־הָאָֽרֶץ: (יז) וַיֹּ֥אמֶר אֱלֹהִ֖ים אֶל־נֹ֑חַ זֹ֤את אֽוֹת־הַבְּרִית֙ אֲשֶׁ֣ר הֲקִמֹ֔תִי בֵּינִ֕י וּבֵ֥ין כָּל־בָּשָׂ֖ר אֲשֶׁ֥ר עַל־הָאָֽרֶץ: פ

אם צריך למנות את השינויים המתרחשים בעולם החדש, בעולם שצומח מתוך חורבן המבול, ניתן לדבר על כמה היבטים מעניינים:
א. הקרבת קורבן של נח ובניו
ב. החלטה אלוקית שאלוקים לא ידון שוב את העולם לחורבן
ג. הכרה בטבעו של האדם
ד. התר אכילת חיות
ה. איסור רצח
ו. ברכה וציווי על פריה ורביה
ז. מעמד הברית בין אלוקים לבין העולם

חידושים עולמיים אלו וגם אחרים הנם הבסיס למה שאנו מכנים שבע מצוות בני נח.

הגמרא בסנהדרין נותנת לנו רשימה של שבע המצוות האלו:

תלמוד בבלי, סנהדרין דף נ״ו עמוד א
תנו רבנן שבע מצות נצטוו בני נח: 1. דינין
2. וברכת השם 3. ע”ז 4. גילוי עריות 5. ושפיכות דמים 6. וגזל 7. ואבר מן החי

בהמשך, הגמרא מעלה אופציות אחרות למה כלול ברשימת המצוות המוטלות על בני נח:

תלמוד בבלי סנהדרין דף נ״ו עמוד ב
רבי חנניה בן (גמלא) אומר אף על הדם מן החי רבי חידקא אומר אף על הסירוס רבי שמעון אומר אף על הכישוף רבי יוסי אומר כל האמור בפרשת כישוף בן נח מוזהר עליו (דברים יח, י) לא ימצא בך מעביר בנו ובתו באש קוסם קסמים מעונן ומנחש ומכשף וחובר חבר ושואל אוב וידעוני ודורש אל המתים וגו’ ובגלל התועבות האלה ה’ אלהיך מוריש אותם מפניך ולא ענש אלא אם כן הזהיר רבי אלעזר אומר אף על הכלאים מותרין בני נח ללבוש כלאים ולזרוע כלאים ואין אסורין אלא בהרבעת בהמה ובהרכבת האילן מנהני מילי אמר ר’ יוחנן דאמר קרא (בראשית ב, טז) ויצו ה’ אלהים על האדם לאמר מכל עץ הגן אכול תאכל ויצו אלו הדינין וכן הוא אומר (בראשית יח, יט) כי ידעתיו למען אשר יצוה את בניו וגו’ ה’ זו ברכת השם וכן הוא אומר (ויקרא כד, טז) ונוקב שם ה’ מות יומת אלהים זו עבודת כוכבים וכן הוא אומר (שמות כ, ב) לא יהיה לך אלהים אחרים על האדם זו שפיכות דמים וכן הוא אומר (בראשית ט, ו) שופך דם האדם וגו’ לאמר זו גילוי עריות וכן הוא אומר (ירמיהו ג, א) לאמר הן ישלח איש את אשתו והלכה מאתו והיתה לאיש אחר מכל עץ הגן ולא גזל אכל תאכל ולא אבר מן החי כי אתא רבי יצחק תני איפכא ויצו זו עבודת כוכבים אלהים זו דינין בשלמא אלהים זו דינין דכתיב (שמות כב, ז) ונקרב בעל הבית אל האלהים אלא ויצו זו ע”ז מאי משמע רב חסדא ורב יצחק בר אבדימי חד אמר (שמות לב, ח) סרו מהר מן הדרך אשר צויתים עשו להם וגו’ וחד אמר (הושע ה, יא) עשוק אפרים רצוץ משפט כי הואיל הלך אחרי צו

הסיבה לדיון בגמרא מה כלול במצוות נח, היא שברור שאנו מדברים כאן על התשתית המעין מובנת מאליה של המציאות מבחינת המסורת היהודית. אלו הם הצווים שלפני הצווים, הרעיונות היסודיים והבסיסיים ביותר שהמציאות מובנית אליהם, בחינת דרך הארץ שקדמה לתורה, אך לא דרך ארץ רק במובן של מוסר טבעי, אלא גם ביטוי לפן המוסרי שנושק לצו האלוקי היסודי כלפי המציאות עצמה. ישנן דרכי התנהלות שבלעדיהן העולם לא יכול להתקיים. לא מדובר פה רק על מצוות מוסריות, אמנם עבודה זרה נתפסת כמעשה לא מוסרי, אך נראה שלא חוסר המוסר עומד פה במוקד אלא העבודה זרה עצמה מן הפן הדתי שלה.

בספר היובלים, ספר שנמצא במערות קומראן מופיעה רשימה אחרת של מצוות:

ספר היובלים ז׳:כ״ג-כ״ד
(כג) ביובל השמונה ועשרים החל נוח את בני בניו את כל החוקות והמצוות אשר ידע ואת המשפט: (כד) ויעד בבניו לעשות צדק ולכסות בשר ערוותם ולברך את בוראם ולכבד את האב ואת האם לאהוב איש את רעהו ולשמור את נפשותיהם מכל זנונים וטומאה ומכל עוולה:
מבחינת הרמב”ם, המצוות הן קדומות יותר מתקופת נח, הן נצטוו בתקופת האדם הראשון:

משנה תורה, הלכות מלכים ומלחמות ט׳:א׳
(א) עַל שִׁשָּׁה דְּבָרִים נִצְטַוָּה אָדָם הָרִאשׁוֹן. עַל עֲבוֹדָה זָרָה. וְעַל בִּרְכַּת הַשֵּׁם. וְעַל שְׁפִיכוּת דָּמִים. וְעַל גִּלּוּי עֲרָיוֹת. וְעַל הַגֵּזֶל. וְעַל הַדִּינִים. אַף עַל פִּי שֶׁכֻּלָּן הֵן קַבָּלָה בְּיָדֵינוּ מִמּשֶׁה רַבֵּנוּ. וְהַדַּעַת נוֹטָה לָהֶן. מִכְּלַל דִּבְרֵי תּוֹרָה יֵרָאֶה שֶׁעַל אֵלּוּ נִצְטַוָּה. הוֹסִיף לְנֹחַ אֵבֶר מִן הַחַי שֶׁנֶּאֱמַר (בראשית ט, ד) “אַךְ בָּשָׂר בְּנַפְשׁוֹ דָמוֹ לֹא תֹאכֵלוּ”. נִמְצְאוּ שֶׁבַע מִצְוֹת. וְכֵן הָיָה הַדָּבָר בְּכָל הָעוֹלָם עַד אַבְרָהָם. בָּא אַבְרָהָם וְנִצְטַוָּה יֶתֶר עַל אֵלּוּ בְּמִילָה. וְהוּא הִתְפַּלֵּל שַׁחֲרִית. וַיִּצְחָק הִפְרִישׁ מַעֲשֵׂר וְהוֹסִיף תְּפִלָּה אַחֶרֶת לִפְנוֹת הַיּוֹם. וְיַעֲקֹב הוֹסִיף גִּיד הַנָּשֶׁה וְהִתְפַּלֵּל עַרְבִית. וּבְמִצְרַיִם נִצְטַוָּה עַמְרָם בְּמִצְוֹת יְתֵרוֹת. עַד שֶׁבָּא משֶׁה רַבֵּנוּ וְנִשְׁלְמָה תּוֹרָה עַל יָדוֹ:
המצוות הן מצוות שנצטווה עליהם אדם הראשון מאלוקים, בתקופת נח אלוקים מוסיף עוד מצווה, לא לאכול אבר מן החי. יש עוד מצוות שהתווספו אחר כך, בימי האבות, תפילה, גיד הנשה ועוד. ברור לחלוטין שתפילה וגיד הנשה אינן מצוות מוסריות, גם לדעת הרמב”ם שבע מצוות בני נח הנן מצוות שמתארות את התשתית הדתית והמוסרית של המציאות כאחד.

המדרשים עומדים על כך שיש מצווה אחת מתוך שבע המצוות שנתייחדה מכל יתר המצוות:

בראשית רבה (וילנא) פרשה לד סימן יד (פרשת נח)
יד [ט, ו – ז] שופך דם האדם באדם דמו ישפך וגו’, א”ר חנינא כולהם כהלכות בני נח בעד אחד, בדיין אחד, בלא עדים, ובלא התראה, ע”י שליח, ע”י עוברים, בעד אחד בדיין אחד, שופך דם האדם באדם אחד, דמו ישפך, בלא עדים ובלא התראה, שופך דם האדם דמו ישפך, ע”י שליח, שופך דם האדם, ע”י אדם, דמו ישפך, על ידי עוברים, שופך דם האדם, ר”י ב”ר סימון אמר אף החונקו, שופך דם האדם וגו’, אמר ר’ לוי הרי שהרג ולא נהרג אימתי הוא נהרג לכשיבא אדם, שופך דם האדם באדם דמו ישפך, דרש ר”ע כל מי שהוא שופך דמים מעלים עליו כאלו הוא ממעט את הדמות, מ”ט שופך דם האדם באדם דמו ישפך, מפני מה כי בצלם אלהים עשה את האדם, דרש ר”א בן עזריה כל מי שהוא מבטל פריה ורביה מעלה עליו הכתוב כאלו הוא ממעט את הדמות מ”ט כי בצלם אלהים עשה את האדם, וכתיב בתריה ואתם פרו ורבו וגו’ שרצו בארץ ורבו, דרש בן עזאי כל מי שהוא מבטל פריה ורביה מעלה עליו הכתוב כאלו שופך דמים וממעט את הדמות מאי טעמיה שופך דם האדם מפני מה כי בצלם אלהים ומה כתיב אחריו ואתם פרו ורבו, א”ל ר”א בן עזריה נאים דברים היוצאים מפי עושיהן, בן עזאי נאה דורש ולא נאה מקיים, א”ל אני לפי שחשקה נפשי בתורה, אבל יתקיים העולם באחרים.

איסור לקיחת החיים והצו על הרביית החיים, על המשכיות העולם, הינו הצו היסודי. החיים עצמם הם הצו המרכזי ביותר בשבע מצוות בני נח. הברית נכרתת מיד לאחר הצו על איסור שפיכת דמו של האדם, זה הוא מוקד הברית של אלוקים עם העולם.

אך מרתק לראות שבן עזאי, לא קיים את הצו על פריה ורביה. הוא אומר – חשקה נפשי בתורה והעולם יתקיים על ידי אחרים. ההכרעה של בן עזאי וההצדקה שלו את הכרעתו מלמדות אותנו נקודה עקרונית, התורה והחיים אינם חד הם. התורה נוספה על התשתית הראשונית של החיים. אך תשתית ראשונית זו של חיים, צלם האלוקים בו האדם נעשה, גם הוא זוכה להתייחסות מצוותית. העובדה שהאדם הוא צלם אלוקים הנה מוקד החיות שלו.

החיות, הצלם האלוקים של האדם, היתה אמורה להספיק לקשר של האדם עם אלוקים, לקשר של אדם עם האדם. אך מפסוקי הפתיחה של הפרשה אנו למדים נקודה אחרת, האדם השחית את דרכו, כאשר האדם משחית את דרכו הוא משחית את נקודת החיות שבו. כך מתארת התורה את הדברים:

בראשית פרק ו פסוק יא (פרשת נח) – יב (פרשת נח)
(יא) וַתִּשָּׁחֵ֥ת הָאָ֖רֶץ לִפְנֵ֣י הָֽאֱלֹהִ֑ים וַתִּמָּלֵ֥א הָאָ֖רֶץ חָמָֽס:
(יב) וַיַּ֧רְא אֱלֹהִ֛ים אֶת־הָאָ֖רֶץ וְהִנֵּ֣ה נִשְׁחָ֑תָה כִּֽי־הִשְׁחִ֧ית כָּל־בָּשָׂ֛ר אֶת־דַּרְכּ֖וֹ עַל־הָאָֽרֶץ:

כשמנתחים את הדברים רואים שיש כאן שני שלבים, השלב הראשון הוא ההשחתות לפני האלוקים, השלב השני הוא כשכל בשר משחית את דרכו.

כך גם מופיע בפסוקים החידתיים שחותמים את פרשת בראשית:

בראשית פרק ו פסוק א (פרשת בראשית) – ז (פרשת בראשית)
(א) וַֽיְהִי֙ כִּֽי־הֵחֵ֣ל הָֽאָדָ֔ם לָרֹ֖ב עַל־פְּנֵ֣י הָֽאֲדָמָ֑ה וּבָנ֖וֹת יֻלְּד֥וּ לָהֶֽם:
(ב) וַיִּרְא֤וּ בְנֵי־הָֽאֱלֹהִים֙ אֶת־בְּנ֣וֹת הָֽאָדָ֔ם כִּ֥י טֹבֹ֖ת הֵ֑נָּה וַיִּקְח֤וּ לָהֶם֙ נָשִׁ֔ים מִכֹּ֖ל אֲשֶׁ֥ר בָּחָֽרוּ:
(ג) וַיֹּ֣אמֶר יְקֹוָ֗ק לֹֽא־יָד֨וֹן רוּחִ֤י בָֽאָדָם֙ לְעֹלָ֔ם בְּשַׁגַּ֖ם ה֣וּא בָשָׂ֑ר וְהָי֣וּ יָמָ֔יו מֵאָ֥ה וְעֶשְׂרִ֖ים שָׁנָֽה:
(ד) הַנְּפִלִ֞ים הָי֣וּ בָאָרֶץ֘ בַּיָּמִ֣ים הָהֵם֒ וְגַ֣ם אַֽחֲרֵי־כֵ֗ן אֲשֶׁ֨ר יָבֹ֜אוּ בְּנֵ֤י הָֽאֱלֹהִים֙ אֶל־בְּנ֣וֹת הָֽאָדָ֔ם וְיָלְד֖וּ לָהֶ֑ם הֵ֧מָּה הַגִּבֹּרִ֛ים אֲשֶׁ֥ר מֵעוֹלָ֖ם אַנְשֵׁ֥י הַשֵּֽׁם: פ
מפטיר
(ה) וַיַּ֣רְא יְקֹוָ֔ק כִּ֥י רַבָּ֛ה רָעַ֥ת הָאָדָ֖ם בָּאָ֑רֶץ וְכָל־יֵ֙צֶר֙ מַחְשְׁבֹ֣ת לִבּ֔וֹ רַ֥ק רַ֖ע כָּל־הַיּֽוֹם:
(ו) וַיִּנָּ֣חֶם יְקֹוָ֔ק כִּֽי־עָשָׂ֥ה אֶת־הָֽאָדָ֖ם בָּאָ֑רֶץ וַיִּתְעַצֵּ֖ב אֶל־לִבּֽוֹ:
(ז) וַיֹּ֣אמֶר יְקֹוָ֗ק אֶמְחֶ֨ה אֶת־הָאָדָ֤ם אֲשֶׁר־בָּרָ֙אתִי֙ מֵעַל֙ פְּנֵ֣י הָֽאֲדָמָ֔ה מֵֽאָדָם֙ עַד־בְּהֵמָ֔ה עַד־רֶ֖מֶשׂ וְעַד־ע֣וֹף הַשָּׁמָ֑יִם כִּ֥י נִחַ֖מְתִּי כִּ֥י עֲשִׂיתִֽם:

מאחר והאדם נהיה חוטא אל מול האלוקים, רוחו של השם הפסיקה להיות באדם. אך לא רק חוטא מול השם היה האדם, אלא יצר מחשבות לבו רק רע כל היום, גם ביחס לבני אדם אחרים וביחסו לבריות אחרות.

לשם כך אחרי המבול, יש צורך בשני סוגים של קיבועים, קיבוע של האדם אל מול אלוקים וקיבוע של האדם אל מול חבריו. הברית עם אלוקים מסומלת על ידי הקשת, הברית עם האדם לא מוזכרת, אך היא עולה מן החידושים אותם ציינו בתחילת דברינו, כנראה הביטוי המרכזי ביותר שלה מגיע בפסוק שמתאר את התקופה שלאחר המבול:

בראשית פרק י פסוק א (פרשת נח)
(א) וְאֵ֙לֶּה֙ תּוֹלְדֹ֣ת בְּנֵי־נֹ֔חַ שֵׁ֖ם חָ֣ם וָיָ֑פֶת וַיִּוָּלְד֥וּ לָהֶ֛ם בָּנִ֖ים אַחַ֥ר הַמַּבּֽוּל:

הבחירה בשיקום מן החורבן, בחיים, זה הביטוי העילאי של הברית המחודשת בין אדם לאדם.
כמובן, שבע מצוות בני נח הצליחו לשמור על על הברית בין האנושות לבין אלוקים. אמנם אלו מצוות שאמורות לשמור על החיות האלוקית של האדם, אך הוא בחר בנתיב אחר. האדם בנה מגדל שתכליתו היא איחודם של בני האדם, אך מסתבר שדבר זה בא על חשבון הקשר שלו עם אלוקים:

בראשית פרק יא פסוק א (פרשת נח) – ט (פרשת נח)
(א) וַֽיְהִ֥י כָל־הָאָ֖רֶץ שָׂפָ֣ה אֶחָ֑ת וּדְבָרִ֖ים אֲחָדִֽים:
(ב) וַֽיְהִ֖י בְּנָסְעָ֣ם מִקֶּ֑דֶם וַֽיִּמְצְא֥וּ בִקְעָ֛ה בְּאֶ֥רֶץ שִׁנְעָ֖ר וַיֵּ֥שְׁבוּ שָֽׁם:
(ג) וַיֹּאמְר֞וּ אִ֣ישׁ אֶל־רֵעֵ֗הוּ הָ֚בָה נִלְבְּנָ֣ה לְבֵנִ֔ים וְנִשְׂרְפָ֖ה לִשְׂרֵפָ֑ה וַתְּהִ֨י לָהֶ֤ם הַלְּבֵנָה֙ לְאָ֔בֶן וְהַ֣חֵמָ֔ר הָיָ֥ה לָהֶ֖ם לַחֹֽמֶר:
(ד) וַיֹּאמְר֞וּ הָ֣בָה׀ נִבְנֶה־לָּ֣נוּ עִ֗יר וּמִגְדָּל֙ וְרֹאשׁ֣וֹ בַשָּׁמַ֔יִם וְנַֽעֲשֶׂה־לָּ֖נוּ שֵׁ֑ם פֶּן־נָפ֖וּץ עַל־פְּנֵ֥י כָל־הָאָֽרֶץ:
(ה) וַיֵּ֣רֶד יְקֹוָ֔ק לִרְאֹ֥ת אֶת־הָעִ֖יר וְאֶת־הַמִּגְדָּ֑ל אֲשֶׁ֥ר בָּנ֖וּ בְּנֵ֥י הָאָדָֽם:
(ו) וַיֹּ֣אמֶר יְקֹוָ֗ק הֵ֣ן עַ֤ם אֶחָד֙ וְשָׂפָ֤ה אַחַת֙ לְכֻלָּ֔ם וְזֶ֖ה הַחִלָּ֣ם לַעֲשׂ֑וֹת וְעַתָּה֙ לֹֽא־יִבָּצֵ֣ר מֵהֶ֔ם כֹּ֛ל אֲשֶׁ֥ר יָזְמ֖וּ לַֽעֲשֽׂוֹת:
(ז) הָ֚בָה נֵֽרְדָ֔ה וְנָבְלָ֥ה שָׁ֥ם שְׂפָתָֽם אֲשֶׁר֙ לֹ֣א יִשְׁמְע֔וּ אִ֖ישׁ שְׂפַ֥ת רֵעֵֽהוּ:
(ח) וַיָּ֨פֶץ יְקֹוָ֥ק אֹתָ֛ם מִשָּׁ֖ם עַל־פְּנֵ֣י כָל־הָאָ֑רֶץ וַֽיַּחְדְּל֖וּ לִבְנֹ֥ת הָעִֽיר:
(ט) עַל־כֵּ֞ן קָרָ֤א שְׁמָהּ֙ בָּבֶ֔ל כִּי־שָׁ֛ם בָּלַ֥ל יְקֹוָ֖ק שְׂפַ֣ת כָּל־הָאָ֑רֶץ וּמִשָּׁם֙ הֱפִיצָ֣ם יְקֹוָ֔ק עַל־פְּנֵ֖י כָּל־הָאָֽרֶץ: פ

רק כשמגיע אברהם אבינו, נמצא האיזון הנכון בין החסד כלפי האדם והעמידה אל מול האל. אך מצוות בני נח, החידוש של צווי אלוקים לאחר המבול, מלמד אותנו שהעולם עומד על שתי רגליים ועל שתי רגליים הוא חייב לעמוד, על הקשר עם האדם ועל הקשר עם אלוקים.

תאריך פרסום:
תגים

פוסטים אחרונים

הצטרפו לניוזלטר

קבלו עדכונים שבועיים על דברי תורה, חדשות ועדכונים כלליים ישירות לתיבת הדוא”ל שלכם מאור תורה סטון.

"*" אינדוקטור שדות חובה

מדינה*
שדה זה מיועד למטרות אימות ויש להשאיר אותו ללא שינוי.
.pf-primary-img{display:none !important;}