״המדרש והמיתוס״ – פרשת תזריע מצורע: מה שטמון בבית

פרשות תזריע מצורע עוסקת בענייני טומאה וטהרה בדגש על התמקדות בנגע הצרעת. צרעת מגיעה במספר אופנים. יש את צרעת הגוף, צרעת הבגד וצרעת הבית. כידוע, היחס לצרעת אינו כיחס למחלה רגילה זאת על אף שהיא מופיעה בגוף, אלא היחס אליה הוא יחס של נגע, נגע מיסטי שיש להטהר ממנו, לא רק להחלים ממנו.

צרעת הבית שונה משני סוגי הצרעת האחרים. בעוד שצרעת הגוף וצרעת הבגד מחוברות לגופו של האדם ולנוגע בגופו של האדם, לא כן צרעת הבית. כשמעיינים בפסוקי התורה ביחס לצרעת הבית מגלים נקודה מפתיעה. צרעת הבית מתוארת כנתינה, כמשהו שהקדוש ברוך הוא נותן לעם ישראל לאחר הכניסה לארץ:

ויקרא יד פסוקים לד- מה
(לד) כִּי תָבֹאוּ אֶל אֶרֶץ כְּנַעַן אֲשֶׁר אֲנִי נֹתֵן לָכֶם לַאֲחֻזָּה וְנָתַתִּי נֶגַע צָרַעַת בְּבֵית אֶרֶץ אֲחֻזַּתְכֶם:
(לה) וּבָא אֲשֶׁר לוֹ הַבַּיִת וְהִגִּיד לַכֹּהֵן לֵאמֹר כְּנֶגַע נִרְאָה לִי בַּבָּיִת:…
(מ) וְצִוָּה הַכֹּהֵן וְחִלְּצוּ אֶת הָאֲבָנִים אֲשֶׁר בָּהֵן הַנָּגַע וְהִשְׁלִיכוּ אֶתְהֶן אֶל מִחוּץ לָעִיר אֶל מָקוֹם טָמֵא:…
(מג) וְאִם יָשׁוּב הַנֶּגַע וּפָרַח בַּבַּיִת אַחַר חִלֵּץ אֶת הָאֲבָנִים וְאַחֲרֵי הִקְצוֹת אֶת הַבַּיִת וְאַחֲרֵי הִטּוֹחַ:
(מד) וּבָא הַכֹּהֵן וְרָאָה וְהִנֵּה פָּשָׂה הַנֶּגַע בַּבָּיִת צָרַעַת מַמְאֶרֶת הִוא בַּבַּיִת טָמֵא הוּא:
(מה) וְנָתַץ אֶת הַבַּיִת אֶת אֲבָנָיו וְאֶת עֵצָיו וְאֵת כָּל עֲפַר הַבָּיִת וְהוֹצִיא אֶל מִחוּץ לָעִיר אֶל מָקוֹם טָמֵא:…

ובאמת, המדרש עומד על נקודה זו ומיד שואל- וכי בשורה טובה היא הצרעת?! מדוע נאמר עליה "נתתי"?

ויקרא רבה; פרשה י"ז, סימן ו'
"ונתתי נגע צרעת". תני ר' חייא: וכי בשורה היא להם שהן באין עליהם נגעים? תני ר' שמעון בן יוחאי: כיון ששמעו כנענים שישראל באים לארצם עמדו והטמינו ממונם בכתלים ובשדות, אמר הקב"ה: לא הבטחתי לאבותיהם שאני מכניס את בניכם לארץ חורבה אלא אל ארץ מלאה כל טוב, הדא הוא דכתיב: "ובתים מלאים כל טוב" (דברים ו', י"א). מה הקב"ה עושה? מגרה נגעים בתוך ביתו וכשהוא סותרו מוצא בו סימא (=מטמון), שדהו נשרפת ומתוך שהוא הופכה מוצא תחתיה סימא.

הסברו של המדרש מרתק. לפני כיבוש ארץ ישראל, מספר לנו המדרש, הטמינו הכנענים בתוך קירות הבית אוצרות. כשבאו ישראל לארץ ישראל, התגלו נגעים בבתים בהם היו אוצרות בקירות הבית וכך לאחר פירוק האבנים הנגועות התגלו האוצרות המוחבאים. האוצרות הסמויים, מתגלים בזכות הנגעים על קירות הבתים.

אנו יודעים מן התורה שהיתה צרעת במדבר. מרים חלתה בצרעת, ידו של משה הצטרעה. אך צרעת הבית לא היתה במדבר. הסיבה לכך היא פשוטה, בכדי שתהיה צרעת, חובה שבראש ובראשונה יהיה בית:
ספרא, ברייתא דרבי ישמעאל; פרשה א', פרק א'

"ונתתי נגע צרעת בבית ארץ אחוזתכם", משמע בית שיש בו אבנים ועצים ועפר מטמא. יכול אף בית שאין בו אבנים ועצים ועפר שמטמא? תלמוד לומר: "ונתץ את הבית את אבניו ואת עציו ואת כל עפר הבית", דבר למד מסופו שאין הבית מטמא עד שיהא בו אבנים ועצים ועפר"

רק בית מבוסס, בית אשר יש בו עצים, אבנים ועפר הוא בית שיכולה לחול בו צרעת הבית. לצרעת הבית כנראה יש קשר לבעלות על הבית, לתחושה של בעלות המגיעה יחד עם בית קבע מבוסס.

צרעת הבית חלה בבית שנמצא בבעלותו של האדם ויש בו יותר מאשר הנראה לעין. זאת היא הסיבה מדוע בירושלים אין צרעת הבית, שהרי בירושלים אין בעלות מלאה על בתים, היא לא ניתנה לנו לאחוזה:

מסכת בבא קמא דף פב עמוד ב
עשרה דברים נאמרו בירושלים: אין הבית חלוט בה, ואינה מביאה עגלה ערופה, ואינה נעשית עיר הנדחת, ואינה מטמאה בנגעים, ואין מוציאין בה זיזין וגזוזטראות, ואין עושין בה אשפתות, ואין עושין בה כבשונות, ואין עושין בה גנות ופרדסות חוץ מגנות וורדין שהיו מימות נביאים הראשונים, ואין מגדלים בה תרנגולין, ואין מלינין בה את המת. … ואינה מטמאה בנגעים – דכתיב: "ונתתי נגע צרעת בבית ארץ אחוזתכם" (ויקרא יד לד), וירושלים לא נתחלקה לשבטים.

צרעת הבית מבססת בעלות, היא מגלה את המטמון אשר נמצא בבית. אם זה זהב הטמון והגנוז אזי היא מגלה את הזהב, אך היא גם יכולה לגלות על הבית דברים מסוג אחר לחלוטין. כך אומר לנו המדרש כאשר הוא סוקר את הסיבות השונות לצרעת:

מדרש תנחומא (בובר) פרשת מצורע סימן י
"כי תבואו אל ארץ כנען וגו' ונתתי נגע צרעת בבית ארץ אחוזתכם" (ויקרא יד לד). ילמדנו רבינו: על כמה דברים הצרעת באה? כך שנו רבותינו: על אחת עשרה דברים הנגעים באים: על עבודה זרה, ועל ברכת השם, ועל גילוי עריות, ועל הגניבות, ועל לשון הרע, ועל עדות שקר, ועל הדיין המקלקל את הדין, ועל שבועת שוא, ועל הנכנס בתחום שאינו שלו, ועל החושב מחשבות של שקר, ועל המשלח מדנים בין אחים. ויש אומרים: אף על עין רעה. ואַתְּ דורש כולן: על ע"ז מנין … ועל ברכת השם מנין … ועל גילוי עריות … על הגניבות ועל שבועת שוא, שנאמר: "הוצאתיה נאם ה' צבאות ובאה אל בית הגנב ואל בית הנשבע בשמי לשקר ולנה בתוך ביתו וכלתו ואת עציו ואת אבניו" (זכריה ה ד). ואיזה הוא דבר שמכלה עצים ואבנים? הוי אומר: זה צרעת, דכתיב: "ונתץ את הבית את אבניו ואת עציו" (ויקרא יד מה). ועל עין הרע. אמר ר' יצחק: כיון שעינו של אדם רעה להשאיל חפציו, אדם הולך ואומר השאילני מגלך, השאילני קרדומך, או כל חפץ, ואומר לו אין לי. מה עושה לו הקב"ה? מלקה ביתו בצרעת. הוא בא לכהן ואומר לו: כנגע נראה לי בבית. והוא מצוה: ונתץ את הבית וגו' (ויקרא יד מה). והכל רואין את כליו כשהן גוררין ומוציאין לחוץ ומפרסמין את כליו. והכל אומרים: לא היה אומר לא יש לי מגל? לא יש לי קרדום? הרי יש לו חפץ פלוני ופלוני ולא היה רוצה להשאיל. והיה עינו צרה והוא מתפרסם. מנין? שכן הוא אומר: "יִגֶל יְבוּל בֵּיתוֹ נִגָּרוֹת בְּיוֹם אַפּוֹ" (איוב כ כח).

לפי מדרש זה אין זכר לתפיסה שצרעת הבית באה לגלות אוצרות הטמונים בבית. צרעת הבית מגיעה על חטאים חמורים שהאדם חוטא, אך אלו חטאים שבדרך כלל נעשים בסתר. אלו חטאים שקירות הבית נותנים להם מחסה מפני הפרהסיא. צרעת הבית מגלה את המכוסה. יש המכוסה שהוא טמון כזהב, אך יש מכוסה שראוי שיראה אור יום, כי הוא כולו סיגים.

יש פה תפיסה מרתקת של אחדות נפש וחומר. אולי ליתר דיוק, אחדות נפש בית. הבית מביא לידי ביטוי את הטמון בנפשו של אדם. שהאדם מציג פאסד שאינו ראוי, אזי הבית מתפרק ומציג את הפאסד, את האשליה. אולי ניתן ללמוד פה משהו על הצרעת בכלל, הצרעת מגלה את הפנים בחוץ, פנים שהיה נסתר מתגלה ומתפרץ, כמו המודחק הפסיכולוגי שמתפרץ.

המודחק מתפרץ כיוון שחייבת להיות הלימה בין הפנים אל החוץ, מה שמניע את החוץ הנו השורש הפנימי. הדברים נכונים גם ביחס לבית. לא סתם בית מתפרק, לא סתם מה שהיה נראה יציב פתאום עובר טלטלה. הטלטלה היתה גנוזה גם אם מישהו שמסתכל מבחוץ לא שם לב אליה. הטלטלה מטהרת, הטלטלה מצביעה על מה שצריך תיקון.

צרעת הבית היא קריאת השכמה. היא קריאת השכמה לאדם, תתקן לפני שיהיה מאוחר מדי, לפני שהבית יחרב. זו האחריות שלך בתור בעל בית לחתור לתיקון ולנסות לתקן. צרעת הבית באה לבטא את האחריות האנושית ואת הקריאה האלוקית אל האדם לבוא ולקחת אחריות.

צרעת הבית גם יכולה לגלות משהו אחר, לפעמים דווקא ההבנה שלא הכל מושלם, לפעמים דווקא ההבנה שמה שהיה נראה לנו מושלם בבית אחר אינו מושלם כלל ועיקר. זהו טיפול מהותי בצרות העין של האחרים ביחס לאדם. שהרי אין בית מושלם, בכל בית יש בעיות, בכל בית יש קשיים.

בירושלים, בה כל ישראל חברים, בה אין אחוזה, אין מחבוא, זו עיר שכולם פתוחים בה אחד עם השני, עיר מעורבת ומעורבבת – ירושלים אינה עיר של צרות עין, כולם מכירים את כולם ומוקירים את כולם.
לאור דברים אלו אולי ניתן להבין את התוספתא. התוספתא חידשה לנו שצרעת הבית מעולם לא היתה ולא עתידה להיות. צרעת אמורה לתקן משהו. מאוד מאוד קשה לתקן צרות עין:

תוספתא מסכת נגעים (צוקרמאנדל) פרק ו הלכה א
בית המנוגע לא היה ולא עתיד להיות. למה נכתב? אלא לומר לך: דרוֹש וקבל שכר. ר' אלעזר בר' שמעון אומר: מקום היה בתחום עזה והיו קורין אותו חורבתה סגירתה. ר' שמעון בן יהודה איש כפר עכו אומר: מקום היה בגליל שהיו מציינין אותו, שהיו אומרים אבנים מנוגעות היה בו. וירושלם אינה מטמאה בנגעים. אמר ר' יהודה: אני לא שמעתי אלא בבית המקדש בלבד.
אז אם כך מדוע נכתבה? דרוש וקבל שכר. אמנם צרעת הבית לא היתה ולא עתיד להיות, אך אין זה אומר שזו לא שאיפה, עצם הדרישה יכולה לכונן כיוון, יכולה לסמן לנו לאן לשאוף.

ובאים חכמים ואומרים, יש מקום בו צרות העין אכן נוטרלה, יש מקום בו כולם קבלו את כולם, בגליל, בעזה. יש מקומות שצרות העין לא קיימת בהם, מבחינת המדרש זה ירושלים והמקדש.

גם בתרבויות אחרות צרעת הבית קיימת. באחד מן הכתבים המסופוטמים העתיקים נאמר:

"[אם] יש פטרייה על קיר ביתו של אדם על הצד הצפוני החיצוני, בעל הבית ימות ו[הבית] שלו יפוזר"

לפי טקסט זה ואחרים, פטריית ה-katarru נתפסה כאות המבשר על אסון מתקרב. הטקסט מביא דוגמות נוספות, כמו שאם הנגע נמצא בצד מזרח – החולה יהיה אשתו, וכן הלאה. אף שההנחיות המקראיות מתייחסות לבעיה דומה, ואולי אף זהה ממש, אין רמיזה לכל סכנה הנשקפת לדיירי הבית. צרעת הבית היא לא תמיד מבוא לאסון, אמנם היבט זה קיים, אך הוא ודאי אינו ההיבט היחיד בצרעת הבית המקראית. צרעת הבית היא נתינה מאת השם.

לעמוד "המדרש והמיתוס"