חיפוש
סגור את תיבת החיפוש

״המדרש והמיתוס״ – פרשת תרומה: מקדש ומשכן

מאת הרב אביע”ד סנדרס, מנהל השמה בכולל דעה ע”ש סוזי ברדפילד ור”מ במדרשת או”ת לינדנבאום

אביע

לאחר שסיימנו שנה של עיון במדרשים המלווים את הפרשה והשוואתם לרעיונות היסוד של המיתוס והתרבויות הסובבות את עם ישראל בתקופת התנ”ך, אנו נוסיף השנה להתמקד במדרשים. אך בניגוד לעיסוקנו עד עכשיו שהיה בעיקר מדרשי אגדה, אנו נתמקד בהיבטים ההלכתים העולים מן המדרשים הנובעים והמלווים את הפרשה.

הפרשה שלנו מתחילה בציווי לקחת תרומה מבני ישראל:

שמות פרק כה פסוק א (פרשת תרומה) – ט (פרשת תרומה)
(א) וַיְדַבֵּ֥ר יְקֹוָ֖ק אֶל־מֹשֶׁ֥ה לֵּאמֹֽר:
(ב) דַּבֵּר֙ אֶל־בְּנֵ֣י יִשְׂרָאֵ֔ל וְיִקְחוּ־לִ֖י תְּרוּמָ֑ה מֵאֵ֤ת כָּל־אִישׁ֙ אֲשֶׁ֣ר יִדְּבֶ֣נּוּ לִבּ֔וֹ תִּקְח֖וּ אֶת־תְּרוּמָתִֽי:
(ג) וְזֹאת֙ הַתְּרוּמָ֔ה אֲשֶׁ֥ר תִּקְח֖וּ מֵאִתָּ֑ם זָהָ֥ב וָכֶ֖סֶף וּנְחֹֽשֶׁת:
(ד) וּתְכֵ֧לֶת וְאַרְגָּמָ֛ן וְתוֹלַ֥עַת שָׁנִ֖י וְשֵׁ֥שׁ וְעִזִּֽים:
(ה) וְעֹרֹ֨ת אֵילִ֧ם מְאָדָּמִ֛ים וְעֹרֹ֥ת תְּחָשִׁ֖ים וַעֲצֵ֥י שִׁטִּֽים:
(ו) שֶׁ֖מֶן לַמָּאֹ֑ר בְּשָׂמִים֙ לְשֶׁ֣מֶן הַמִּשְׁחָ֔ה וְלִקְטֹ֖רֶת הַסַּמִּֽים:
(ז) אַבְנֵי־שֹׁ֕הַם וְאַבְנֵ֖י מִלֻּאִ֑ים לָאֵפֹ֖ד וְלַחֹֽשֶׁן:
(ח) וְעָ֥שׂוּ לִ֖י מִקְדָּ֑שׁ וְשָׁכַנְתִּ֖י בְּתוֹכָֽם:
(ט) כְּכֹ֗ל אֲשֶׁ֤ר אֲנִי֙ מַרְאֶ֣ה אוֹתְךָ֔ אֵ֚ת תַּבְנִ֣ית הַמִּשְׁכָּ֔ן וְאֵ֖ת תַּבְנִ֣ית כָּל־כֵּלָ֑יו וְכֵ֖ן תַּעֲשֽׂוּ:

פסוקים אלו מתארים את פרויקט בניין המשכן, פרויקט שנעשה על ידי כספם, זהבם, הבדים והעורות הנדירים ועוד של בני ישראל. אי אפשר לזלזל בנקודה הזו: עם שהיה עד לא מזמן עם של עבדים, שבעה שבועות וקצת אחרי יציאתו ממצרים, מוצא את עצמו בעמדה של נותן ולא בעמדה של מקבל. ישנה ציפיה המובעת בפרשה שבניית המשכן תיעשה על ידי התרומות של בני ישראל.

כמובן, מדובר ברכוש שלקחו בני ישראל מן המצרים בעת יציאת מצרים בה יצאו ברכוש גדול. יותר מכך, מדובר ברכוש שמצאו בני ישראל על ים סוף, לאחר שאלוקים הטביע את המרכבות של ממלכת מצרים.

יש לשים לב למי בני ישראל תורמים – בני ישראל תורמים לקדוש ברוך הוא. זה רעיון שצריך לעצור ולחשוב עליו לרגע. אין מדובר כאן בקרבן, אין מדובר כאן בדרך לכפר על חטא, אלא על תרומה, יותר מכך, המדרש מלמד אותנו שהעלות של תרומת המשכן היא כל שהוא:

מדרש הגדול שמות פרק כה פסוק ב (פרשת תרומה)
תרומה, ר’ אומר עשר תרומות הן, תרומה ותרומת מעשר ותרומת חלה ותרומת בכורים ותרומת נזיר ותרומת תודה ותרומת הארץ ותרומת מדין ותרומת שקלים ותרומת משכן. תרומה ותרומת מעשר וחלה ובכורים ותרומת נזיר ותרומת תודה לכהנים. תרומת הארץ למלך המשיח ולכהנים וללוים ולנתינים למקדש ולירושלם. תרומת מדין לאלעזר הכהן. תרומת שקלים לאדנים. תרומת משכן הימנה היו עושין גופו שלמשכן ושמן המשחה וקטרת הסמים ובגדי כהנים ובגדי כהן גדול. לכולן יש להן שיעור חוץ מתרומת המשכן שאין לה שיעור אלא ויקחו, בין שווה פרוטה ובין פחות משווה פרוטה.

תרומת המשכן היא כל שהוא, בין שווה פרוטה בין פחות מפרוטה. כנראה מה שחשוב הוא עצם התנועה הנפשית שיש בתרומה עצמה, עצם הרעיון שבני ישראל לוקחים את התרומה בשביל הקדוש ברוך הוא. כולם לוקחים עבור השם, כולם מייצגים את האלוקים ולוקחים לו תרומה.

דבר זה הופך את כל אחד מבני ישראל להיות מעין בעלים של הדבר לו לוקחים תרומה. כל אחד מבני ישראל הופך להיות מעין בעל מניות במשכן העתידי. כך אנו מוצאים את המילה “לי” חוזרת בהקשר של המקדש, “ועשו לי מקדש ושכנתי בתוכם”. כשם שנאמר “ויקחו לי תרומה” נאמר “ועשו לי מקדש”. ניתן ללמוד מכאן שכשם שתרומה היא בכל שהוא על ידי כל אדם ואדם, כך הבית עצמו הוא שייך בכלשהו לכל אחד מן התורמים.

בהקשר זה מענין לראות איך מתאר המדרש את בנין המקדש:

מדרש הגדול שמות פרק כה פסוק ח (פרשת תרומה)
ח) ועשו לי מקדש. הרי זו מצות עשה לעשות בית לה’ להיות מקריבין בו הקרבנות וחוגגין אליו שלש פעמים בשנה. ואלו הן הדברים שהן עיקר בבנין הבית, עושין בו קודש וקודש הקדשים ויהיה לפני הקדש מקום אחר והוא הנקרא אולם ושלשתן נקראין היכל. ועושין מחצה אחרת סביב להיכל רחוקה ממנו והיא הנקראת עזרה והכל נקרא מקדש. ועושין בו שבעה כלים, מזבח וכבש לעלות בו וכיור וכנו לקדש ממנו ומזבח הקטורת ומנורה ושלחן. אבל הארון הרי הוא ללוחות ואינו מכלי המקדש.

את המקדש, כמו המשכן, בונים מן הפנים החוצה. המרכז של המקדש הם כליו ולא המבנה עצמו. אולי לכן המשכן הוא-הוא המודל עליו מתבסס המקדש, הוא המקדש הראשוני. המשכן עמד על תילו מעל ארבע מאות שנה (369 שנה בשילה, 14 שנה בגלגל וכ40 שנה במדבר). זו היא תקופה מאוד ארוכה שמצד אחד הופכת את המשכן למקום מאוד מבוסס, אך מצד שני לא פוגמת במהות של המשכן, העראיות שלו. שהרי ליבתו של המשכן הִנה כליו המטלטלים ולא הבדים והעצים המקיפים את הכלים.

המדרש גם כותב במפורש שהארון אינו חלק מן המקדש, אלא הוא שם בשביל הלוחות, הוא חלק מכלי המקדש. על הארון שורה קדושת הלוחות. הארון הוא בחינת בדי המשכן והלוחות הם הכלים.

אך אין זה המצב במקדש, הענין במקדש הוא המקדש עצמו, הבית עצמו, לא רק הכלים שנמצאים בו ולא ארון הברית, שהרי גם מתי שלא היה ארון בבית שני, עדיין היתה קיימת קדושת המקדש:

תלמוד בבלי יומא דף נב עמוד ב
ששנינו: “עד שהוא מגיע לארון”… במאי עסקינן, אילימא במקדש ראשון, מי הוו פרוכת, אלא במקדש שני, מי הוה ארון… לעולם במקדש שני, ומאי הגיע לארון – מקום ארון”.

במקדש אנו שמים את הדגש על המרחב של המקדש. לכן הקדושה היא קדושת המרחבים- מעל לכל היא קדושת מרחב הארון, הארון מונח במרחב הקדוש ביותר.

אך נראה שאין זה הדין במשכן, הארון הוא חלק מן כלי המשכן על אף קדושתו היתרה:

מדרש אגדה (בובר) שמות פרק כה פסוק י (פרשת תרומה)
[י] ועשו ארון עצי שטים. מפני שקדושתו יתירה משאר הכלים, לפיכך הזכירו בראשונה:

למעשה, שמו השני של המשכן, נקרא על שם הארון, אוהל מועד, שהרי התורה אומרת על הארון:

שמות פרק כה פסוק כב (פרשת תרומה)
(כב) וְנוֹעַדְתִּ֣י לְךָ֘ שָׁם֒ וְדִבַּרְתִּ֨י אִתְּךָ֜ מֵעַ֣ל הַכַּפֹּ֗רֶת מִבֵּין֙ שְׁנֵ֣י הַכְּרֻבִ֔ים אֲשֶׁ֖ר עַל־אֲר֣וֹן הָעֵדֻ֑ת אֵ֣ת כָּל־אֲשֶׁ֧ר אֲצַוֶּ֛ה אוֹתְךָ֖ אֶל־בְּנֵ֥י יִשְׂרָאֵֽל

ואומר על כך המדרש:

פסיקתא זוטרתא (לקח טוב) שמות פרק כה פסוק כב (פרשת תרומה)
כב) ונועדתי לך שם. בכל מקום שיהא שם הארון: ודברתי אתך. שלא יהא הדבור אלא אתך, שמא תאמר מכל המשכן, ת”ל מעל הכפרת, יהא הדבור יוצא, שמא מכל הכפורת, ת”ל מבין שני הכרובים, ושמא תאמר מבין כל גופי הכרובים, ת”ל אשר על ארון העדות, להודיע גבורותיו של מלך מלכי המלכים שכתוב בו קול ה’ שובר ארזים קול ה’ בכח קול ה’ חוצב להבות אש (תהלים כט ד ה ז) והוא מצמצם לדבר עם עבדו כאשר ידבר איש אל רעהו, ברוך שם כבוד מלכותו לעולם ועד:

הלב של המשכן הם הכלים והלב של הכלים כולם זה הארון שהופך להיות מוקד ההתוועדות בין ישראל לקדוש ברוך הוא. דבר זה מעיד על הצמצום של הקדוש ברוך הוא שמצמצם את עצמו לדבר איתנו ממקום כה קטן. רעיון זה מעיד יותר מכל על גדולתו, היכולת של הגדול לדבר עם הקטן כדבר איש עם רעהו.

לִבו של המשכן הוא קדושת הכלים ומעל כולם הוא הארון שמבין שני הכרובים מדבר אלוקים אל האדם. המשכן הוא ליבת הצמצום האלוקי שבא להיפגש עם האנושי במקום מוגדר, בכלים מוגדרים. המקדש הוא צמצום המרחב האלוקי ומהווה מרחב מקודש אליו האדם יכול וצריך לגשת ולפגוש את אלוקים. למקום המקדש אנו עולים, למשכן- אלוקים יורד להיפגש עמנו:

מדרש הגדול שמות פרק כה פסוק ב (פרשת תרומה)
ד”א ועשו לי מקדש, אמר ר’ יהודה ביר’ סימון כששמע משה כך תמה ונרתע לאחוריו ואמר רבון העולמים השמים כסאך והארץ הדום רגליך איזה מקום יכילך. וכן שלמה אומר כי האמנם ישב אלהים את האדם על הארץ כי הנה השמים ושמי השמים לא יכלכלוך אף כי הבית הזה אשר בניתי (דהי”ב ו, יח). אמר לו משה לא כשם שאתה סבור אלא עשה עשרים קרשים מן הדרום ועשרים מן הצפון ושמונה מן המערב ואני מצמצם שכינתי בתוכו מפני כבודן וחיבתן שלישראל, אף על פי שכתוב לה’ הארץ ומלאה (תהלים כד, א) הריני מתחמד להשרות שכינתי אצלכם כאב שמתחמד להישרות אצל בנו. ועליה אמר בלעם הרשע מה טבו אהליך יעקב משכנתיך ישראל (במדבר כד, ה). כמה פלטיות יש בעולם ולא בחר הקדוש ברוך הוא אלא במשכנותיהן שלישראל. אמר ר’ שמואל משל לחנוני שפתח על שער המרחץ קנדיון יצא המלך מן המרחץ ראה וערב לו נכנס אצלו אמר לו תן לי לשתות נתן לו ושתה אמרו כמה חנונים יש במדינה ולא בא המלך לשתות אלא משלך אשריך מה ניתן לך. וכן לעתיד יתמהו הכל כשהקב”ה משרה שכינתו בין ישראל כמו שנאמר והתהלכתי בתוככם והייתי לכם לאלהים (ויקרא כו, יב).

המקדש הוא מוקד הקדושה, המשכן הוא מוקד השכינה. המקדש מוגדר על ידי המרחבים השונים שלו, המשכן מוגדר על ידי מה שנמצא בתוכו. הקדושה מבדילה, השכינה מקרבת. אולי זאת הסיבה מדוע כל אחד מישראל תורם למשכן, כיוון שזה המקום בו נועדים עם השם, כל אחד נועד עם השם.

המקדש הוא במקום אחד, המשכן זז ממקום למקום. מהות המקדש היא קביעות, מהות המשכן – ויותר מכך מהות הארון שיש לו בדים לנשיאה – היא תזוזה וגמישות.

קדושת המקדש מתרחשת ממילא בלי כליו, בלי תוכנו הפנימי, זו היא קדושה התפוסה במקום. התרומה למקדש היא קבועה (מחצית השקל) וכן מתי שלא תורמים למקדש, התרומה מתקיימת על ידי צדקה:

“אָמַר רַבִּי אֶלְעָזָר, בִּזְמָן שֶׁבֵּית הַמִּקְדָּשׁ קַיָּם, אָדָם נוֹתֵן שִׁקְלוֹ וּמִתְכַּפֵּר לוֹ, וְעַכְשָׁיו שֶׁאֵין בֵּית מִקְדָּשׁ קַיָּם, אִם עוֹשִׂין צְדָקָה – מוּטָב, וְאִם לָאו – בָּאִין עוֹבְדֵי כוֹכָבִים וְנוֹטְלִין בִּזְרוֹעַ, וְאַף עַל פִּי כֵן נֶחֱשָׁב לָנוּ כִּצְדָקָה, שֶׁנֶּאֱמַר, (ישעיה ס) “וְנוֹגְשַׂיךְ צְדָקָה”.

מאידך, את התרומה למשכן ניתן לדמות לחובה בה נצטוו ישראל דווקא בגלות, למתנות לאביונים של פורים, שבאופן עקרוני אין להם שיעור (השיעור של צרכי סעודה למתנות לאביונים נקבע מאוחר יותר), חובה שיוצאת מן המקום בו היו כלי המקדש כפי הנאמר במגילה וכלים מכלים שונים.

שתי הפרספקטיבות השונות הנן הכרחיות, יש צורך בקדושה קבועה ויש צורך בשכינה של התוועדות. הרעיון של התוועדות עם אלוקים בו אלוקים יורד לעולם ומחכה לאדם להתוועד עמו הוא מהפכני, אין לו תקדים בעולמות העתיקים. מצד שני הרעיון של מרחב קדושה אליו האדם ניגש היה יותר מוכר בעולם העתיק. אלו ואלו חשובים, חשוב להדגיש את הפן המחודש של הקשר בו אלוקים מחכה לנו באוהל מועד וחשוב להדגיש את העובדה שיש דרך מתוקנת לדבר על מרחב קבוע של קודש.

המדרשים נותנים ביטוי לשניהם.

לעמוד “המדרש והמיתוס”

תאריך פרסום:
תגים

פוסטים אחרונים

הצטרפו לניוזלטר

קבלו עדכונים שבועיים על דברי תורה, חדשות ועדכונים כלליים ישירות לתיבת הדוא”ל שלכם מאור תורה סטון.

"*" אינדוקטור שדות חובה

מדינה*
שדה זה מיועד למטרות אימות ויש להשאיר אותו ללא שינוי.
.pf-primary-img{display:none !important;}