חיפוש
סגור את תיבת החיפוש

״דבר סתר לי אליכם” – עיונים במקומות הנסתרים בפרשת השבוע: פרשת תרומה

מאת הרב אביע”ד סנדרס, מנהל השמה בכולל דעה ע”ש סוזי ברדפילד ור”מ במדרשת או”ת לינדנבאום

אביע

בכל פרשת שבוע ישנם מקומות נסתרים, דברים שלא שמים לב אליהם בקריאה ראשונית, אך כאשר לומדים אותם בקריאה שניה ושלישית הנסתר כמעט קופץ ומתגלה. ננסה להצביע בשנה הקרובה על המקומות האלה וננסה להבין מה הם מלמדים אותנו. לשם כך נעזר במדרשי חז”ל, בפרשני מקרא, בארכיאולוגיה, בכתבים מקבילים לתנ”ך ועוד. התורה היא נצח המתגלה, בכל דור ודור היא מגלה את פניה בצורה אחרת ואנחנו ננסה לתרום בשנה זו להמשך הגילוי של המסר האלוקי לעם ישראל ולעולם כולו.

פרשת תרומה עוסקת בבנית המשכן. מלשון התורה נשמע שהתכנית לבניית המשכן הנה תכנית אלוקית:

שמות פרק כה פסוק ח (פרשת תרומה) – ט (פרשת תרומה)
(ח) וְעָ֥שׂוּ לִ֖י מִקְדָּ֑שׁ וְשָׁכַנְתִּ֖י בְּתוֹכָֽם:
(ט) כְּכֹ֗ל אֲשֶׁ֤ר אֲנִי֙ מַרְאֶ֣ה אוֹתְךָ֔ אֵ֚ת תַּבְנִ֣ית הַמִּשְׁכָּ֔ן וְאֵ֖ת תַּבְנִ֣ית כָּל־כֵּלָ֑יו וְכֵ֖ן תַּעֲשֽׂוּ: ס

הקושי בפסוקים הוא ברור, אנו מדברים כאן על משכן ולא מקדש, מדוע נאמר בפסוק ועשו לי מקדש ושכנתי בתוכם?

הפסיקתא, עומד על הקושי ברעיון שלאלוקים הכל יכול יש בית פיסי בו הוא שוכן:

פסיקתא זוטרתא (לקח טוב) שמות פרק כה פסוק ח (פרשת תרומה)
ח) ועשו לי מקדש. בעולם הזה ולעולם הבא: ושכנתי בתוכם. לעולמי עולמים. חיבה יתירה חיבב הקדוש ברוך הוא לישראל, לצמצם שכינתו בתוכם, אשרי העם שככה לו אשרי העם שה’ אלהיו.

מתוך החיבה שחיבב הקדוש ברוך הוא את ישראל הוא מאפשר את השכנת שכינתו בתוך עם ישראל, הוא מצמצם את שכינתו שאין לה מקום, למשכן פיסי.

ביטוי יפה לדבר זה נמצא במדרש אחר שמתאר את התגובה של משה לצו האלוקי לבניית המשכן:

מדרש הגדול שמות פרק כה פסוק ח (פרשת תרומה)
ד”א ועשו לי מקדש, אמר ר’ יהודה ביר’ סימון כששמע משה כך תמה ונרתע לאחוריו ואמר רבון העולמים השמים כסאך והארץ הדום רגליך איזה מקום יכילך. וכן שלמה אומר כי האמנם ישב אלהים את האדם על הארץ כי הנה השמים ושמי השמים לא יכלכלוך אף כי הבית הזה אשר בניתי (דהי”ב ו, יח). אמר לו משה לא כשם שאתה סבור אלא עשה עשרים קרשים מן הדרום ועשרים מן הצפון ושמונה מן המערב ואני מצמצם שכינתי בתוכו מפני כבודן וחיבתן שלישראל, אף על פי שכתוב לה’ הארץ ומלאה (תהלים כד, א) הריני מתחמד להשרות שכינתי אצלכם כאב שמתחמד להישרות אצל בנו. ועליה אמר בלעם הרשע מה טבו אהליך יעקב משכנתיך ישראל (במדבר כד, ה). כמה פלטיות יש בעולם ולא בחר הקדוש ברוך הוא אלא במשכנותיהן שלישראל. אמר ר’ שמואל משל לחנוני שפתח על שער המרחץ קנדיון יצא המלך מן המרחץ ראה וערב לו נכנס אצלו אמר לו תן לי לשתות נתן לו ושתה אמרו כמה חנונים יש במדינה ולא בא המלך לשתות אלא משלך אשריך מה ניתן לך. וכן לעתיד יתמהו הכל כשהקב”ה משרה שכינתו בין ישראל כמו שנאמר והתהלכתי בתוככם והייתי לכם לאלהים (ויקרא כו, יב).

שאלתו של משה מעידה על הקושי הגדול עם הרעיון של בניית מקום פיסי לקדוש ברוך הוא. מסתבר ששאלתו אינה רק שאלה של גודל, אלא גם שאלה תיאולוגית. תשובתו של הקדוש ברוך הוא למשה הנה מאלפת. כמו שאב מתחמד להשרות שכינתו אצל בנו, כך הקדוש ברוך הוא משרה את שכינתו על עם ישראל.

דברים דומים מזכיר המגיד:

מגיד דבריו ליעקב קעח
… האב שראה בנו משחק באגוזים ומסתכל בו, ויש לו תענוג מזה ולפעמים משחק עמו גם כן והכל בשביל אהבה מצמצם את עצמו, שכלו הגדול, ושורה בקטנות.

ודאי שלאב מתאים לא רק לשחק באגוזים, אלא הרבה מעבר לכך, האב מסוגל ללמוד עם בנו, האב מסוגל ללמד את בנו, אך הוא מבין שזה מה שהבן צריך ועל כן הוא מצמצם את עצמו ומשחק עמו באגוזים.

כך אומר הקדוש ברוך הוא למשה רבינו, מתוך חיבתי לישראל אני מוכן לצמצם את עצמי למשכן.

המדרש נותן משל נוסף לדבר זה, הוא ממשיל דבר זה לחנווני שהמלך בוחר לקנות דווקא ממנו. לחנווני יש רווח מובהק מפעולת המלך. במקום אחר, המגיד ממשיל את יחסי הקדוש ברוך הוא לאב ובן אך בצורה קצת שונה שתופסת משהו מן המשל של המדרש:

מגיד דבריו ליעקב ז
‘יהי כבוד ד’ לעולם’ כי בהירות הקב”ה אין כל העולמות יכולים לסובלו, אך הוא ית’ עושה כמה צמצומים כדי שיוכלו לסובלו. וקשה לכאורה הוא זה יותר כבוד שאין העולמות יכולין לסובלו. אך ‘ישמח ד’ במעשיו’ שרוצה לשמוח במעשיו. כדמיון אב שיש לו בן קטן והבן הקטן רוצה ליקח מקל לרכוב עליו כמו על הסוס אע”פ שדרך הסוס להנהיג את האדם והוא מנהיג אותו, מכל מקום יש לו תענוג בזה ואביו עוזר לו ונותן לו מקל למלאות תאוות הבן.

המגיד מראה במשל זה, את הרווח שיש לבן מהיותו של האב מוכן לשחק את המשחק. הוא הופך את הבן להיות זה שמנהיג אותו ולא ההיפך. המלך לא היה צריך לקנות מן החנווני, יש לו מספיק משלו, אדרבא, הוא גם יכול היה להפקיע מן החנווני את החנות שלו, אך הוא בחר לקנות ממנו ובכך לתת לחנווני את הכבוד להיות החנווני ממנו המלך קונה.
כך גם פה, הקדוש ברוך הוא משכין את שכינתו במבנה נייד וקטן המטלטל ממקום למקום. הקדוש ברוך הוא כביכול נותן לנו לטלטל את מקומו, כמו הבן שמנהיג את אביו כאשר הוא רוכב עליו.

כמו שאמרנו, מי שנתן את התכנית לבניית המשכן היה הקדוש ברוך הוא בכבודו ועצמו:

פסיקתא זוטרתא (לקח טוב) שמות פרק כה פסוק ט (פרשת תרומה)
ט) ככל אשר אני מראה אותך. מלמד שהראה לו הקדוש ברוך הוא למשה כל מלאכת תבנית המשכן הכל הראה לו דמות אש: וכן תעשו. לדורות הבאים:

לאור מה שאמרנו הדברים מובנים, המשכן אמור להיות המקום שסביבו יחנו בני ישראל שנים רבות עד בנית המקדש, המקום בו הקדוש ברוך הוא נותן למונהגים להנהיג, המקום שמכלכל את הקודש ברוך הוא שהשמים והארץ לא יכלכלוהו, הגיוני שהתכנית שלו תהיה אלוקית.

ואכן, המשכן מלווה את עם ישראל לאורך זמן. בספר יהושע מתואר איך המשכן מוצב בשילה:

יהושע פרק יח פסוק א
(א) וַיִּקָּ֨הֲל֜וּ כָּל־עֲדַ֤ת בְּנֵֽי־יִשְׂרָאֵל֙ שִׁלֹ֔ה וַיַּשְׁכִּ֥ינוּ שָׁ֖ם אֶת־אֹ֣הֶל מוֹעֵ֑ד וְהָאָ֥רֶץ נִכְבְּשָׁ֖ה לִפְנֵיהֶֽם:

לפני סיום חלוקת הארץ, מציבים את המשכן להיות מרכז נחלת ישראל, המקום סביבו יסוב הכל.
ובתחילת ספר שמואל מכונה המשכן – בית השם והיכל השם:

שמואל א פרק א פסוק ז – ט
(ז) וְכֵ֨ן יַעֲשֶׂ֜ה שָׁנָ֣ה בְשָׁנָ֗ה מִדֵּ֤י עֲלֹתָהּ֙ בְּבֵ֣ית יְקֹוָ֔ק כֵּ֖ן תַּכְעִסֶ֑נָּה וַתִּבְכֶּ֖ה וְלֹ֥א תֹאכַֽל:
(ט) וַתָּ֣קָם חַנָּ֔ה אַחֲרֵ֛י אָכְלָ֥ה בְשִׁלֹ֖ה וְאַחֲרֵ֣י שָׁתֹ֑ה וְעֵלִ֣י הַכֹּהֵ֗ן יֹשֵׁב֙ עַל־הַכִּסֵּ֔א עַל־מְזוּזַ֖ת הֵיכַ֥ל יְקֹוָֽק:

ונראה שכאשר דוד עולה למלוכה המשכן עובר לירושלים:

שמואל ב פרק ו פסוק יז
(יז) וַיָּבִ֜אוּ אֶת־אֲר֣וֹן יְקֹוָ֗ק וַיַּצִּ֤גוּ אֹתוֹ֙ בִּמְקוֹמ֔וֹ בְּת֣וֹךְ הָאֹ֔הֶל אֲשֶׁ֥ר נָטָה־ל֖וֹ דָּוִ֑ד וַיַּ֨עַל דָּוִ֥ד עֹל֛וֹת לִפְנֵ֥י יְקֹוָ֖ק וּשְׁלָמִֽים:

אך האזכור המפתיע ביותר לאהל מועד, מצוי מיד לאחר בנית מקדש שלמה:

מלכים א פרק ח פסוק א – ד
(א) אָ֣ז יַקְהֵ֣ל שְׁלֹמֹ֣ה אֶת־זִקְנֵ֣י יִשְׂרָאֵ֡ל אֶת־כָּל־רָאשֵׁ֣י הַמַּטּוֹת֩ נְשִׂיאֵ֨י הָאָב֜וֹת לִבְנֵ֧י יִשְׂרָאֵ֛ל אֶל־ הַמֶּ֥לֶךְ שְׁלֹמֹ֖ה יְרוּשָׁלִָ֑ם לְֽהַעֲל֞וֹת אֶת־אֲר֧וֹן בְּרִית־יְקֹוָ֛ק מֵעִ֥יר דָּוִ֖ד הִ֥יא צִיּֽוֹן:
(ב) וַיִּקָּ֨הֲל֜וּ אֶל־הַמֶּ֤לֶךְ שְׁלֹמֹה֙ כָּל־אִ֣ישׁ יִשְׂרָאֵ֔ל בְּיֶ֥רַח הָאֵֽתָנִ֖ים בֶּחָ֑ג ה֖וּא הַחֹ֥דֶשׁ הַשְּׁבִיעִֽי:
(ג) וַיָּבֹ֕אוּ כֹּ֖ל זִקְנֵ֣י יִשְׂרָאֵ֑ל וַיִשְׂא֥וּ הַכֹּהֲנִ֖ים אֶת־הָאָרֽוֹן:
(ד) וַֽיַּעֲל֞וּ אֶת־אֲר֤וֹן יְקֹוָק֙ וְאֶת־אֹ֣הֶל מוֹעֵ֔ד וְאֶֽת־כָּל־כְּלֵ֥י הַקֹּ֖דֶשׁ אֲשֶׁ֣ר בָּאֹ֑הֶל וַיַּעֲל֣וּ אֹתָ֔ם הַכֹּהֲנִ֖ים וְהַלְוִיִּֽם:

וכך גם בדברי הימים:

דברי הימים ב פרק ה פסוק ד – ה
(ד) וַיָּבֹ֕אוּ כֹּ֖ל זִקְנֵ֣י יִשְׂרָאֵ֑ל וַיִּשְׂא֥וּ הַלְוִיִּ֖ם אֶת־הָאָרֽוֹן:
(ה) וַיַּעֲל֤וּ אֶת־הָאָרוֹן֙ וְאֶת־אֹ֣הֶל מוֹעֵ֔ד וְאֶת־כָּל־כְּלֵ֥י הַקֹּ֖דֶשׁ אֲשֶׁ֣ר בָּאֹ֑הֶל הֶעֱל֣וּ אֹתָ֔ם הַכֹּהֲנִ֖ים הַלְוִיִּֽם:

לאן בדיוק מעלים את האהל?
המצודות דוד אומר משהו מרתק:

מצודת דוד מלכים א פרק ח פסוק ד
(ד) ואת אוהל מועד – בגבעון היה ומשם העלוהו וגנזוהו באוצרות בית ה’ בהעליות אשר ממעל להיכל ולדביר:

דהיינו, מקומו של אוהל מועד הוא בתוך המקדש! מעבר לכך הוא גנוז מעל להיכל ומעל לקודש הקודשים. במובן מסוים הוא הופך להיות שכבה מעל התקרה, מעל ההיכל שמכיל את הקודש ואת קודש הקודשים.
מהגמרא בסוטה עולה שאוהל מועד דווקא נטמן תחת המקדש:

תלמוד בבלי מסכת סוטה דף ט עמוד א
דאמר מר: משנבנה מקדש ראשון, נגנז אהל מועד, קרשיו, קרסיו ובריחיו ועמודיו ואדניו. היכא? אמר רב חסדא אמר אבימי: תחת מחילות של היכל.

האוהל לשיטה זו הופך להיות הבסיס עליו הבית עומד. הקדושה של המקדש עטופה במשכנותיה של השכינה, הן מלמעלה והן מלמטה.
מיחזקאל עולה שהשכינה היא מקום כסאו של הקדוש ברוך הוא:

יחזקאל פרק מג פסוק ז
וַיֹּ֣אמֶר אֵלַ֗י בֶּן־אָדָם֙ אֶת־מְק֣וֹם כִּסְאִ֗י וְאֶת־מְקוֹם֙ כַּפּ֣וֹת רַגְלַ֔י אֲשֶׁ֧ר אֶשְׁכָּן־שָׁ֛ם בְּת֥וֹךְ בְּנֵֽי־ יִשְׂרָאֵ֖ל לְעוֹלָ֑ם וְלֹ֣א יְטַמְּא֣וּ ע֣וֹד בֵּֽית־יִ֠שְׂרָאֵל שֵׁ֣ם קָדְשִׁ֞י הֵ֤מָּה וּמַלְכֵיהֶם֙ בִּזְנוּתָ֔ם וּבְפִגְרֵ֥י מַלְכֵיהֶ֖ם בָּמוֹתָֽם:

השכינה אשר מושכנת לעולם בתוך בני ישראל, היא זו שאמורה למנוע את חילולו של הבית.
ספר הזוהר מלמד אותנו שהכסא הוא מקור הנשמה של האדם. אם זוכה אדם, הוא מקבל נשמה מכסא הכבוד:

פירוש הסולם לזוהר – שמות פרשת משפטים מאמר כי תקנה עבד עברי אות יא
תא חזי ב”נ וכו’: בוא וראה אדם כשנולד, נותנים לו נפש מצד הבהמה מצד הטהרה, מצד אלו שנקראו אופני הקודש. דהיינו מעולם העשיה. זכה יותר, נותנים לו רוח מצד חיות הקודש. דהיינו מעולם היצירה. זכה יותר נותנים לו נשמה מצד הכסא, דהיינו מעולם הבריאה. ושלשה אלו, הם אמה עבד ושפחה של הבת מלך. דהיינו נשמה רוח ונפש מהתפשטות המלכות בבי”ע. אמה, היא נשמה שבבריאה. עבד, הוא רוח שביצירה. שפחה, היא נפש שבעשיה.

הזוהר מלמד אותנו שהנשמה מגיעה מכסא הכבוד והיא תולדה של עולם הבריאה.
תפקיד הכסא הוא לשמש מקום ישיבה למי שמעליו. אנו לא רואים את מי שעל הכסא, אך יודעים מנוכחות הכסא שיש מי שיושב עליו. כדרך זו ניתן לברר על נשמת האדם, נשמה שהיא המהות של האדם. הנשמה היא הביטוי העמוק ביותר של כבוד האדם העצמותי, כבוד שאינו תלוי בדבר. נשמת החיים שמנופחת בכל אדם ואדם באשר הוא, נשמת חיים שתמיד גנוזה באדם לא משנה מה הוא עושה. זכה האדם והנשמה מרוממת את הבית שלה, את הגוף. לפעמים כדי שדבר זה יקרה יש צורך שמישהו אחר, אב, חבר או כל אדם אחר יתן את מבטחו באדם ויפנה לאותה נשמה, על אף שבמבט ראשון נראה שהוא פונה למקום אחר לחלוטין. עצם הבעת האמון באדם, היא זו שמאפשרת את עליתה של הנשמה מעבר לגוף, או כבסיס לגוף.

אולי זה הוא הרקע לדברים של רבי אלעזר אזכרי שבעקבותיהם כותב הרב הוטנר את דבריו המפורסמים:

בתוך לבי משכן אבנה לזיוו, קרבן תקריב לו נפשי היחידה” (רבי אלעזר אזכירי)
בלבבי (הרב יצחק הוטנר)
בלבבי משכן אבנה להדר כבודו, ובמשכן מזבח אקים לקרני הודו, ולנר תמיד אקח לי את אש העקידה, ולקרבן אקריב לו את נפשי היחידה.

המשכן נמצא באדם עצמו וביחס למשכן, הנפש, החלק הגשמי יותר של האדם, מתעלה בעקבות המגע עם המשכן שנבנה בלבו. הגוף עצמו יכול להתעלות בעקבות כבודו האונטולוגי של האדם, בעקבות הנשמה.

הבית הוא העטיפה החיצונית של האדם, החיצוניות מוארת על ידי מה שנמצא בתוכה. היסוד של הבית, או הגג של הבית, הוא המשכן עצמו. הבית הוא המקום בו אדם מרגיש רוגע, מרגיש באלמנט שלו, כאשר יש רוגע, כשיש נחת, יכולה הנקודה הפנימית של האדם לבוא לידי ביטוי. הבית הוא מוקד העשיה הפשוטה של האדם. בבית האדם עושה את מה שהוא רוצה, דברים שלא היה עושה מחוץ לבית שלו – ואכן המוקד של המקדש הוא המעשה, עבודת הקרבנות. אל מול הבית, ליבת המשכן אינם המעשים, אלא עצם נוכחות השכינה. הרבה מאוד פעמים המעשים מאפשרים לשכינה לבוא לידי ביטוי, לנקודה הפנימית ביותר לבוא לידי ביטוי. יחד עם בוא המלוכה, עלה צורך בבית עולמים, בבית בו עולם המעשה הדתי ירוכז. אך נקודת הראשית לא צריכה בית, היא הולכת עם האדם ממקום למקום, היא מצד אחד נמצאת בתוכו ומצד שני היא התקרה של המציאות שלו והיסוד שלה.

בכדי לבנות בית, חייבים משכן, הבית מתעלה על ידי המשכן, אמנם הבית הוא מוקד העשיה, הוא מגיע בעקבות המלוכה של האדם על המציאות, אך הבית חייב ליבה, ליבת הבית היא נשמתו.

אולי לכן כתוב על המשכן – ועשו לי מקדש ושכנתי בתוכם. המשכן ימשיך להיות בלבת המקדש, גם אחרי שיבנה הבית. המשכן הוא החלק הנסתר של הבית, חלק שטמון, חלק שנמצא מעל הגג, במקום בו אי אפשר לראות, אך נמצא וקיים.

תאריך פרסום:
תגים

פוסטים אחרונים

הצטרפו לניוזלטר

קבלו עדכונים שבועיים על דברי תורה, חדשות ועדכונים כלליים ישירות לתיבת הדוא”ל שלכם מאור תורה סטון.

"*" אינדוקטור שדות חובה

מדינה*
שדה זה מיועד למטרות אימות ויש להשאיר אותו ללא שינוי.
.pf-primary-img{display:none !important;}