חיפוש
סגור את תיבת החיפוש

״המדרש והמיתוס״ – פרשת נשא: נזיר, סוטה ומיתוס חדש

מאת הרב אביע”ד סנדרס, מנהל השמה בכולל דעה ע”ש סוזי ברדפילד ור”מ במדרשת או”ת לינדנבאום

אביע

בפרשה שלנו אנו למדים על פרשת אישה סוטה ופרשת נזיר, מוכר המדרש הידוע על הקשר הלוגי בין פרשת סוטה לפרשת נזיר:

מדרש הגדול במדבר פרק ו פסוק א (פרשת נשא)
א – ב) וידבר… דבר אל בני ישראל ואמרת אלהם איש או אשה כי יפלא. תניא ר’ מאיר למה נסמכה פרשת נזיר לפרשת שוטה, לומר לך שכל הרואה שוטה בקלקולה יזיר עצמו מן היין. לפה שנאמר קדוש יהיה גדל פרע שער ראשו, יגדל בקדושה.

על פי המדרש, מי שרואה מעמד מטלטל כמו מעמד האישה הסוטה, ראוי שיהפך לנזיר. מי שרואה שמישהי התקלקלה, ראוי שיקבל על עצמו הזרה מיין. יין הוא מוצר צריכה בסיסי באותו הזמן (מים היו בדרך כלל מלוכלכים), אך גם מוצר צריכה שיכול להביא לאובדן עשתונות, לדבקות במותרות.

אותו דבר השיער, כמו יוסף שהיה מסלסל בשערו, דבר זה נדרש על ידי המדרש לגנאי:

תנחומא פרשת וישב סימן ח
“כיון שראה יוסף את עצמו בכך התחיל אוכל ושותה מסלסל בשערו ואומר ברוך המקום שהשכיחני בית אבי, א”ל הקב”ה אביך מתאבל עליך בשק ואפר ואתה אוכל ושותה ומסלסל בשערך הרי אדונתך מזדווגת לך ומצירה לך”

סלסול השיער נתפס כאקט של אדנות, כמעשה בלתי ראוי, כמעשה שמעיד על גסות רוח. מצד שני אותו גידול שיער יכול להיתפס כדבר שבקדושה, כמו שאמר המדרש “יגדל בקדושה”.

בשיר השירים נאמר בהקשר זה:

שיר השירים פרק ז פסוק ו
רֹאשֵׁ֤ךְ עָלַ֙יִךְ֙ כַּכַּרְמֶ֔ל וְדַלַּ֥ת רֹאשֵׁ֖ךְ כָּאַרְגָּמָ֑ן מֶ֖לֶךְ אָס֥וּר בָּרְהָטִֽים:

ומסביר רש”י במקום:

ודלת ראשך – קליעת שערות נזירייך נאה במצותה כקליעת ארגמן:
דלת ראשך – על שם שהקליעה מודלת על גובה הראש:
מלך אסור ברהטים – שמו של מקום קשור בתלתלים שנאמר (במדבר ו) נזר אלהיו על ראשו:

הקשר עם הקדוש ברוך הוא, מגיע כביכול מן תלתלי השיער, רש”י אומר שהדברים מבוססים על הנאמר בפסוקים:

(ב) דַּבֵּר֙ אֶל־בְּנֵ֣י יִשְׂרָאֵ֔ל וְאָמַרְתָּ֖ אֲלֵהֶ֑ם אִ֣ישׁ אֽוֹ־אִשָּׁ֗ה כִּ֤י יַפְלִא֙ לִנְדֹּר֙ נֶ֣דֶר נָזִ֔יר לְהַזִּ֖יר לַֽיקֹוָֽק:
(ג) מִיַּ֤יִן וְשֵׁכָר֙ יַזִּ֔יר חֹ֥מֶץ יַ֛יִן וְחֹ֥מֶץ שֵׁכָ֖ר לֹ֣א יִשְׁתֶּ֑ה וְכָל־מִשְׁרַ֤ת עֲנָבִים֙ לֹ֣א יִשְׁתֶּ֔ה וַעֲנָבִ֛ים לַחִ֥ים וִיבֵשִׁ֖ים לֹ֥א יֹאכֵֽל:
(ד) כֹּ֖ל יְמֵ֣י נִזְר֑וֹ מִכֹּל֩ אֲשֶׁ֨ר יֵעָשֶׂ֜ה מִגֶּ֣פֶן הַיַּ֗יִן מֵחַרְצַנִּ֛ים וְעַד־זָ֖ג לֹ֥א יֹאכֵֽל:
(ה) כָּל־יְמֵי֙ נֶ֣דֶר נִזְר֔וֹ תַּ֖עַר לֹא־יַעֲבֹ֣ר עַל־רֹאשׁ֑וֹ עַד־מְלֹ֨את הַיָּמִ֜ם אֲשֶׁר־יַזִּ֤יר לַיקֹוָק֙ קָדֹ֣שׁ יִהְיֶ֔ה גַּדֵּ֥ל פֶּ֖רַע שְׂעַ֥ר רֹאשֽׁוֹ:
(ו) כָּל־יְמֵ֥י הַזִּיר֖וֹ לַיקֹוָ֑ק עַל־נֶ֥פֶשׁ מֵ֖ת לֹ֥א יָבֹֽא:
(ז) לְאָבִ֣יו וּלְאִמּ֗וֹ לְאָחִיו֙ וּלְאַ֣חֹת֔וֹ לֹא־יִטַּמָּ֥א לָהֶ֖ם בְּמֹתָ֑ם כִּ֛י נֵ֥זֶר אֱלֹהָ֖יו עַל־רֹאשֽׁוֹ:
(ח) כֹּ֖ל יְמֵ֣י נִזְר֑וֹ קָדֹ֥שׁ ה֖וּא לַֽיקֹוָֽק:

המדרש אומר על הנאמר “נזר אלוקיו בראשו” דבר מרתק:

מדרש הגדול במדבר פרק ו פסוק ז (פרשת נשא)
כי נזר אלהיו על ראשו. מגיד שהנזירות בראש.

מוקד הנזירות נמצא בראש, בראש דווקא.

גם אישה סוטה מוקד הפעולה ביחס אליה הוא הראש והשיער:

במדבר פרק ה פסוק יא (פרשת נשא) – ו פסוק כז (פרשת נשא)
(יא) וַיְדַבֵּ֥ר יְקֹוָ֖ק אֶל־מֹשֶׁ֥ה לֵּאמֹֽר:
(יב) דַּבֵּר֙ אֶל־בְּנֵ֣י יִשְׂרָאֵ֔ל וְאָמַרְתָּ֖ אֲלֵהֶ֑ם אִ֥ישׁ אִישׁ֙ כִּֽי־תִשְׂטֶ֣ה אִשְׁתּ֔וֹ וּמָעֲלָ֥ה ב֖וֹ מָֽעַל:
(יג) וְשָׁכַ֨ב אִ֣ישׁ אֹתָהּ֘ שִׁכְבַת־זֶרַע֒ וְנֶעְלַם֙ מֵעֵינֵ֣י אִישָׁ֔הּ וְנִסְתְּרָ֖ה וְהִ֣יא נִטְמָ֑אָה וְעֵד֙ אֵ֣ין בָּ֔הּ וְהִ֖וא לֹ֥א נִתְפָּֽשָׂה:
(יד) וְעָבַ֨ר עָלָ֧יו רֽוּחַ־קִנְאָ֛ה וְקִנֵּ֥א אֶת־אִשְׁתּ֖וֹ וְהִ֣וא נִטְמָ֑אָה אוֹ־עָבַ֨ר עָלָ֤יו רֽוּחַ־קִנְאָה֙ וְקִנֵּ֣א אֶת־אִשְׁתּ֔וֹ וְהִ֖יא לֹ֥א נִטְמָֽאָה:
(טו) וְהֵבִ֨יא הָאִ֣ישׁ אֶת־אִשְׁתּוֹ֘ אֶל־הַכֹּהֵן֒ וְהֵבִ֤יא אֶת־קָרְבָּנָהּ֙ עָלֶ֔יהָ עֲשִׂירִ֥ת הָאֵיפָ֖ה קֶ֣מַח שְׂעֹרִ֑ים לֹֽא־יִצֹ֨ק עָלָ֜יו שֶׁ֗מֶן וְלֹֽא־יִתֵּ֤ן עָלָיו֙ לְבֹנָ֔ה כִּֽי־מִנְחַ֤ת קְנָאֹת֙ ה֔וּא מִנְחַ֥ת זִכָּר֖וֹן מַזְכֶּ֥רֶת עָוֹֽן:
(טז) וְהִקְרִ֥יב אֹתָ֖הּ הַכֹּהֵ֑ן וְהֶֽעֱמִדָ֖הּ לִפְנֵ֥י יְקֹוָֽק:
(יז) וְלָקַ֧ח הַכֹּהֵ֛ן מַ֥יִם קְדֹשִׁ֖ים בִּכְלִי־חָ֑רֶשׂ וּמִן־הֶעָפָ֗ר אֲשֶׁ֤ר יִהְיֶה֙ בְּקַרְקַ֣ע הַמִּשְׁכָּ֔ן יִקַּ֥ח הַכֹּהֵ֖ן וְנָתַ֥ן אֶל־הַמָּֽיִם:
(יח) וְהֶעֱמִ֨יד הַכֹּהֵ֥ן אֶֽת־הָאִשָּׁה֘ לִפְנֵ֣י יְקֹוָק֒ וּפָרַע֙ אֶת־רֹ֣אשׁ הָֽאִשָּׁ֔ה וְנָתַ֣ן עַל־כַּפֶּ֗יהָ אֵ֚ת מִנְחַ֣ת הַזִּכָּר֔וֹן מִנְחַ֥ת קְנָאֹ֖ת הִ֑וא וּבְיַ֤ד הַכֹּהֵן֙ יִהְי֔וּ מֵ֥י הַמָּרִ֖ים הַמְאָֽרֲרִֽים:
(יט) וְהִשְׁבִּ֨יעַ אֹתָ֜הּ הַכֹּהֵ֗ן וְאָמַ֤ר אֶל־הָֽאִשָּׁה֙ אִם־לֹ֨א שָׁכַ֥ב אִישׁ֙ אֹתָ֔ךְ וְאִם־לֹ֥א שָׂטִ֛ית טֻמְאָ֖ה תַּ֣חַת אִישֵׁ֑ךְ הִנָּקִ֕י מִמֵּ֛י הַמָּרִ֥ים הַֽמְאָרֲרִ֖ים הָאֵֽלֶּה:
(כ) וְאַ֗תְּ כִּ֥י שָׂטִ֛ית תַּ֥חַת אִישֵׁ֖ךְ וְכִ֣י נִטְמֵ֑את וַיִּתֵּ֨ן אִ֥ישׁ בָּךְ֙ אֶת־שְׁכָבְתּ֔וֹ מִֽבַּלְעֲדֵ֖י אִישֵֽׁךְ:
(כא) וְהִשְׁבִּ֨יעַ הַכֹּהֵ֥ן אֶֽת־הָֽאִשָּׁה֘ בִּשְׁבֻעַ֣ת הָאָלָה֒ וְאָמַ֤ר הַכֹּהֵן֙ לָֽאִשָּׁ֔ה יִתֵּ֨ן יְקֹוָ֥ק אוֹתָ֛ךְ לְאָלָ֥ה וְלִשְׁבֻעָ֖ה בְּת֣וֹךְ עַמֵּ֑ךְ (כז) וְהִשְׁקָ֣הּ אֶת־הַמַּ֗יִם וְהָיְתָ֣ה אִֽם־נִטְמְאָה֘ וַתִּמְעֹ֣ל מַ֣עַל בְּאִישָׁהּ֒ וּבָ֨אוּ בָ֜הּ הַמַּ֤יִם הַמְאָֽרֲרִים֙ לְמָרִ֔ים וְצָבְתָ֣ה בִטְנָ֔הּ וְנָפְלָ֖ה יְרֵכָ֑הּ וְהָיְתָ֧ה הָאִשָּׁ֛ה לְאָלָ֖ה בְּקֶ֥רֶב עַמָּֽהּ:
(כח) וְאִם־לֹ֤א נִטְמְאָה֙ הָֽאִשָּׁ֔ה וּטְהֹרָ֖ה הִ֑וא וְנִקְּתָ֖ה וְנִזְרְעָ֥ה זָֽרַע:

היחס לסוטה עובר דרך הפריעה של שיער ראשה, כמובן הוא גם עובר דרך נתינה של המים המרים והמאררים לאישה, מים שמוגדרים כמים קדושים שבודקים אם האישה נטמאה או לא. אם היא נטמאה צבה בטנה של האישה ואם לא נטמאה, נזרעה זרע.

פריעת השיער מזכירה מאוד את הנזיר שמגדל פרע את שיער ראשו.

הגמרא בברכות מספרת לנו על חנה, אימו של שמואל, שנחשדה על ידי עלי שהייתה שיכורה. הגמרא מתארת את דו השיח בין חנה לקדוש ברוך הוא, בצורה הבאה:

תלמוד בבלי מסכת ברכות דף לא עמוד ב
אמרה חנה לפני הקדוש ברוך הוא: רבונו של עולם, אם ראה – מוטב, ואם לאו – תראה, אלך ואסתתר בפני אלקנה בעלי, וכיון דמסתתרנא משקו לי מי סוטה, ואי אתה עושה תורתך פלסתר, שנאמר: ונקתה ונזרעה זרע.

אומרת חנה, אם הקדוש ברוך הוא לא יענה לתפילתי אני אלך ואסתתר בפני אלקנה ואהפוך לאישה סוטה כתוצאה מכך ישקו אותי את המים המאררים ואני אקבל זרע.

אי אפשר להתעלם מכך, שחנה, שנחשדה על ידי עלי לשיכורה, שיכורה מיין ממנו מזיר את עצמו הנזיר. זהו אינו החיבור היחיד בין חנה לפרשת סוטה ופרשת נזיר. המשנה במסכת נזיר מלמדת אותנו ששמואל נזיר היה:

תלמוד בבלי מסכת נזיר דף סו עמוד א
מתני’. נזיר היה שמואל, כדברי ר’ נהוראי, שנא’: ומורה לא יעלה על ראשו, נאמר בשמשון ומורה ונאמר בשמואל ומורה, מה מורה האמורה בשמשון נזיר, אף מורה האמורה בשמואל נזיר. א”ר יוסי: והלא אין מורה אלא של בשר ודם! א”ל רבי נהוראי, והלא כבר נאמר: ויאמר שמואל איך אלך ושמע שאול והרגני, שכבר היה עליו מורא של בשר ודם.

נזירותו של שמואל מושווית לנזירותו של שמשון. הוא לא היה נזיר רגיל, משום שהוא יכל להיטמאות למתים (אנו יודעים שנטמא לאגג). מצד שני, בניגוד לשמשון שנזירות השיער שלו בולטת מאוד בתיאורו במקרא, אין זה המצב עם שמואל.

בכדי לתאר את הנזירות של שמואל מן הראוי לראות את דברי הנביא עמוס:

עמוס פרק ב פסוק יא
(יא) וָאָקִ֤ים מִבְּנֵיכֶם֙ לִנְבִיאִ֔ים וּמִבַּחוּרֵיכֶ֖ם לִנְזִרִ֑ים הַאַ֥ף אֵֽין־זֹ֛את בְּנֵ֥י יִשְׂרָאֵ֖ל נְאֻם־יְקֹוָֽק:

הנזירות בפסוק זה נשקלת כנבואה. וכך אכן אומר המדרש:

ספרי זוטא (הורוביץ) במדבר פרק ו פסוק ח (פרשת נשא)
(ח). כל ימי נזרו קדוש הוא לה’, מפני שנזר דרך פרישות וטהרה נקרא קדוש ולא עוד אלא ששקלו הכתוב כנביא שנאמר ואקים מבניכם לנביאים ומבחוריכם לנזירים (עמוס ב יא):

האלשיך בפירושו מרחיב דברים אלו ואומר:

אלשיך עמוס פרק ב ד”ה (ט) ואנכי
בחוריכם לנזירים, שגם הבלתי נביאים על ידי נזירות אני משרה שכינתי בהם, כענין כי נזר אלקיו על ראשו, ואמר בחוריכם לרמוז ענין שמעון הצדיק, שאמר כי מעולם לא אכל מאשם נזיר, כי אם פעם אחת מבחור אחד שבא מן הדרום יפה עינים וטוב רואי קוצותיו תלתלים, אמרתי לו בני מה ראית לנדור נזירות, אמר רועה הייתי לאבא בצאן, ופעם אחת ראיתי בבואה שלי במים, וזחה דעתי עלי ובקש יצרי לטורדני, אז אמרתי חייך שערי שאני מגלחך לשמים, אז אמר שמעון הצדיק כמותך ירבו נודרי נזירות בישראל, עליהם אמר הכתוב כי יפליא לנדור נדר נזיר להזיר לה’, שאינו מתוך כעס וכיוצא בו ונשקו וחיבקו וכו’, וזה ירמוז פה באומרו ומבחוריכם שהוא מהבחורים הנודרים נדר נזיר, בל יטעם בחרותם אחרי יצרם, הם אשר הקמתי אני לנזירים:

האלשיך מתייחס לנזירות כנתיב להשראת שכינה. בעוד הנבואה מבחינות מסוימות מגיעה מלמעלה, הנזירות היא פעולה ממשית שמגיעה מלמטה. האלשיך מצטט גמרא מפורסמת (נדרים דף ט עמוד ב), על מפגשו של שמעון הצדיק עם הנזיר. שיערו הארוך של הנזיר שיכול לשמש מוקד ליופי, הופך להיות משהו שעתיד להיות מגולח לשם שמים. אך כפי שאמרנו, מהמדרשים עולה, שעצם השיער הוא מוקד החיבור עם השכינה, מגדלים בכדי להתחבר, לא רק על מנת לגלח.

זהו חילוק בין נזיר עולם לנזיר לשעה. נזיר רגיל מגדל שיער בכדי לגלח אותו, החומר מוקדש לאלוקות על ידי זה שהויתור עליו מגיע לשם שמים. ישנה ידיעה ברורה שהשיער שגדל מן האדם, יבוא יום והוא ירד, שהמותרות היוצאות מן האדם, הנם מותרות שאינם המרכז, בכך החומר מקבל את מקומו הראוי לו.
נזיר עולם, עניינו הוא אחר, השיער הופך להיות מוקד לחיבור למשהו גבוה יותר ונשגב יותר- האר”י מכנה זאת חיבור ישיר לפן הנשגב ביותר של האלוקות, עתיקא קדישא. הנזיר הזה לא צריך לבטל את החומר, אלא החומר אצלו עולה לדרגה נשגבת יותר, החומר הופך להיות מוקד השכינה.

כזאת היא גם האישה שמשקים אותה מהמים המאררים, פריעת שיער ראשה מעין הופכת אותה לנזיר עולם, מה שעוזר לה להתעלות מעל העובדה שאין לה ילדים וללדת ילד בעקבות התהליך אותו היא עוברת.

גם הסוטה וגם הנזירות הן הצצה לעולם שאנו לא באמת מבינים. עולם בו חומר הופך להיות קשר למשהו נשגב, קשר לשכינה, מים עם אפר מרפאים עקרות. אנו מכירים מאוד את הצד השני של היין ואת הצד השני של סלסול השיער, הצד שגורם להתרסקות רוחנית.

אך בעולם של אז, חומר היה הרבה מעבר לכך, מהתורה עולה שהיה לו גם כוח רוחני של ממש. הרוח שלא רואים אותה, הרוח שמקיפה את החומר מכל כיוון, היתה דומיננטית הרבה יותר. מעשה ידי אדם זכה לתכונות רוחניות עד כדי כך, שניתן היה להתבלבל ולייחס לו תכונות אלוקיות. התורה מתרה בנו לא לשכוח דבר זה, בסוף חומר על אף הרוחניות שלו הנו רק חומר, מה שמרכזי הנו האדם, האדם יכול לרתום את החומר לעבודה, יכול לרתום את הגוף למעשי פלא ונס, אך המוקד הוא חיבור לאלוקות דרך האנושיות.

נראה שמהמון בחינות העולם שלנו צועד לכיוון הזה מחדש. ביטויים כמו היד הנעלמה מזמן מתארים מציאויות של שוק שיש לו היבט חומרי. אך הרבה מעבר לכך, האינטליגנציה המלאכותית (ai), הופכת להיות למוצר מעשה ידי אדם בעל כוח של ממש, כוח שיהיה ניתן לציית לו, לתת לו לנהל את חיינו. חומר שיכול להיות אדון שלנו, לגרום לנו ללכת שבי אחרי מותרות אחרות, לעצב את היחס שלנו לבני אדם אחרים. זהו חומר שהמוקד שלו הנו הרוח והידע, כל הידע האנושי הופך למוצר עצמאי והסינתזה של כל הידע הזה, מקבלת איכויות רוחניות של ממש.

זהו אתגר של ממש שעומד בפתחנו. מה שמקשר את הנזירות והסוטה, הוא לא רק הקלקול, אלא גם התיקון. אנו צריכם לדאוג לכך שהחומר שחוזר לקבל בימינו איכויות רוחניות, יהיה לברכה ולא לקללה ולא לשכוח מי הוא מוקד הברכה.

ואולי לכן מיד אחרי פרשיית נזיר מגיעים הפסוקים הנודעים הבאים:

במדבר פרק ו פסוק כב (פרשת נשא) – כז (פרשת נשא)
(כב) וַיְדַבֵּ֥ר יְקֹוָ֖ק אֶל־מֹשֶׁ֥ה לֵּאמֹֽר:
(כג) דַּבֵּ֤ר אֶֽל־אַהֲרֹן֙ וְאֶל־בָּנָי֣ו לֵאמֹ֔ר כֹּ֥ה תְבָרֲכ֖וּ אֶת־בְּנֵ֣י יִשְׂרָאֵ֑ל אָמ֖וֹר לָהֶֽם: ס
(כד) יְבָרֶכְךָ֥ יְקֹוָ֖ק וְיִשְׁמְרֶֽךָ: ס
(כה) יָאֵ֨ר יְקֹוָ֧ק׀ פָּנָ֛יו אֵלֶ֖יךָ וִֽיחֻנֶּֽךָּ: ס
(כו) יִשָּׂ֨א יְקֹוָ֤ק׀ פָּנָיו֙ אֵלֶ֔יךָ וְיָשֵׂ֥ם לְךָ֖ שָׁלֽוֹם: ס
(כז) וְשָׂמ֥וּ אֶת־שְׁמִ֖י עַל־בְּנֵ֣י יִשְׂרָאֵ֑ל וַאֲנִ֖י אֲבָרֲכֵֽם: ס

כששמו של השם נמצא על בני ישראל, הוא, ולא החומר, מברך אותנו.

לעמוד “המדרש והמיתוס”

תאריך פרסום:
תגים

פוסטים אחרונים

הצטרפו לניוזלטר

קבלו עדכונים שבועיים על דברי תורה, חדשות ועדכונים כלליים ישירות לתיבת הדוא”ל שלכם מאור תורה סטון.

"*" אינדוקטור שדות חובה

מדינה*
שדה זה מיועד למטרות אימות ויש להשאיר אותו ללא שינוי.
.pf-primary-img{display:none !important;}