״המדרש והמיתוס״ – פרשת צו: השלום

פרשת צו עוסקת רובה ככולה כבר בעבודה של הכהנים, בקורבנות השונים, בכלי המשכן ועוד. אחד מן המדרשים המקסימים שסובבים את הפרשה, עוסק בזבח השלמים:

וְזֹ֥את תּוֹרַ֖ת זֶ֣בַח הַשְּׁלָמִ֑ים אֲשֶׁ֥ר יַקְרִ֖יב לַיקֹוָֽק: (ויקרא פרק ז פסוק יא)

רבי שמעון בר יוחאי מזהה את זבח השלמים עם השלום ודורש על השלום שכולל את כל הברכות כולם:

ויקרא רבה (וילנא) פרשת צו
"אר"ש בן יוחאי גדול השלום שכל הברכות כלולות בו (תהלים כט) ה' עוז לעמו יתן ה' יברך את עמו בשלום"

רבי שמעון בר יוחאי מזהה את השלום עם הכלליות. השלום כולל את הניגודים וככזה כל הברכות, אף כאלו שבמבט ראשון יכולות להראות לנו ברכות המנוגדות אחת לשניה, ברכות שעוסקות בנושאים מנוגדים שאף נתפסים כמנוגדים בחיי היום יום- כלולות בשלום. לאחר דברי רבי שמעון בר יוחאי המדרש מביא רצף של דרשות שנאמרו מפי תנאים שונים העוסקים במעלת השלום:

"חזקיה אמר תרתי חזקיה אמר גדול שלום שכל המצות כתיב בהו (שמות כג) כי תראה כי תפגע (דברים כב) כי יקרא אם באת מצוה לידך אתה זקוק לעשותה ואם לאו אי אתה זקוק לעשותה ברם הכא (תהלים לד) בקש שלום ורדפהו בקשהו למקומך ורדפהו למקום אחר חזקיה אמר חורי גדול השלום שבכל המסעות כתי' (במדבר לג) ויסעו ויחנו נוסעים במחלוקת וחונים במחלוקת כיון שבאו כולם לפני הר סיני נעשו כולם חנייה אחת הדא דכתיב (שמות יט) ויחן שם ישראל ויחנו שם בני ישראל אין כתיב כאן אלא ויחן שם ישראל אמר הקדוש ברוך הוא הרי שעה שאני נותן תורה לבני"

רבי חזקיה מלמד אותנו שהתורה ניתנה לנו מתי שהגיעו ישראל לסיני כיוון שאז עם ישראל לא היה במחלוקת – השלום הוא זה שאפשר את מתן התורה. בכל מסע נסעו ישראל במחלוקת ועצרו במחלוקת, אך שהגיעו לסיני עם ישראל הגיע ללא מחלוקת ועל כן נאמר "ויחן". משמעות ה"ויחן" היא השלום הפנימי, זהו החן ששרה על ישראל בעקבות השלום, חן שאיפשר את מתן התורה.

"בר קפרא אמר תלת בר קפרא אמר גדול שלום שדברו הכתובים דברי בדאות בתורה בשביל להטיל שלום בין אברהם לשרה הה"ד (בראשית יח) אחרי בלותי היתה לי עדנה ואדני זקן אבל לאברהם לא אמר כן אלא ואני זקנתי בר קפרא אומר חורי גדול שלום שדברו הכתובים לשון בדוי בנביאים בשביל להטיל שלום בין איש לאשתו שנאמר (שופטים יג) הנה נא את עקרה ולא ילדת והרית ויולדת בן אבל למנוח לא אמר כן אלא (שם /שופטים י"ג/) מכל אשר אמרתי אל האשה תשמר מ"מ סמנים היא צריכה בר קפרא אמר חורי גדול שלום מה אם העליונים שאין להם לא קנאה ולא שנאה ולא תחרות ולא מצות וריבות ולא מחלוקת ולא עין רעה צריכין שלום הה"ד (איוב כה) עושה שלום במרומיו התחתונים שיש בהם כל המדות הללו עאכ"ו "

בר קפרא הוסיף לנו עוד פקטור בהקשר של השלום. כדברי בר קפרא בתורה עצמה נכתבו דברי הבאי, דהיינו דברים שאינם בדיוק אמת בשל השלום. יש לנו כאן את הניגוד הידוע בין שלום לבין אמת, ניגוד בו ניפגש עוד בהמשך והשלום גובר. בר קפרא מוסיף לנו עוד עקרון, שלום לא נצרך רק מתי שיש ריב או מלחמה. בשמים אין מלחמה אך בכל זאת נאמר עושה שלום במרומיו, מכאן עולה שהשלום הוא לא היפך המלחמה- אלא השלום הוא רעיון חיובי שיש להשכין אותו בכל דרך ומצב.

"אמר רשב"ג גדול שלום שדברו הכתובים לשון בדיות בתורה להטיל שלום בין יוסף לאחיו הה"ד (בראשית נ) כה תאמרון ליוסף אנא שא נא ולא אשכחן ביעקב דפקד כלום אמר ר' יוסי הגלילי גדול שלום שאפי' בשעת מלחמה אין פותחין אלא בשלום הה"ד (דברים כ) כי תקרב אל עיר וגו'"

ר' יוסי הגלילי מלמד אותנו שבכל מלחמה פותחים בקריאה לשלום, דהיינו אנו מנסים להימנע ממלחמה ולקרוא לשלום. ישנה חובה להיות דורשי שלום. שוב עולה מכאן ששלום הוא לא משהו שעושים אחרי המלחמה, אלא מנסים להשכין שלום עוד לפני המלחמה. כשיש שלום – מלחמה לא פורצת. שלום אינו היפך המלחמה אלא הנו ערך מצד עצמו.

"א"ר יודן ב"ר יוסי גדול שלום ששמו של הקדוש ברוך הוא נקרא שלום הה"ד (שופטים ו) ויקרא לו ה' שלו
א"ר תנחום בר יודן מכאן שאסור לו לאדם לשאול בשלום חבירו במקום מטונף תני ר' ישמעאל גדול שלום ששם הגדול שנכתב בקדושה אמר הקדוש ברוך הוא ימחה במים כדי להטיל שלום בין איש לאשתו ר"מ הוה יתיב ודריש בלילי שבתא הוה תמן חדא איתתא יציבא ושמעה ליה תנתא מדרשא אמתינת עד דיחסל ממדרש אזלה לביתה אשכחא בוצינא טפי אמר לה בעלה אן הוית אמרה ליה אנא יתיבא ושמעה קליא דרושה אמר לה כן וכן לא אעיילת להכא עד דאזלת ורוקת באנפי דרושה יתיב שבתא קמייתא תנינא ותליתא אמרין לה מגירתא כדו אתון צהיבין אתינן עמך לגבי דרושה כיון דחמי יתהון ר"מ צפה ברוח הקודש אמר להו אית מנכון איתתא דחכימא למילחש בעינא אמרין לה מגירתא כדו את אזלת ורוקת באנפיה ותשרי לבעלך כיון דיתבא קמי אידחילת מיניה אמרה ליה רבי לית אנא חכימא למילחש עינא אמר לה אפ"ה רוקי באנפי שבע זימנין ואנא מינשים עבדה הכין, אמר לה איזילי אמרי לבעליך את אמרת חדא זימנא ואנא רקית שבע זימנין אמרו לו תלמידיו רבי כך מבזין את התורה לא היה לך למימר לחד מינן למלחש לך אמר להו לא דיו למאיר להיות שוה לקונו דתני ר' ישמעאל גדול שלום ששם הגדול שנכתב בקדושה אמר הקדוש ברוך הוא ימחה על המים בשביל להטיל שלום בין איש לאשתו"

השלום בדברים אלו מתגלה כשמו של הקדוש ברוך הוא. דבר זה מסביר מדוע בכדי להשכין שלום בין איש לאשתו מותר למחות את שמו של הקדוש ברוך הוא, מדוע ר"מ מוכן לבזות את התורה בכדי להשכין שלום שלום בין איש לאשתו. אך בדברים אלו מתחבא עוד רעיון מפתיע, אמנם שמו הכתוב של הקדוש ברוך הוא נמחה, אך שמשכינים שלום, שמו של הקדוש ברוך הוא מתקיים לא רק בכתב, אלא במציאות עצמה, המציאות עצמה הופכת להיות שמה של הקדוש ברוך הוא.

"אר"ש בן חלפתא גדול שלום שכשברא הקדוש ברוך הוא את עולמו עשה שלום בין העליונים לתחתונים ביום הראשון ברא מן העליונים ומן התחתונים הה"ד (בראשית א) בראשית ברא אלהים את השמים ואת הארץ בשני ברא מן העליונים הה"ד ויאמר אלהים יהי רקיע בשלישי ברא מן התחתונים ויאמר אלהים יקוו המים ברביעי מן העליונים יהי מאורות ברקיע השמים בחמישי ברא מן התחתונים ויאמר אלהים ישרצו המים בששי בא לבראות אדם אמר אם אני בורא אותו מן העליונים הרי העליונים רבים מן התחתונים בריאה אחת אם אני בורא אותו מן התחתונים הרי התחתונים רבים על העליונים בריאה אחת מה עשה בראו מן העליונים ומן התחתונים הה"ד (שם /בראשית/ ב) וייצר ה' אלהים את האדם עפר מן האדמה ומן התחתונים ויפח באפיו נשמת חיים מן העליונים"

רעיון קיום שמו של הקדוש ברוך הוא בעולם, מתעמק עוד יותר מתוך דבריו של רבי חלפתא. רבי חלפתא מתאר איך כל הבריאה כולה היא השכנת שלום בין עליונים לבין תחתונים, החיבור של עליונים ותחתונים. כך אנו למדים שהצליל היסודי של הבריאה אינו המלחמה, אלא השלום! בכל דבר במציאות ניתן למצוא את השלום, כי כל דבר במציאות מורכב מחיבור של שני ההפכים, עליונים ותחתונים. ולאחר שהבנו ששמו של הקדוש ברוך הוא הנו השלום, אנו למדים מכאן שכל הבריאה כולה היא שמו של הקדוש ברוך הוא- שהרי כל הבריאה כולה, על כלל ניגודיה, היא השלום.

"ר' מני דשאב ור' יהושע דסכנין בשם ר' לוי גדול שלום שכל הברכות וטובות ונחמות שהקב"ה מביאן על ישראל חותמין בשלום בק"ש פורס סוכת שלום בתפלה עושה שלום בברכת כהנים (במדבר ו) וישם לך שלום ואין לי אלא בברכות בקרבנות מנין זאת התורה לעולה ולמנחה לחטאת ולאשם ולמלואים ולזבח השלמים אין לי אלא בכלל בפרט מנין זאת תורת העולה זאת תורת המנחה זאת תורת החטאת זאת תורת האשם זאת תורת זבח השלמים ואין לי אלא בקרבנות יחיד בקרבנות צבור מנין ת"ל (שם /במדבר/ כט) אלה תעשו לה' במועדיכם ומסיים בשלמים ואין לי אלא בעולם הזה בעולם הבא מנין (ישעיה סו) הנני נוטה אליה כנהר שלום רבנן אמרו גדול שלום שכשמלך המשיח בא אינו פותח אלא בשלום שנאמר (שם /ישעיהו/ נב) מה נאוו על ההרים רגלי מבשר משמיע שלום. "

ומעיד ר' מני שהשלמים הם התכלית (הסיום) של הקורבנות ושל כל הברכות בכדי להראות שלבסוף כל מה שנראה כדבר פרטי, כדבר נפרד, הוא חלק מן השלום הגדול, מן השלום העולמי.

המדרש מביא לנו כאן את התפיסה של חכמי ישראל, של חיים כוללים. השלום על פי המדרש הוא היכולת של ההפכים להיות יחדיו, בלי ביטול עצמי אלא דרך יכולת לחיות יחד. רק מתי שעם ישראל לומד לחיות בשלום, הוא יכול לקבל את התורה שהיא כולה שמו של הקדוש ברוך הוא.

זהו ההיפך הגמור מן התפיסה האינטואיטיבית שלנו. בתפיסה הראשונית שלנו נראה שיש רק אמת אחת, שרק אחד יכול להיות למעלה. התפיסה האינטואיטיבית שלנו מראה לנו עולם מפוצל בין אומות שונות ובין כוחות שונים אשר מבחינות מסוימות מתקוטטים ביניהם על השליטה, שהרי למעלה יש מקום רק לאחד. אבל למעשה מתגלה לנו שהגורמים השונים של המציאות לא אמורים לגרור הסתכלות של מאבק, אלא הבנה שהמשמעות של הגורמים השונים הנה שונה, היא שלום.

במקום לפרק את המציאות לגורמים, במקום לחפש את הכוחות השונים שיש במציאות ולראות את הניגוד שקיים בתוך המציאות, ניגוד שדוחף אותנו להכריע לטובת אחד מן הצדדים, אנו נקראים לנהוג אחרת. התפיסה האלילית לא ידעה איך להתמודד עם הכוחות השונים ולכן הפכה כל כוח להיות אל ומרגע שישנם אלים מרובים, החלה הקטטה ביניהם. לא כן דרכה של תורה. התורה לא טענה שהעולם מורכב מיסוד אחד, אלא שכל היסודות המנוגדים משלימים לתמונה גדולה יותר דווקא בשל הניגוד שלהם. לא איך מורכב העולם ענין את התורה, אלא מה המשמעות של הכוחות המנוגדים. המשמעות היא שכך העולם אמור להיות ואם כך העולם אמור להיות, אם העולם נברא רבגוני, סימן שהוא יכול להתקיים ברבגוניותו.

השלמים אותם אנו זובחים מבטאים לא את איך העולם נברא, לא כפרה על חטא, לא על רצון לעלול לשמים, אלא את המשמעות של הניגודים שקיימים בעולם, של החטא ושל רגעי ההתעלות. דווקא מתוך כל הניגודים אנו לומדים על השלום שקיים בעולם.

אך מעבר לכך, מאחר והשלום הוא שמו של הקדוש ברוך הוא אנו למדים שריבוי הניגודים שדרכו ניתן ללמוד על השלום מלמד אותנו שבכדי להכיר את שמו של הקדוש ברוך הוא- יש צורך להכיר בניגודים, יש צורך להכיר בכך שלא סתם הניגודים קיימים. כאשר אנו מקיימים את השלום, רודפים שלום ודורשים שלום, אנו מקיימים את שמו של הקדוש ברוך הוא בעולם.

כך באחד מן המדרשים על אחד מן הרקיעים העליונים:

מדרש תנחומא, תרומה י״א:ב׳
אָמַר רַבִּי בֶּרֶכְיָה בְּשֵׁם רַבִּי חֲלָבוֹ בְּשֵׁם רַבִּי אַבָּא: אַף טַלְפֵי הַחַיּוֹת מַהֲלַךְ אַרְבַּע מֵאוֹת שָׁנָה, וְכֻלָּם טְעוּנוֹת אֵשׁ בָּרָקִיעַ שֶׁכֻּלּוֹ מַיִם, וְאֵין הָאֵשׁ שׂוֹרֶפֶת הַמַּיִם, וְאֵין הַמַּיִם מְכַבִּין אֶת הָאֵשׁ. לָמָּה? עוֹשֶׂה שָׁלוֹם בִּמְרוֹמָיו. וּמִפְּנֵי שֶׁאָמַרְתִּי לְךָ אֵשׁ תָּמִיד תּוּקַד עַל הַמִּזְבֵּחַ (ויקרא ו, ו), אַתָּה מִתְיָרֵא שֶׁלֹּא יִשָּׂרְפוּ הָעֵצִים

כשם שברקיע העליון המים אינם שורפים את האש, כך אצלנו במזבח האש לעולם אינה כובה. ההפכים מסתדרים וגדול השלום.

למעשה הכרת השלום וגדול מכך, יישומו של השלום הופך להיות לצו החשוב ביותר, הצו המרכזי ביותר שמלמד אותנו בעל המדרש. היכולת לחיות עם המנוגדים לנו, עם אלו שלא כמונו, במציאות שלא מורכבת מדבר אחד. הריבוי מעיד על האחדות. זהו הכוח של השלום.

אנו נמצאים במציאות שהשלום הפנימי נצרך בה עד מאוד, הלוואי שהשלום ישרה עלינו ויפתח וילווה אותנו באשר נעשה.

לעמוד "המדרש והמיתוס"