חיפוש
סגור את תיבת החיפוש

״המדרש והמיתוס״ – פרשת תצווה: אש התמיד ועולת התמיד

מאת הרב אביע”ד סנדרס, מנהל השמה בכולל דעה ע”ש סוזי ברדפילד ור”מ במדרשת או”ת לינדנבאום

אביע

פרשת תצווה ממשיכה את רצף חמשת פרשיות המשכן שבסוף ספר שמות (לטענתי פרשת כי תשא בה יש את חטא העגל קשורה לפרשיות המשכן בקשר גורדי), פרשות העוסקות בעבודת השם בגשמיות, עבודת השם על ידי אובייקטים. שבוע שעבר עסקנו בכלי המשכן ובעיקר בארון שהוא ליבת המשכן. השבוע, פרשת תצווה מתמקדת בכהנים, בגדיהם ובקידוש המשכן.

מיד בפתח הפרשה התורה מצווה אותנו לקחת שמן זית זך למאור לעלות נר תמיד.

שמות פרק כז פסוק כ (פרשת תצוה) – כא (פרשת תצוה)
(כ) וְאַתָּ֞ה תְּצַוֶּ֣ה׀ אֶת־בְּנֵ֣י יִשְׂרָאֵ֗ל וְיִקְח֨וּ אֵלֶ֜יךָ שֶׁ֣מֶן זַ֥יִת זָ֛ךְ כָּתִ֖ית לַמָּא֑וֹר לְהַעֲלֹ֥ת נֵ֖ר תָּמִֽיד:
(כא) בְּאֹ֣הֶל מוֹעֵד֩ מִח֨וּץ לַפָּרֹ֜כֶת אֲשֶׁ֣ר עַל־הָעֵדֻ֗ת יַעֲרֹךְ֩ אֹת֨וֹ אַהֲרֹ֧ן וּבָנָ֛יו מֵעֶ֥רֶב עַד־בֹּ֖קֶר לִפְנֵ֣י יְקֹוָ֑ק חֻקַּ֤ת עוֹלָם֙ לְדֹ֣רֹתָ֔ם מֵאֵ֖ת בְּנֵ֥י יִשְׂרָאֵֽל: ס

התורה מדגישה שמקומו של נר התמיד הנו מחוץ לפרוכת, דהיינו מחוץ לאיזור של קודש הקודשים. מתוך הציווי על נר התמיד, המדרש למד על סוג השמן איתו אנו מדליקים נרות שבת:

מדרש הגדול שמות פרק כז פסוק כ (פרשת תצוה)
“להעלת נר תמיד, שתהא שלהבתו עולה תמיד. תאני ראמי בר חמא כל הפתילות שאמרו חכמים אין מדליקין בהן בשבת אין מדליקין בהן במקדש משום שנאמר להעלת נר תמיד. הוא תני לה והוא אמר לה כדי שתהא שלהבת עולה מאיליה ולא שתהא עולה על ידי דבר אחר. תנן התם במה מדליקין ובמה אין מדליקין, אין מדליקין לא בלכש ולא בחוסן ולא בכלך ולא בפתילת האדן ולא בפתילת המדבר ולא בירוקה שעל פני המים לא בזפת ולא בשעוה ולא בשמן קיק ולא בשמן שריפה ולא באליה ולא בחלב. ר’ ישמעאל אומר אין מדליקין בעיטרן מפני כבוד השבת וחכמים מתירין בכל השמנים בשמן שומשמין בשמן אגוזין בשמן צנונות בשמן דגים בשמן פקועות באיטרן ובנפט. ר’ טרפון אומר אין מדליקין אלא בשמן זית בלבד.”

לפי רמי בר חמא יש השוואה בין הדלקת הנרות במקדש להדלקת הנרות בבית בשבת. הפתילות של שבת ופתילות המשכן אמורות להיות זהות, כי הן פתילות שמעלות את האש כלפי מעלה מעצמה ולא על ידי דבר אחר. בנוגע להדלקת נרות עצמה נחלקו חכמים במה מדליקין ובמה לא מדליקין. ר’ טרפון משווה בין נרות שבת לנרות המקדש גם בכך, כפי שבמקדש מדליקים בשמן זית כך בבית מדליקים בשמן זית. המדרש ממשיך ומדייק את היחס בין הדלקת נרות בשבת בבית לבין הדלקת נרות:

“תנו רבנן כל אלו שאמרו חכמים אין מדליקין בהן בשבת אבל עושין בהן מדורה לשבת בין להתחמם כנגדה בין להשתמש באורה בין על גבי קרקע בין על גבי מנורה לא אסרו אלא לעשותם פתילה לנר בלבד. בעא מניה אביי מרבא שמנים שאמרו אין מדליקין בהם מהוא שיתן לתוכן שמן כל שהוא ומדליק, מי גזרינן דלמא אתי לאדלוקי בעיניהו, אמר ליה אין מדליקין מה טעם לפי שאין מדליקין. אמר רבא פתילות שאמרו אין מדליקין בהן מה טעם לפי שאין האור מסכסכת בהן. שמנים שאמרו אין מדליקין בהם מה טעם לפי שאין נמשכין אחר הפתילה, מנהגו שלעולם אדם אוכל שמן רע וסך בשמן רע ואינו יכול להדליק בשמן רע שאינו דולק, מה אם דברי הרשות כך במקום מצוה לא כל שכן, מה אם בשר ודם כך מלך מלכי המלכים על אחת כמה וכמה.”

כשם שבבית אנו לא נדליק בשמנים שאינם נמשכים אחר הפתילה, כך ודאי שבמשכן לא נדליק בשמנים שאינם נמשכים אחר הפתילה.

הדברים מעלים שאלה של ממש: וכי מה איכפת לו לקדוש ברוך הוא באיזה שמן מדלקים? האם הנר דולק תמיד? באופן עקרוני זו שאלה ביחס לכלל פרשיות המשכן, האם הדרך משנה? האם הצורה משנה? מה זה משנה אם האור אינו דולק, אם השמן אינו נמשך אחר הפתילה?

מדרש האגדה מסביר שהנר עליו מדובר הנו נר המצווה שמגן על האדם:

מדרש אגדה (בובר) שמות פרק כז פסוק כ (פרשת תצוה)
[כ] ואתה תצוה וגו’. כתיב כי נר מצוה ותורה אור ודרך חיים תוכחות מוסר (משלי ו’ כ”ג), מפני מה נמשלה המצוה בנר, מה הנר הזה מדליקין מאותו כמה נירות, וכן מרבין תורה ברבים, כמה תלמידים הגונים מעמיד, והוא אינו חסר כלום, אבל מוסיף חכמה כמו שאמרו רבותינו ז”ל הרבה למדתי מרבותי ומחברי יותר מרבותי ומתלמידי יותר מכולם: ד”א מה הנר הזה מאיר לאדם ושומרו שלא יכשל, כן התורה מגינה על האדם שלא יכשל, שנאמר נר לרגלי דבריך וגו’ (תהלי’ קי”ט ק”ה), ואומר בלכתך לא יצר צעדיך וגו’ (משלי ד’ י”ב), מה הנר מאירה לטובים ולרעים אף הצדיק בעשותו טובה מציל כל העולם, שנאמר וצדיק יסוד עולם (משלי י’ כ”ה), מה הנר הזה כשאתה קוצץ את הפתילה [מוסיף אורה], כך המצוה כל זמן שהאדם עוסק בה ומוציא הוצאה אינו חסר אבל מוסיף, שנאמר פזר נתן לאביונים (תהלים קי”ב ט’), מה הנר הזה השלהבת עולה לשמים, אף העושה צדקה תפלתו עולה לשמים, שנאמר אני בצדק אחזה פניך וגו’ (שם י”ז ט”ו)

המדרש עומד על כך שהתורה והמצווה, בדומה לנר, נותנות ולא חסרות מעצם הנתינה. יש המון דברים שכאשר מחלקים מהם ונותנים מהם, אזי הנותן הוא חסר. לשם דוגמא, שהאדם חולק בכח שיש לו, יש לו אובייקטבית פחות כוח. שהאדם נותן מהכסף שלו, יש לו אובייקטיבית פחות כסף. לא כן בנר, שיכול להדליק המון נרות ואין הלהבה שלו חסרה – הפוך, האור רק מתגדל.

המדרש מזהה זאת למערכת היחסים בין רב לתלמיד. ככל שהרב מלמד יותר הוא לא חסר, אלא חכמתו מתגדלת, הוא לומד מן התלמיד עצמו. על פי המשל הזה, ככל שיותר בני אדם לומדים את התורה ואת המצווה, התורה והמצווה מתגדלות. כשמיישמים משהו בפועל, מתגלה איך הוא נראה במציאות ולא רק בצורה היולית. תמיד יש פער בין מחשבה לבין מעשה, המעשה מגלה לנו איך למחשבה יש ממשות ואיך הממשות שלעולם אינה זהה לעצם המחשבה, מגדילה את השפעת המחשבה בכך שהיא משלימה לא אחת את מה שלא מפורט בה מספיק.

התמידיות מוזכרת בעוד מקום בפרשה, בהקשר של עולת התמיד:

שמות פרק כט פסוק מב (פרשת תצוה) – מו (פרשת תצוה)
(מב) עֹלַ֤ת תָּמִיד֙ לְדֹרֹ֣תֵיכֶ֔ם פֶּ֥תַח אֹֽהֶל־מוֹעֵ֖ד לִפְנֵ֣י יְקֹוָ֑ק אֲשֶׁ֨ר אִוָּעֵ֤ד לָכֶם֙ שָׁ֔מָּה לְדַבֵּ֥ר אֵלֶ֖יךָ שָֽׁם:
(מג) וְנֹעַדְתִּ֥י שָׁ֖מָּה לִבְנֵ֣י יִשְׂרָאֵ֑ל וְנִקְדַּ֖שׁ בִּכְבֹדִֽי:
(מד) וְקִדַּשְׁתִּ֛י אֶת־אֹ֥הֶל מוֹעֵ֖ד וְאֶת־הַמִּזְבֵּ֑חַ וְאֶת־אַהֲרֹ֧ן וְאֶת־בָּנָ֛יו אֲקַדֵּ֖שׁ לְכַהֵ֥ן לִֽי:
(מה) וְשָׁ֣כַנְתִּ֔י בְּת֖וֹךְ בְּנֵ֣י יִשְׂרָאֵ֑ל וְהָיִ֥יתִי לָהֶ֖ם לֵאלֹהִֽים:
(מו) וְיָדְע֗וּ כִּ֣י אֲנִ֤י יְקֹוָק֙ אֱלֹ֣הֵיהֶ֔ם אֲשֶׁ֨ר הוֹצֵ֧אתִי אֹתָ֛ם מֵאֶ֥רֶץ מִצְרַ֖יִם לְשָׁכְנִ֣י בְתוֹכָ֑ם אֲנִ֖י יְקֹוָ֥ק אֱלֹהֵיהֶֽם: פ

עולת התמיד למעשה חונכת את עבודת המשכן, היא נקודת ההתחלה של כלל העבודה במשכן.

גם בימי עזרא עולת התמיד היתה תחילת העבודה:

עזרא פרק ג פסוק א – ה
(א) וַיִּגַּע֙ הַחֹ֣דֶשׁ הַשְּׁבִיעִ֔י וּבְנֵ֥י יִשְׂרָאֵ֖ל בֶּעָרִ֑ים ס וַיֵּאָסְפ֥וּ הָעָ֛ם כְּאִ֥ישׁ אֶחָ֖ד אֶל־יְרוּשָׁלִָֽם: ס
(ב) וַיָּקָם֩ יֵשׁ֨וּעַ בֶּן־יֽוֹצָדָ֜ק וְאֶחָ֣יו הַכֹּהֲנִ֗ים וּזְרֻבָּבֶ֤ל בֶּן־שְׁאַלְתִּיאֵל֙ וְאֶחָ֔יו וַיִּבְנ֕וּ אֶת־מִזְבַּ֖ח אֱלֹהֵ֣י יִשְׂרָאֵ֑ל לְהַעֲל֤וֹת עָלָיו֙ עֹל֔וֹת כַּכָּת֕וּב בְּתוֹרַ֖ת מֹשֶׁ֥ה אִישׁ־הָאֱלֹהִֽים:
(ג) וַיָּכִ֤ינוּ הַמִּזְבֵּ֙חַ֙ עַל־מְכ֣וֹנֹתָ֔יו כִּ֚י בְּאֵימָ֣ה עֲלֵיהֶ֔ם מֵעַמֵּ֖י הָאֲרָצ֑וֹת ויעל וַיַּעֲל֨וּ עָלָ֤יו עֹלוֹת֙ לַֽיקֹוָ֔ק עֹל֖וֹת לַבֹּ֥קֶר וְלָעָֽרֶב:
(ד) וַֽיַּעֲשׂ֛וּ אֶת־חַ֥ג הַסֻּכּ֖וֹת כַּכָּת֑וּב וְעֹלַ֨ת י֤וֹם בְּיוֹם֙ בְּמִסְפָּ֔ר כְּמִשְׁפַּ֖ט דְּבַר־י֥וֹם בְּיוֹמֽוֹ:
(ה) וְאַחֲרֵי־כֵ֞ן עֹלַ֤ת תָּמִיד֙ וְלֶ֣חֳדָשִׁ֔ים וּלְכָל־מוֹעֲדֵ֥י יְקֹוָ֖ק הַמְקֻדָּשִׁ֑ים וּלְכֹ֛ל מִתְנַדֵּ֥ב נְדָבָ֖ה לַיקֹוָֽק:

מדוע עולת התמיד פותחת את העבודה פעמיים? מדוע בכלל יש ערך למעשה שהוא חוזר על עצמו דבר יום ביומו, למעשה שהוא תמידי?

הפסיקתא עוסקת בעולת התמיד וכותבת:
פסיקתא דרב כהנא (מנדלבוים) פיסקא ו – את קרבני לחמי
כבשים (במדבר כח: ג). בית שמי /בית שמאי/ ובית הילל /ובית הלל/. בית שמי או’ כבשים, שהן כובשים עונותיהם של ישר’, כמה דאת אמ’ ישוב ירחמנו יכבוש עונותינו (מיכה ז: יט). ובית הילל או’ כבשים, כבסים שהן כובסין עונותיהן של ישר’, כמה דאת אמ’ אם יהיו חטאיכם כשנים כשלג ילבינו וג’ (ישעיה א: יח). בן עזיי או’ כבשים בני שנה (במדבר כח: ג), שהן מכבסין עונותיהן של ישר’ ועושין אותן כתינוק בן שנתו. שנים ליום (שם /במדבר כ”ח/), בגלל היום. שנים ליום (שם /בית שמאי/), פרקליט לאותו היום, והיו לי אמר י”י צבאות ליום אשר אני עושה סגולה (מלאכי ג: יז). שנים ליום (במדבר שם /כ”ח/), שיהו נשחטין כנגד היום. שנים ליום (שם /במדבר כ”ח/), שיהא יודע איזה נשחט בשחרית ואיזה נשחט בין הערבים. עלת תמיד (במדבר כח: ו), א”ר יודה בר’ סימון מימיו לא לן אדם בירושלם ובידו עון. הא כיצד, תמיד של שחר היה מכפר על עבירות שנעשו בלילה, ושל בין הערבים היה מכפר על עבירות שנעשו ביום. מכל מקום לא היה אדם לן בירושלם ובידו עון. ומה טעמ’, צדק ילין בה (ישעיה א: כא).

עולת התמיד מכפרת על מעשי בני ישראל דבר יום ביומו, ולכן היא פותחת כל יום ומסיימת כל יום את העבודה. מרגע שיש חובה במעשים, מרגע שעבודת השם מקבלת פן גשמי, יש צורך בכפרה תמידית. שהרי האדם לעולם אינו מדויק, האדם תמיד אינו מושלם. לכן באה עולת התמיד וסוגרת את הפער בין המחשבה לבין המעשה, בין הרצון של האדם לעשות טוב לבין עצם עשיית הטוב.

ישנו מדרש אחר שמצביע על נקודה אחרת בהקשר של עולת התמיד:

מדרש הגדול שמות פרק כט פסוק מב (פרשת תצוה)
מב) עלת תמיד לדרתיכם פתח אהל מועד. ר’ ישמעאל בנו שלר’ יוחנן בן ברוקה אומר הרי הוא אומר ויקח משה חצי הדם וישם באגנת (כד, ו), למדנו לעולת הר סיני שהיא טעונה כלי. ומנין לעולת הדורות שתיטען כלי, ת”ל עלת תמיד לדרתיכם, עלת תמיד העשיה בהר סיני (במדבר כח, ו), הקיש עולת הר סיני לעולת הדורות, מה עולת הר סיני טעונה כלי אף עולת הדורות תיטען כלי. אין לי אלא עולה מנין לרבות את כולן, ת”ל זאת התורה לעלה למנחה לחטאת ולאשם ולמלואים ולזבח השלמים אשר צוה ה’ את משה בהר סיני וג’ (ויקרא ז, לז), לרבות את כולן שכולן טעונין כלי.

עולת התמיד חייבת כלי, עולת סיני טעונה כלי, הצורך בכלי נלמד מסיני ליתר עולות התמיד. סיני מלמד אותנו על החשיבות של הכלים. הנר של המשכן עומד ביחס ישיר לנר של שבת, היחס בין פעולות המשכן לבין איסורי שבת הוא מוכר וידוע. אנו למדים מנר הדולק בשבת שחשוב שיהיה בשמן ראוי ופתילה ראויה שלא יבוא לחילול שבת על המשכן. ר’ טרפון פוסק שבשבת משתמשים בשמן זית, בדיוק כמו במשכן.

כלל הדברים דוחף אותנו להבנה משמעותית על עבודת השם שמוצגת לנו בפרשיות המשכן, עבודת השם בגשמיות. המשכן, הנו אבטיפוס לעבודת השם בגשמיות, לקורבנות ועבודה נוכח השם. עבודת השם צריכה מיקוד, היא צריכה כלי.

אפילו נר התמיד, זקוק לכלי, זקוק לשמן מוגדר. רצונות גדולים זוקקים כלים מדוייקים. הכלים אינם עבור הקדוש ברוך הוא, הקדוש ברוך הוא לא זקוק לכלים נאים, לדירה נאה. האדם זקוק לכלים נאים, לכלים מדוייקים. בלי כלים האדם מתפזר, בלי כלים אש התמיד הופכת לאש זרה.

אין זה אומר שמדובר בריטואל, העולם האלילי היה מלא בריטואלים. הריטואל אמור להפעיל את האלים, מעין לכפות עליהם לעשות. אולי יותר מכך, באלילות אנו מדברים על ריטואל דרכו פונים אל הא-ל, זוהי הדרך היחידה לפנות אליו. פה מתגלה שהעבודה מתוך מעשה יש לה מידה, אך לא רק מתוך מעשה, אלא בכלל, המידה המוגבלת מתחילה עוד בסיני, בהתגלות הגדולה ביותר. לא רק עבודת אלוקים משכנית יש לה מידה, אלא גם העבודה הביתית של האדם יש לה מידה, כל עבודה, כל רצון של האדם לעשות משהו, ראוי שיכנס למידה, שיהיה לו גדר, שיהיה נקודה מסוימת דרכה הוא עובד.

עולת התמיד מלמדת אותנו על התמידיות ועל הרפרטביות של עבודת השם. עבודת השם בגשמיות, מתחילה עם עולה רפרטיבית, עם מצווה שמתרחשת דבר יום ביומו ועתידה להמשיך ולהתרחש מסיני והלאה כל יום ויום, בצורות שונות ובדרכים שונים, אך באותה ההתמדה. נר התמיד, על אף וכנראה בגלל התמידיות שלו יש לו כלים מוגדרים ומדוייקים, שמן מדוייק ופתילות מדויקות. אין מדובר פה בעבודה מתפרצת, אלא בעבודה מדוייקת. הדיוק של העבודה הגשמית גולש לבית, לחברה, לרצון ולמעשה לכל דבר ודבר בחייו של האדם.

לעמוד “המדרש והמיתוס”

תאריך פרסום:
תגים

פוסטים אחרונים

הצטרפו לניוזלטר

קבלו עדכונים שבועיים על דברי תורה, חדשות ועדכונים כלליים ישירות לתיבת הדוא”ל שלכם מאור תורה סטון.

"*" אינדוקטור שדות חובה

מדינה*
שדה זה מיועד למטרות אימות ויש להשאיר אותו ללא שינוי.
.pf-primary-img{display:none !important;}