חיפוש
סגור את תיבת החיפוש

״דבר סתר לי אליכם” – עיונים במקומות הנסתרים בפרשת השבוע: פרשת תצווה

מאת הרב אביע”ד סנדרס, מנהל השמה בכולל דעה ע”ש סוזי ברדפילד ור”מ במדרשת או”ת לינדנבאום

אביע

הפרשה שלנו ממשיכה לעסוק בבניית המשכן וכליו. אך בעוד הכותרת של פרשת השבוע הקודמת היתה תרומה, הכותרת של הפרשה שלנו היא ציווי. בעוד הצליל של התרומה הוא החסד, הצליל היסודי של הציווי הוא שונה, הוא הדין.

שמות פרק כז פסוק כ (פרשת תצוה) – כא (פרשת תצוה)
(כ) וְאַתָּ֞ה תְּצַוֶּ֣ה׀ אֶת־בְּנֵ֣י יִשְׂרָאֵ֗ל וְיִקְח֨וּ אֵלֶ֜יךָ שֶׁ֣מֶן זַ֥יִת זָ֛ךְ כָּתִ֖ית לַמָּא֑וֹר לְהַעֲלֹ֥ת נֵ֖ר תָּמִֽיד:
(כא) בְּאֹ֣הֶל מוֹעֵד֩ מִח֨וּץ לַפָּרֹ֜כֶת אֲשֶׁ֣ר עַל־הָעֵדֻ֗ת יַעֲרֹךְ֩ אֹת֨וֹ אַהֲרֹ֧ן וּבָנָ֛יו מֵעֶ֥רֶב עַד־בֹּ֖קֶר לִפְנֵ֣י יְקֹוָ֑ק חֻקַּ֤ת עוֹלָם֙ לְדֹ֣רֹתָ֔ם מֵאֵ֖ת בְּנֵ֥י יִשְׂרָאֵֽל: ס

המדרש נותן לנו שלושה פירושים אפשריים לביטוי אתה תצווה:

מדרש אגדה (בובר) שמות פרק כז פסוק כ (פרשת תצוה)

[כ] ואתה תצוה וגו’. כתיב כי נר מצוה ותורה אור ודרך חיים תוכחות מוסר (משלי ו’ כ”ג), מפני מה נמשלה המצוה בנר, מה הנר הזה מדליקין מאותו כמה נירות, וכן מרבין תורה ברבים, כמה תלמידים הגונים מעמיד, והוא אינו חסר כלום, אבל מוסיף חכמה כמו שאמרו רבותינו ז”ל הרבה למדתי מרבותי ומחברי יותר מרבותי ומתלמידי יותר מכולם: ד”א מה הנר הזה מאיר לאדם ושומרו שלא יכשל, כן התורה מגינה על האדם שלא יכשל, שנאמר נר לרגלי דבריך וגו’ (תהלי’ קי”ט ק”ה), ואומר בלכתך לא יצר צעדיך וגו’ (משלי ד’ י”ב), מה הנר מאירה לטובים ולרעים אף הצדיק בעשותו טובה מציל כל העולם, שנאמר וצדיק יסוד עולם (משלי י’ כ”ה), מה הנר הזה כשאתה קוצץ את הפתילה [מוסיף אורה], כך המצוה כל זמן שהאדם עוסק בה ומוציא הוצאה אינו חסר אבל מוסיף, שנאמר פזר נתן לאביונים (תהלים קי”ב ט’), מה הנר הזה השלהבת עולה לשמים, אף העושה צדקה תפלתו עולה לשמים, שנאמר אני בצדק אחזה פניך וגו’ (שם י”ז ט”ו):

ההסבר הראשון מתמקד בביטוי תצווה ומסביר שליבת המילה תצווה היא המצווה. המצווה נמשלת לנר, נר שמדליק ולא חסר, נר ששומר על האדם, נר שמאיר לכולם – לטובים ולרעים, נר שלא גורם לחסרון אלא גורם ליתרון, נר שכמו השלהבת שלו התנועה שלו היא כלפי השמים.

ביטויים אלו ביחס לציווי הם מעניינים, המדרש שם את הציווי בקונטקסט מיטיב, יש פה מבחינות מסוימות הצבעה על ההיבט של החסד הקיים בתוך הדין. אמנם התרומה היא החסד, אך גם בתוך הציווי, הדין עצמו, מצוי החסד ושורה על המציאות.

ד”א ואתה תצוה [וגו’] ויקחו אליך שמן זית זך וגו’. אמרו ישראל לפני הקדוש ברוך הוא רבונו של עולם אנו אין לנו אור אלא משלך, ואתה אומר לנו שנדליק לפניך נר, שנאמר כי תאיר נרי (שם י”ח כ”ט), ולמה כך, אלא בשעה שהקריבו כל השבטים חנוכת המזבח, לא הקריב שבטו של לוי, והיה אהרן נפשו עגומה עליו, אמר כל השבטים הקריבו חנוכה אחת, ואני אין הקדוש ברוך הוא חפץ בי, שאם היה חפץ בי הייתי מקריב עם שאר השבטים, מיד צוה הקדוש ברוך הוא למשה שיאמר לבני ישראל שיביאו שמן זית, כדי שיהיה אהרן מדליק לפניו, לא שהוא צריך לאורה, אלא כדי להטיב לבו של אהרן. אמר ר’ חנינא סגן הכהנים אני הייתי [משמש] בבית המקדש ומעשה נסים היה במנורה, שהיו מדליקין אותה בראש השנה, ולא היתה מתכבה עד השנה האחרת, ופעם אחת לא עשו הזתים שמן, וישבו להם הכהנים בפחי נפש. ואמר ר’ חנינא [סגן הכהנים] אני הייתי בבית המקדש ומצאתי את המנורה דליקה יותר ממה שהיתה דליקה שאר כל ימות השנה, ראה מעשה נסים לכך אמר הקדוש ברוך הוא לכהנים הם ידליקו את המנורה, ומאורי תדליק המנורה, ואמדו רבותינו ז”ל כיון שהיו מדליקין את המנורה כל חצר שבירושלים היתה משתמש לאורה, אמר הקדוש ברוך הוא למשה לא בעבורי אני רוצה שתדליקו המנורה, אלא בשביל אחיך, כדי שייטיב לבו, וכן אמר דוד ע”ה ה’ אורי וישעי (תהלים כ”ז א’), ואימתי היה זה, בשעה שעשה מלחמה בגדוד של עמלק, שנאמר ויכם דוד מהנשף עד הערב (ש”א ל’ י”ז), ומי היה מאיר לו, זיקים וברקים היו מאירים לו, לכך נאמר ה’ אורי וישעי. ר’ אלעזר אומר מדבר דוד ע”ה במלחמת המצרים, כיון שבאו על ישראל מה עשה הקדוש ברוך הוא, הוריד ענן, שנאמר ויהי הענן והחשך (שמות יד כ’) למצרים, ואור לישראל, שנאמר ויאר את הלילה (שם שם), כיון שראו ישראל כך אמרו ה’ אורי ישעי ממי אירא, אמר הקדוש ברוך הוא ואני מאיר לכל העולם. ואתם סבורין שאני צריך לכם שתאירו לפני, אלא בשביל חיבתכם, ואם אתם מאירים לפני בבית המקדש, אף אני מאיר לכם לעתיד לבוא, שנאמר והיה לך ה’ לאור עולם ואלהיך לתפארתך (ישעיה ס’ י”ט):

המדרש מתאר לנו את העצב של אהרון הכהן על כך ששבט לוי לא הקריב בעת חנוכת המזבח, לשם כך תיקן הקדוש ברוך הוא את המצווה של להביא שמן זית כתית, בשביל אהרון. בשביל החיבה של אהרון תיקן הקדוש ברוך מצווה לעם ישראל ובשביל החיבה של ישראל הקדוש ברוך הוא מתקן לנו את המצוות. המצוות הן למעשה דרך עבורנו לפנות אל הקדוש ברוך הוא ולדבוק בו, דרך לגשת אליו.

ד”א ואתה תצוה את בני ישראל. ולא לאומה אחרת: ויקחו אליך שמן זית זך וגו’. ומה זכה שמן זית מכל השמנים, לפי שאין שמן זית יוצא אלא ע”י כתישה, כך אין אדם נוחל חיי העולם הבא אלא מתוך צער, ולא דברי תורה [מתקיימים] אלא מתוך צער, ולפיכך נמשלו ישראל לזית, שנאמר זית רענן יפה פרי תואר (ירמי’ י”א ט”ז), ומה הזית ממתק על ידי כתישה, כך ישראל ממרקין עונותיהם על ידי יסורין, ואל יטעך יצרך לומר שצריך לאורה, אינו כן. אמר ר’ לוי ברבי מי שהוא עושה חלונות בביתו עושה רחבות מבפנים וצרות מבחוץ, למה כדי להכניס אורה בבית, אבל בית המקדש לא היה כן, אלא צרות מבפנים ורחבות מבחוץ, כדי שלא יאמרו לאורה הוא צריך, ולא עוד אלא מבית המקדש היה יוצא האורה ומדליק לכל ירושלם, ולא היתה שכינה צריך לאורה, ואם תאמר למה אמר להדליק, ללמד לבעלי תורה שיהיו קוראים בכל לילה ולילה, שנאמר יומם יצוה ה’ חסדו ובלילה שירה עמי וגו’ (תהלים מ”ב ט’):

גם חלק זה של המדרש עומד על נקודה דומה. המצווה, על אף היותה קשה ולוחצת, על אף היותה ביטוש וגורם המוסיף לחץ וקושי – אנו מגלים שדווקא מתוך הקושי ומתוך הצמצום מופק האור. דווקא מתוך הקושי מגיעה הרווחה. הקושי של המצווה מגיע למעננו, מגיע בשבילנו – הוא עוזר לנו להפיק מעצמנו את המירב.

שלושת הפרספקטיבות של המדרש מדגישות את אותה הנקודה, את החסד המצוי בתוך הדין. הדין לעולם אינו רק דין, אלא הוא מורכב ממערכת שכוללת בתוכה את החסד עצמו (וכנראה גם עקרונות אחרים). אכן הצליל הדומנניטי של הדין הנו הדין, אך אין זה אומר שאין בו חסד ואולי אפילו מטרתו היא החסד עצמו.

רבי חיים בן שלמה טירר מטשטרנוביץ התייחס בדבריו למדרש בו עסקנו. הוא העמיק מאוד ברעיון המצווה, דווקא מסופה של הפרשה, בו מתוארת העלאת הנרות על ידי אהרון:

שמות פרק ל פסוק ח (פרשת תצוה)
(ח) וּבְהַעֲלֹ֨ת אַהֲרֹ֧ן אֶת־הַנֵּרֹ֛ת בֵּ֥ין הָעַרְבַּ֖יִם יַקְטִירֶ֑נָּה קְטֹ֧רֶת תָּמִ֛יד לִפְנֵ֥י יְקֹוָ֖ק לְדֹרֹתֵיכֶֽם:

הנר של הציווי מתחילת הפרשה, מופיע בסופה. אנו רואים בסופה של הפרשה את הביצוע של הציווי. על דבר זה רבי חיים מסביר הבאר מים חיים:

באר מים חיים שמות פרשת תצוה ד”ה [ל, ח
[ל, ח] ובהעלות אהרן את הנרות בין וגו’. הנה מרן האר”י ז”ל (בליקוטי תורה פרשה זו) כתב כאן שראשי תיבות א’ת ה’נרות ב’ין ה’ערבים הוא אהבה וכו’ עיין שם לפי דרכו בסודות אלהינו יתברך שמו, ואמנם גם בסוד עבודה שבלב באמת, ירמוז כאן תיבת אהבה, על פי אשר כתבנו במקום אחר על פסוק בהעלותך את הנרות אל מול פני המנורה יאירו שבעת הנרות, כי ידוע מאמר חז”ל (תנחומא ומובא בילקוט רמז שע”ח) בפסוק הלז לא בשביל שאני צריך אורה אלא בשביל להאיר לך וכו’. כי הנה נודע שכל השפעתינו מן עולם העליון אינו כי אם על ידי האתערותא דלתתא לפי ערך האתערותא שעולה ממטה בעשיות המצוות במחשבה ודיבור ומעשה באהבה ויראה ושמחה, כי אם האדם עושה המצוה כמצות אנשים מלומדה כגולם שאינו נותן לב כלל למה הוא עושה ומה הוא עושה, ואך מחמת שהורגל כך מנעוריו וראה גם ראה מאביו כן וממיודעיו והולך ועושה כמעשיהם בלא לב ולב, ומחשבתו קשורה אז וצמודה בחפציו ועסקיו מהבלי הבליו שאין בהם מתום, הנה המצוה הזו נשאר גולם בלתי חיות והוא כנפל אשת בל חזו שמש (תהלים נ”ח, ט’), ונשארת למטה בארץ ולא פרחת לעילא כי כל מצוה דלא אתעביד בדחילו ורחימו דמאריה לא פרחת לעילא כמו שאיתא בתיקוני זוהר (תיקון י’, כ”ה ב) וכבר דברנו מזה למעלה תדרשנו משם ויונעם לך.

ואמנם כשאדם מדליק בלבו. אש של מצוה לזכור כמה וכמה זכה הוא בזכות שאין לה קץ לעשות אחת ממצוות ה’ אלהיו, הלא כמה וכמה אלפי אלפים רבוא רבבות עולמות וכתות כתות שרפים ומלאכים וחיות הקדש מיחלים ומצפים וממתינים אולי יגיע להם איזה שליחות ממלך עולמים ברוך הוא וברוך שמו, והקב”ה עוזב את כל אלה לצד שהוא חפץ במצוות הנעשים מהארץ וכל צבאיה בכדי לקרב את הארץ ויושביה אליו להעניקם מזיו ברכותיו ולהשפיע להם מטובו, ואין זה בשמים ממעל…

אומר הבאר מים חיים בשם האר”י הקדוש, אדם צריך לקיים מצוות באהבה. הוא כותב במפורש שיש בכך היבטים פנימיים על דרך הסוד, אך בדרך עבודת הלב באמת הדבר מלמד אותנו שצריך לקיים מצוות מתוך אהבה ומתוך כוונה מרובה. צריך לזכור איך המצוות הן עבורנו, הן באות על מנת שאנחנו נוכל לחבר בין העולמות, בכך תלויה החיות של המצוות שנותנת לנו חיים ומקרבת את הארץ אל השמים. בהמשך דבריו הוא אומר:

ולזה אמר הכתוב כאן ובהעלות אהרן א’ת ה’נרות ב’ין ה’ערבים ורשם בראשי תיבות אהב”ה להעיד על אהרן קדוש ה’ שכל כך היה מדליק והולך בשלהבת להבת אש לבבו לעורר אהבה וחיבה בכשרון המעשה ביחוד לשם ה’ עד אשר גרם במעשיו שאור העליון נתעורר נגדו באהבה וחיבה עצומה ושניהם נתיחדו באהבה. אורו שהעלה, עם אור העליון, עד אשר היו לאחד וזה מורה על עשותו המצוה באמת לאמיתו. ואמר הכתוב את הנרות, שמלת את לכאורה מיותר והיה די לומר ובהעלות אהרן הנרות שגם כן היה ראשי תיבות אהבה. לכלול בזה גם שאר כל מצוות התורה הנרמזים באת (שאת מורה על כ”ב אותיות התורה מא’ ועד תי”ו כידוע) שבכל המצוות אם אדם משמר את נרו של הקדוש ברוך הוא אשר בלבו להדליקו ולהעלות הלהב בעשותו אחת ממצוות ה’, כי הלא כל ישראל מוכנים לאהבה את ה’ שהרי נשמתן הוא חלק אלוה ממעל והנשמה היא הנקראת נר כמו שכתוב (במשלי כ’, כ”ו) נר ה’ נשמת אדם לפי שהיא דולקת ומתלהבת אל ה’ לשוב אל חיק אביה כבראשונה רק שהאדם צריך להדליקה ולהעלות הלהב מאליה, כי הרי אם יעמוד תיבה מלא נרות שלימים שאינם בוערים בבית הנה יהיה בבית הזה חשך אפלה אף שעומדים בו כמה נרות, ואם יקח נר אחד וידליקנו יאיר את הבית כולה. כך הנשמה הנקראת נר, לצד שהיא מונחת בגוף העכור הרי היא ככבוי שצריך האדם להדליקה ולהבעיר בה את האור. וכן כל המצוות נקראים נרות כמאמר הכתוב (משלי ו’, כ”ג) כי נר מצוה וגו’ אבל האדם צריך להדליקן שיעלו לה’ אלהיהם בלהב העולה מלב איש. ואם האדם משמר את נרו של הקדוש ברוך הוא לעשות כל המצוות בנר ה’ נשמת אדם ובנר מצוה אז יאיר לנגדו אור בהיר בשחקים ואור שלמטה מתיחד ומתדבק באור שלמעלה ונעשה בחינת ואהבת ב’ פעמים אור בבחינת אהבה לאחד.

הבאר מים חיים, עומד על כך שהדבר כולל את כל המצוות, לכן נאמר את הנרות, במילה “את” הכוונה היא מא’ ועד ת’. המצווה מחוברת לנר השם נשמת אדם, לנשמה שהיא מוקד החיבור בין הנפש והרוח, לבין החיה והיחידה. בין החלק באדם שדבוק באין סוף והנו האין סוף ממש, לבין החלק הפרטי של האדם. המצווה שמה את האדם בצוותא, היא מחברת את הגוף למה שלמעלה ממנו וכך יוצרת תמונה יחידה של המציאות שמחברת עליונים ותחתונים.

למעשה מטרת המצווה המגבילה את האדם למעשה מסוים, היא לשרטט לו נתיב דרכו הוא יוכל להגיע לעולם אחדותי יותר, עולם בו הפירוד של המציאות פחות מגיע לידי ביטוי. הציווי מאפשר את הצוותא בין החלקים השונים של נפש האדם, את הצוותא עם החיות של המציאות כולה. זהו עומק החסד המצוי בדין. שאדם חווה מגבלה, חווה גבול, הגבול מאפשר לו לנווט לנתיב מסוים, ליעד מסוים. יש פה רתימה של כל הכוחות דרך מעשה למטרה של חיבור החלקים השונים של האדם והעולם. הבנה והפנמה שדבר זה יכול להתבצע דווקא על ידי עירוב של מגמות אחת בתוך השניה, החסד שבתוך הדין, ולא על ידי פירודם.

הנטיה להפריד בין הכוחות, בין המחשבה לבין המעשה, בין החסד לבין הדין, בין השמן לבין הנר, בין המצווה לבין הצוותא, יוצרת פירוד שנותן מובחנות מובהקת לכל מגמה ומגמה. הפירוד מאפשר לכל רעיון לעמוד עצמו ולזרוח בטהרתו.

בעולם של נפרדות, המצווה נתפסת רק כעול, בעולם של נפרדות, החסד הוא רק חסד והדין הוא רק דין. זו תפיסה שורשית שגם תופסת את היחס לאלוקים ככזה. אין לערבב בין חומר לבין רוח, בין מצווה לבין צוותא. תפיסה זו בדרך כלל גם מביאה לתפיסות מקבילות ביחס לאלוקות. האלוקות נתפסת כמפורדת, בעלת מגמות סותרות ואף מסוכסכות אחת עם השניה. הסכסוך כמובן גם זורם לנפש האדם שנתפסת כבליל של רצונות המתחרים אחד בשני, מודחקים וצפים ללא הרף.

תפיסת המצווה כצוותא, כחסד המצוי בדין מאפשרת לאדם להתנתב, להתפקס ובעיקר לגלות את הצדדים השונים של מה שנתפס כהפכים.

זה דורש התלהבות פנימית, אהבה – אך זה בהחלט דבר אפשרי.

תאריך פרסום:
תגים

פוסטים אחרונים

הצטרפו לניוזלטר

קבלו עדכונים שבועיים על דברי תורה, חדשות ועדכונים כלליים ישירות לתיבת הדוא”ל שלכם מאור תורה סטון.

"*" אינדוקטור שדות חובה

מדינה*
שדה זה מיועד למטרות אימות ויש להשאיר אותו ללא שינוי.
.pf-primary-img{display:none !important;}