״המדרש והמיתוס״ – פרשת שמות: סוד השם אל יראיו ובריתו להודיעם.

בפרשת שמות בפרט וחומש שמות בכלל מופיעים כמה וכמה פעמים רשימות של שמות בני ישראל. בתחילת הפרשה שלנו מופיעים שמות בני ישראל שמגיעים יחד עם יעקב למצרים:

שמות פרק א פסוק א (פרשת שמות) – ה (פרשת שמות)
(א) וְאֵ֗לֶּה שְׁמוֹת֙ בְּנֵ֣י יִשְׂרָאֵ֔ל הַבָּאִ֖ים מִצְרָ֑יְמָה אֵ֣ת יַעֲקֹ֔ב אִ֥ישׁ וּבֵית֖וֹ בָּֽאוּ:
(ב) רְאוּבֵ֣ן שִׁמְע֔וֹן לֵוִ֖י וִיהוּדָֽה:
(ג) יִשָּׂשכָ֥ר זְבוּלֻ֖ן וּבִנְיָמִֽן:
(ד) דָּ֥ן וְנַפְתָּלִ֖י גָּ֥ד וְאָשֵֽׁר:
(ה) וַֽיְהִ֗י כָּל־נֶ֛פֶשׁ יֹצְאֵ֥י יֶֽרֶךְ־יַעֲקֹ֖ב שִׁבְעִ֣ים נָ֑פֶשׁ וְיוֹסֵ֖ף הָיָ֥ה בְמִצְרָֽיִם:

מניין בני יעקב עולה לשנים עשר ומנין זה כולל את יוסף שנמצא במצרים. כך גם מניין יוצאי כל נפש ירך יעקב הם שבעים נפש וגם בהם יוסף כלול. באופן עקרוני אנו לא נוהגים לספור אנשים. כל מניין ומפקד נעשה אך ורק בצו השם, מפני שלא ראוי שהאדם ימנה אנשים אחרים.

הגמרא בברכות לומדת זאת מדוד:

שמואל ב פרק כד פסוק א
וַיֹּ֙סֶף֙ אַף־יְקֹוָ֔ק לַחֲר֖וֹת בְּיִשְׂרָאֵ֑ל וַיָּ֨סֶת אֶת־דָּוִ֤ד בָּהֶם֙ לֵאמֹ֔ר לֵ֛ךְ מְנֵ֥ה אֶת־יִשְׂרָאֵ֖ל וְאֶת־יְהוּדָֽה:

השם מסית את דוד למנות את ישראל ועל כך דוד נענש. נראה שהסיבה לאיסור המניין היא פשוטה. לכל אדם יש משמעות עצמית, משמעות שהיא מעבר למספר, שהיא מעבר למנין. אמנם בתורה מצוין שירדו שבעים נפש, אך אף אחד לא ספר אותם- חוץ מהתורה עצמה:

מדרש הגדול שמות פרק א פסוק ה (פרשת שמות)

יוצאי ירך יעקב שבעים נפש. וכי שבעים נפש בלבד והלא כל ששים רבוא שיצאו ממצרים הן יוצאי יריכו, אלא אין הכתוב מדבר אלא באותן שירדו למצרים. וכי שבעים הן והלא תשעה וששים הן, אלא זו יוכבד שהשלימה מנינן שלישראל כדכתבינן לעיל.

אנו יודעים שיוכבד נולדת בין החומות של מצרים והיא משלימה את השבעים נפש:

שלשים ושלש – ובפרטן אי אתה מוצא אלא שלשים ושנים, אלא זו יוכבד שנולדה בין החומות בכניסתן לעיר, שנאמר (במדבר כו נט) "אשר ילדה אותה ללוי במצרים", לידתה במצרים ואין הורתה במצרים: (רש"י בראשית מו טו)

אך ישנו מדרש אחר שאומר שאנו מגיעים למנין שבעים לא דרך יוכבד, אלא דרך יעקב עצמו:

שכל טוב (בובר) בראשית פרק מו פסוק כז (פרשת ויגש)
שבעים. ויעקב בכלל שהרי בתולדות לאה כלל את יעקב בכלל ל"ג ויש מוציאין יעקב מן החשבון של שבעים, ומביאין את יוכבד בת לוי בחשבון שבעים, שנולדה בין החומות בכניסתם למצרים, ואלו דברי אחרונים דברי מדרש:

דהיינו, אפילו ביחס למנין השבעים יש מחלוקת איך מגיעים אליו. הדבר מוכיח יותר מהכל שלא מנין יש כאן, אלא נסיון של התורה להדגיש את המספר שבעים.

ובאמת, לא שבעים נפש ירדו מצרימה, אלא יותר:

בראשית פרק מו פסוק כו (פרשת ויגש) – כז (פרשת ויגש)
(כו) כָּל־הַ֠נֶּפֶשׁ הַבָּאָ֨ה לְיַעֲקֹ֤ב מִצְרַ֙יְמָה֙ יֹצְאֵ֣י יְרֵכ֔וֹ מִלְּבַ֖ד נְשֵׁ֣י בְנֵי־יַעֲקֹ֑ב כָּל־נֶ֖פֶשׁ שִׁשִּׁ֥ים וָשֵֽׁשׁ:
(כז) וּבְנֵ֥י יוֹסֵ֛ף אֲשֶׁר־יֻלַּד־ל֥וֹ בְמִצְרַ֖יִם נֶ֣פֶשׁ שְׁנָ֑יִם כָּל־הַנֶּ֧פֶשׁ לְבֵֽית־יַעֲקֹ֛ב הַבָּ֥אָה מִצְרַ֖יְמָה שִׁבְעִֽים

למצרים, יחד עם נשות השבטים, יורדים הרבה יותר משבעים נפש, יוצאי ירך יעקב הם שבעים. אם כן מדוע כה חשוב להדגיש את העובדה שמדובר דווקא בשבעים נפש? למה למנות את הנולדים בסיום פרשת ויגש בכדי להגיע דווקא לשבעים נפש?

המדרש מלמדנו את הסוד:

מדרש תנחומא (בובר) פרשת לך לך סימן כג
[כג] ואתנה בריתי ביני ובינך (בראשית יז ב). זש"ה סוד ה' ליראיו ובריתו להודיעם (תהלים כה יד), ואיזה סודו של הקדוש ברוך הוא זה מילה, שלא גילה הקדוש ברוך הוא מסטירין של מילה אלא לאברהם, שנאמר סוד ה' ליראיו, מהו סוד, שנותיו של אדם, ס' ששים, ו' ששה, ד' ארבעה, הרי שבעים שנה, אמר הקדוש ברוך הוא הרי אני מעמיד ממך שבעים נפש שנא' בשבעים נפש (דברים י כב), ומעמיד מהם שבעים זקנים, שנאמר שבעים איש מזקני ישראל (במדבר יא טז), ומעמיד משה שהוגה את התורה בשבעים לשון, שנאמר ה' אלהינו דבר אלינו בחרב (דברים א ו), לכך נאמר סוד ה' ליראיו

מנין שבעים עולה למנין סוד. הסוד נובע מן הברית, הברית שכרת אברהם עם הקדוש ברוך הוא. כל פעם שיופיע לנו המספר שבעים כמספר טיפולגי (מספר שמביע רעיון גדול יותר ממה שהוא קיים מציאות) הדבר רומז לסוד הברית שכרת הקדוש ברוך עם אברהם. שבעים הנפש הנם מימוש הברית ותכליתה.

המדרש אכן מתמקד בסוד זה שבא לידי ביטוי בירידה מצרימה. הנפש היורדים מצרימה הנם חלק מן הסוד, אך מעבר לכך, כל אחד מאלו שנמנו בשמותם, מביאים לידי ביטוי אינדיבידואלי חלק אחר בסוד, הסוד שנובע מעצם שמם:

ילקוט שמעוני תורה פרשת שמות רמז קסב
למה מונה אותם בכמה מקומות משל למלך שבנה בירה ונפלה וחזר ובנאה ונפלה ותיקן כמה עמודים ועמדה ושמח בה המלך שעמד בנינו ומזכירו לשבח, כך אברהם העמיד ישמעאל ובני קטורה. יצחק עשו ואלופיו, וכיון שבא יעקב והעמיד י"ב שבטים וכולם נתקיימו צדיקים שמח בהן ומזכירן כל השבטים לשם גאולתן נקראו, ראובן ויאמר ה' ראה ראיתי. שמעון וישמע אלהים את נאקתם. לוי ונלוו גוים רבים אל ה', יהודה ואמרת ביום ההוא אודך ה', בנימין נשבע ה' בימינו, דן וגם את הגוי אשר יעבודו דן אנכי, נפתלי נופת תטופנה שפתותיך כלה. גד לשם המן והמן כזרע גד, אשר לשם הגאולה ואשרו אתכם כל הגוים, יוסף והיה ביום ההוא יוסיף ה' שנית ידו. יששכר יש שכר לפעולתך נאם ה', זבולן בנה בניתי בית זבול לך. אמר ר' יהושע דסכנין בשם ר' לוי למה פעמים מקדים זה לזה וזה לזה, כדי שלא יהו בני הגבירות נתונין תחלה ובני השפחות אחריהן שלא יהו אלו גדולים מאלו.

התורה בתחילת ספר שמות מונה את בני יעקב עם שמותיהם בכדי לבטא רעיון- את העובדה שכל אחד מן השבטים מייצג משהו. שכל אחד מן השבטים נותן משהו למציאות, כל אחד מן השמות מבטא את מעלתן של ישראל.

לכן, אומר המדרש שהכתוב אמר דווקא יוצאי ירך יעקב ולא יוצאי ירך ישראל:

מדרש אגדה (בובר) שמות פרק א פסוק ה (פרשת שמות)
[ה] ויהי כל נפש יוצאי ירך וגו'. ולמה אינו אומר יוצאי ירך ישראל, אלא יוצאי ירך יעקב, ללמדך שאותיותיו של יעקב כנגד ד' עטרות שמעטרין בניו להקב"ה, י' כנגד עשרת הדברות, ע' כנגד שבעים זקנים של סנהדרין, ק' כנגד היכל שבנו לבוראם שהיה ארכו מאה אמה, שנאמר וההיכל מאה אמה, ב' כנגד שני לוחות הברית, ובזכות יעקב נגאלו ישראל ממצרים והעולם עומד, שנאמר ויעמידה ליעקב לחק (תהלים קה י'):

עשרת הדברות, שבעים הזקנים, מאה אמות ההיכל, שני לוחות הברית- כל אלו המיצוי העתידי של ישראל אחרי יציאת מצרים. שמו של יעקב מגלם הרבה מעבר ליעקב, הוא מגלם את העתיד של בניו, את העתיד כלפיו אנו בונים בהווה, את העתיד המזהיר שצפוי לאומה.

המדרש עומד על נקודה נוספת, לא שבעים נפשות ירדו מצרימה, אלא שבעים נפש:

ויקרא רבה (וילנא) פרשה ד סימן ו (פרשת ויקרא)
א"ר אלעשא גוי אחד שאל את ר' יהושע בן קרחה כתיב בתורתכם (שמות כג) אחרי רבים להטות אנו מרובים מכם מפני מה אין אתם משוין עמנו בע"ז, אמר לו יש לך בנים אמר לו הזכרתני צרתי אמר לו למה אמר לו הרבה בנים יש לי בשעה שהן יושבין על שולחני זה מברך לאלהי פלוני וזה מברך לאלהי פלוני ואינם עומדים משם עד שמפצעין את מוחין אלו את אלו אמר לו ומשוה אתה עמהן אמר לו לא אמר לו עד שאתה משוה אותנו לך השוה את בניך נדחף והלך לו כיון שיצא אמרו לו תלמידיו רבי לזה דחית בקנה רצוץ לנו מה אתה משיב, א"ל בעשו כתיב ביה שש נפשות וכתיב בו נפשות הרבה דכתיב (בראשית לו) ויקח עשו את נשיו ואת בניו ואת בנותיו ואת כל נפשות ביתו, וביעקב שבעים נפש וכתיב ביה נפש א' דכתי' (שמות א) ויהי כל נפש יוצאי ירך יעקב וגו' אלא עשו שהוא עובד לאלהות הרבה כתיב ביה נפשות הרבה אבל יעקב שהוא עובד לאלוה אחד כתיב בו נפש אחת ויהי כל נפש וגו'.

על אף שבני ישראל מונים שבעים- יש להם נפש אחת. בניגוד לבניו של עשו שעובדים אלוקיות רבות, דבר שגורם לעימות בלתי פוסק בין מאמיני האלים השונים, ישראל עובדים אל אחד, כולם מרועה אחד יצאו. לא מספיק שיש להם אב אחד, אלא יש להם נפש אחת- הם עובדים אל אחד וכך אחדותם נשארת.

למעשה המדרשים מצביעים על נקודה שלנו נראית מובנת מאליה, אך כשעוצרים לחשוב עליה מבינים עד כמה היא מיוחדת. יש תכלית לסיפור של עם ישראל, יש לו יד מכוונת, יש לו מטרה. בראש ספר שמות, עם ישראל הוא עם העתיד ולא רק עם ההווה. זה תוכן הברית עם אברהם, זהו תוכן שמות השבטים וזהו תוכן שמו של יעקב. זו מטרה כללית שמיושמת לאורך שנים ארוכות על ידי אינדיבידואלים מיוחדים.

השילוב בין הפרט שמניע את התהליך לבין העובדה שיש תהליך שמתפתח מדור לדור על ידי דמויות מפתח, היא מרתקת.

בעולם היווני מיתי, אין היסטוריה תהליכית, אין התפתחות ועילוי. יש את המציאות הנוכחית ובעיקר את מאבקי האלים בכל רגע נתון. האדם נלחם עבור האלים, בגלל האלים, למען האלים. הוא הגיבור האנושי, אך הזמן קפוא בעצמו, העולם הגורלי האלילי מכיל את המציאות כולה ואת הזמנים כולם מעצם נוכחותם של האלים בתוך העולם.

זה הנפשות של בני עשו עליהם מדבר המדרש, אין נפש שצומחת ועולה, אלא יש נפשות שרבות אחת עם השניה. אין אלוקים אחד חיצוני לעולם שמאפשר לעולם להתקדם, אלא יש אלים רבים הנאבקים בינם לבין עצמם.

בתפיסה היוונית בה ילדים הם אויבי ההורים וההורים הורגים את הילדים, במציאות בה הילדים מהווים איום על ההורים (כמיתוס אדיפוס הידוע)- אין זה שייך לדבר על עתיד, אלא על מאבק בלתי פוסק. אולי זו גם הסיבה מדוע הנצרות שראתה בעולם שלנו עול, את החטא הקדמון במציאות המושחתת, ומצפה לחזרתו של ישו ועד אז רואה את העולם כמציאות הקפואה בעצמה ולא מאמינה שהאדם יכול לגאול את המציאות. אצלה לאדם האידיאלי, לכומר, אין ילדים, המציאות היא קפואה וכולה מחכה לגואל מבחוץ, לא לאדם שיניע מבפנים.

לא כך הוא הדבר בסיפור ההיסטורי אשר חושפת התורה לעם ישראל. סיפור של שיעבוד, אך גם של גאולה, שהינו בחינת "סוד השם אל יראיו ובריתו להודיעם".

נערך על ידי: יפעה וינשטיין

לעמוד "המדרש והמיתוס"