״המדרש והמיתוס״ – תולדות עתירה וחתירה

לאחר מות שרה ונישואי יצחק ורבקה, אנו שומעים בתחילת פרשתנו על סיפורם של יצחק ורבקה. חייהם מוגדרים בשלב הראשון על ידי עקרותה של רבקה, ולאחר מכן בחווית ההריון והלידה של התאומים יעקב ועשו:

בראשית פרק כה פסוק יט (פרשת תולדות) – כח (פרשת תולדות)

(יט) וְאֵ֛לֶּה תּוֹלְדֹ֥ת יִצְחָ֖ק בֶּן־אַבְרָהָ֑ם אַבְרָהָ֖ם הוֹלִ֥יד אֶת־יִצְחָֽק:
(כ) וַיְהִ֤י יִצְחָק֙ בֶּן־אַרְבָּעִ֣ים שָׁנָ֔ה בְּקַחְתּ֣וֹ אֶת־רִבְקָ֗ה בַּת־בְּתוּאֵל֙ הָֽאֲרַמִּ֔י מִפַּדַּ֖ן אֲרָ֑ם אֲח֛וֹת לָבָ֥ן הָאֲרַמִּ֖י ל֥וֹ לְאִשָּֽׁה:
(כא) וַיֶּעְתַּ֨ר יִצְחָ֤ק לַֽיקֹוָק֙ לְנֹ֣כַח אִשְׁתּ֔וֹ כִּ֥י עֲקָרָ֖ה הִ֑וא וַיֵּעָ֤תֶר לוֹ֙ יְקֹוָ֔ק וַתַּ֖הַר רִבְקָ֥ה אִשְׁתּֽוֹ:
(כב) וַיִּתְרֹֽצֲצ֤וּ הַבָּנִים֙ בְּקִרְבָּ֔הּ וַתֹּ֣אמֶר אִם־כֵּ֔ן לָ֥מָּה זֶּ֖ה אָנֹ֑כִי וַתֵּ֖לֶךְ לִדְרֹ֥שׁ אֶת־יְקֹוָֽק:
(כג) וַיֹּ֨אמֶר יְקֹוָ֜ק לָ֗הּ שְׁנֵ֤י גיים גוֹיִם֙ בְּבִטְנֵ֔ךְ וּשְׁנֵ֣י לְאֻמִּ֔ים מִמֵּעַ֖יִךְ יִפָּרֵ֑דוּ וּלְאֹם֙ מִלְאֹ֣ם יֶֽאֱמָ֔ץ וְרַ֖ב יַעֲבֹ֥ד צָעִֽיר:
(כד) וַיִּמְלְא֥וּ יָמֶ֖יהָ לָלֶ֑דֶת וְהִנֵּ֥ה תוֹמִ֖ם בְּבִטְנָֽהּ:
(כה) וַיֵּצֵ֤א הָרִאשׁוֹן֙ אַדְמוֹנִ֔י כֻּלּ֖וֹ כְּאַדֶּ֣רֶת שֵׂעָ֑ר וַיִּקְרְא֥וּ שְׁמ֖וֹ עֵשָֽׂו:
(כו) וְאַֽחֲרֵי־כֵ֞ן יָצָ֣א אָחִ֗יו וְיָד֤וֹ אֹחֶ֙זֶת֙ בַּעֲקֵ֣ב עֵשָׂ֔ו וַיִּקְרָ֥א שְׁמ֖וֹ יַעֲקֹ֑ב וְיִצְחָ֛ק בֶּן־שִׁשִּׁ֥ים שָׁנָ֖ה בְּלֶ֥דֶת אֹתָֽם:
(כז) וַֽיִּגְדְּלוּ֙ הַנְּעָרִ֔ים וַיְהִ֣י עֵשָׂ֗ו אִ֛ישׁ יֹדֵ֥עַ צַ֖יִד אִ֣ישׁ שָׂדֶ֑ה וְיַעֲקֹב֙ אִ֣ישׁ תָּ֔ם יֹשֵׁ֖ב אֹהָלִֽים:
(כח) וַיֶּאֱהַ֥ב יִצְחָ֛ק אֶת־עֵשָׂ֖ו כִּי־צַ֣יִד בְּפִ֑יו וְרִבְקָ֖ה אֹהֶ֥בֶת אֶֽת־יַעֲקֹֽב:

אנו למדים מן הכתוב שעקרותה של רבקה נענית על ידי תפילתם המשותפת של יצחק ורבקה (שנאמר "לנוכח אשתו", שניהם התפללו יחד), בפעולה של עתירה כלפי שמיים ובתור תגובה השם נעתר ליצחק, ורבקה נפקדת בתאומים.

הכינוי "עתירה" לפעולת התפילה הינו כינוי מעניין, שהמדרש מתייחס לכך במפורש:

כא) ויעתר יצחק לה' לנכח אשתו. עתירה לשון בקשה, ודומה לו העתירו (שמות ח ד), העתרתם (יחזקאל לה יג), אבל אין להם דמיון במקרא שילמדו ממנו. זולתי מן והעתרתם עלי דבריכם (שם), ועיקר תיבותיו לשון היפוך המדה, ודומה להן בדברי רבותינו עתר דפומבדיתא, ועל זה אמרו רבותינו למה נמשלו דברי תורה לעתר, לומר לך מה עתר זה מהפך את התבואה ממקום למקום, אף תפלתן של צדיקים מהפכת דעתו של הקדוש ברוך הוא ממדת אכזריות למדת רחמנות. וכן יש לפתור והעתרתם עלי דבריכם (שם) כלומר והפכתם עלי דבריכם, וכן כתוב אחד אומר והפכתם [את] דברי אלהים חיים (ירמיה כג לו). וכן פשוטו של פסוק ויעתר יצחק, התפלל יצחק והיפך מדה בלבו של הקדוש ברוך הוא: לנכח אשתו. שהיא שטוחה בתחינה, והוא שטוח נוכחה, ואומר רבש"ע יודע אני שגזירתך קיימת, ואתה אמרת לאברהם אבי, כי ביצחק יקרא לך זרע (בראשית כא יב), ועכשיו כל בנים שאתה עתיד ליתן לי תן לי מצדקת זו: כי עקרה היא. שנעקר עיקר מיטרא שלה: ויעתר לו ה'. היפך הקדוש ברוך הוא מדתו בזכותו שכבר נעקד באהבתו לה', לכך שמח לעשות רצונו, ולכך שהתה עמו עשרים שנה, כדי שלא יאמרו אחיה וקרוביה ברכת תפלתם עשאה פירות: ותהר רבקה אשתו. גזר הקדוש ברוך הוא ונגלף לה עיקר מיטרא לקבל הוולד הריון:

המדרש מלמד אותנו שהתכנית הראשונית של הקדוש ברוך הוא היתה שלא יהיו לרבקה ילדים. רק תפילת העתירה של יצחק ורבקה, תפילה שגרמה להיפוך מידת האכזריות למידת הרחמים, היא שהביאה את רבקה לזכות בהריון.

כמובן שהשאלה המתבקשת היא- מדוע נגזרה גזירה כה אכזרית על רבקה, דמות המתוארת כצדקת? מדוע היה מוכן הקדוש ברוך הוא להפר את בריתו עם אברהם, ברית שתוֹכנה "ביצחק יקַרא לך זרע"? מדוע היה כה חשוב למנוע פרי בטן מיצחק ורבקה?

במקום אחר חכמים מנסים להסביר את הסיבה בעבורה היו אמותינו עקרות:

מדרש הגדול בראשית פרק כה פסוק כא (פרשת תולדות)

תנו רבנן שאלו את הזקנים מפני מה אמהות עקרות היו, אמרו להם מפני שהן צדיקות וכשרות כדי שלא יהוא בטוחות בעצמן ויאמרו כדאי אנו שינתן לנו בנים אמר הקדוש ברוך הוא הריני מגשים כוחן שלא יהיו בטוחות על עצמן. ד"א מפני שהן בנות גוים עובדי עבודה זרה וכשהן קטנות מוסרין אותן לכומרין. אמר הקדוש ברוך הוא אם אני נותן להם בנים מיד אבותיהן יהיו משתבחין בעבודה זרה שלהן ויאמרו כדאי הוא שזכו לבנים אלא אמר הקדוש ברוך הוא יאכלו בשרם בשנם ויתיגעו בכל כוחן ואחר כך אני נותן להם בנים כדי שידעו שאין צורך בעבודה זרה שלהן. ד"א מפני שהקב"ה מתאוה לתפלתן שלצדיקים. שנאמר יערב עליו שיחי (תהלים קד, לד). ואומר וערבה לה' מנחת יהודה וירושלים (מלאכי ג, ד).

לפי המדרש עקרוּת האמהות נגרמת עקב רצונו של הקדוש ברוך הוא שהאמהות לא יבטחו בצדיקותן. יתרה מזאת, קיים החשש שמשפחותיהן של האמהות ישתבחו בבנותיהן הצדיקות ויתלו את מקור השפע והטוב שהן זוכות לו, בגדילת האמהות בבתים עובדי עבודה זרה. כדי למנוע זאת, על פי המדרש, היו האמהות עקרות לתקופה.

המדרש מעלה פה נקודה מעניינת, לפיה הבטחון העצמי של האמהות עומד במוקד. בטחון עצמי קיים באישה שיודעת כיצד להתייחס למציאות ואיך להתנהל בעולם.

באותה מידה יש לשים לב לקשר בין העקרות לעבודה זרה. המקרא לא פעם מייחס לעעבודה הזרה אמונה בכוחות טבעיים חזקים, במערכת סגורה בעצמה ובעיקר, בעוצמה של כוחות הטבע.

מדרש אחר מעמיק את השאלה ומאיר עוד היבט בה:

ילקוט שמעוני תורה פרשת תולדות רמז קי

אמר ר' יצחק יצחק אבינו עקר היה שנאמר ויעתר יצחק לה' לנכח אשתו [כ"א, כ"א] על אשתו לא נאמר אלא לנכח אשתו ששניהם עקורים היו, אי הכי ויעתר לו ה' [כ"ה, כ"א] ויעתר להם מבעיא ליה אלא לפי שאינו דומה תפלת צדיק בן צדיק לתפלת צדיק בן רשע, אמר ר' יצחק מפני מה היו אבותינו עקורים מפני שהקב"ה מתאוה לתפלתן של צדיקים למה נמשלה תפלתן לעתר וכו' כדלעיל:

לפי המדרש, לא רק רבקה היתה עקרה אלא גם יצחק. התפילה של יצחק, שעקד עצמו על המזבח, תפילת צדיק בן צדיק, היא זאת שמהפכת את הדין האלוקי. אך מעבר לכך, המדרש גם עומד על כך שהסיבה שהאבות היו עקורים, היא מפני שהקדוש ברוך הוא מתאווה לתפילה של צדיקים. לא לסתם תפילה, אלא לתפילה של עתירה.

המשכו של המדרש מטלטל אף יותר:

ילקוט שמעוני תורה פרשת תולדות רמז קי

ר"י אומר עשרים שנה היתה רבקה עקרה ולאחר כ' שנה לקח את רבקה והלך לו להר המוריה למקום שנעקד שם ונתפלל עליה על הריון הבטן ונעתר לו הקדוש ברוך הוא שנאמר ויעתר לו [כ"ה, כ"א]:

אחרי עשרים שנה של עקרות נלקחת רבקה על ידי יצחק להר המוריה. רק בתפילה בהר המוריה, המקום בו עקד יצחק את עצמו כחלק מנסיונו של אברהם, רק שם נעתר לו הקדוש ברוך הוא.

הזוהר שופך אור קצת אחר על תפילתו של יצחק:

פירוש הזוהר כרך א (בראשית) פרשת תולדות דף קלז עמוד א

"ויעתר לו יי' – אל תקרי ויעתר לו אלא ויחתר לו, חתירה חתר ליה קודשא בריך הוא וקביל ליה וכדין "ותהר רבקה אשתו"

הקדוש ברוך הוא חתר ליצחק את הפתח לתפילה. חתירה זו היא מעין קבלת התפילה בכח, כנגד מידת הדין.
אנו מכירים מן הירושלמי עוד אדם שחתר לו הקדוש ברוך הוא פתח לתפילתו:
ירושלמי מסכת סנהדרין פרק י הלכה ב

" … והיו מלאכי השרת מסתמין את החלונות שלא תעלה תפילתו של מנשה לפני הקב"ה והיו מלאכי השרת אומרים לפני הקב"ה ריבונו של עולם אדם שעבד עבודה זרה והעמיד צלם בהיכל אתה מקבלו בתשובה? אמר להן: אם איני מקבלו בתשובה הרי אני נועל את הדלת בפני כל בעלי תשובה. מה עשה לו הקב"ה? חתר לו חתירה מתחת כסא הכבוד שלו ושמע תחינתו … וידע מנשה כי ה' הוא האלהים באותה שעה אמר מנשה אית דין ואית דיין"
השוואת קבלת תפילת יצחק ורבקה לקבלת תפילת מנשה מעמידה אותנו על נקודה מפתיעה. החתירה שחתר הקדוש ברוך הוא לתפילתו של מנשה הינה משום שמנשה נחשב למלך רשע. דבר זה מציג לנו פרספקטיבה שלא ציפינו לה. אולי לא סתם יצחק ורבקה עקרים, אולי החתירה נצרכת כי העקרות נובעת מסיבה שקשורה למצבם הרוחני של יצחק ורבקה.

נראה שהחתירה שחתר הקדוש ברוך הוא עבור תפילתם של יצחק ורבקה נובעת מנקודה מסוימת הקיימת אצל רבקה ויצחק, נקודה שיכולה להשליך בצורה אדירה על הדור הבא- יעקב ועשו.
ואכן, התורה מיד מספרת לנו על ההריון הבלתי רגיל של רבקה. הפסוקים מתארים את שתי המגמות שיוצאות מיצחק ורבקה יחד, את איש השדה האדמוני ואת האיש התם יושב האהלים.

מדובר פה בשתי נקודות קיצון רחוקות מאוד, מעין פילוג של המידות- השדה אל מול האוהל, הטבע אל מול הרוח. המדרש אף מגלה לנו שבאופן עקרוני רבקה היתה אמורה ללדת שנים עשר שבטים, אך הניגוד הגדול בין עשו ליעקב גרם לה לבקש שתלד רק שניים:
מדרש אגדה (בובר) בראשית פרק כה פסוק כב (פרשת תולדות)

[כב] ויתרוצצו הבנים בקרבה, היתה עוברת על בית של ע"ז, היה עשו מפרכס לצאת, עוברת על בתי כנסיות ובתי מדרשות, יעקב רוצה לצאת: ד"א ויתרוצצו. אמר עשו ליעקב בואו ונחלוק העולם, אמר לו יעקב טול אתה העולם הזה, ואני אטול עולם הבא, וכן עשו אמר ליעקב טול אתה העוה"ב, ואני אטול עוה"ז: ד"א אמר יעקב לעשו מכור לי בכורתך אמר לו אמכור לך בכורתי ועל זה נאמר מכרה כיום, אמר לו שימכור לו בכורתו כתנאי שהיה ביניהם כיום שהיו בבטן: ותאמר אם כן למה זה אנכי. אמרה רבקה אילו הייתי יודעת צער העיבור לא הייתי מתפללת על העיבור. ד"א למה זה אנכי. לפי שהיו עתידין לצאת י"ב שבטים מן יצחק, אמרה רבקה יהיה לי צער גדול למה אני מבקשת שיצא ממני י"ב שבטים כמנין זה: ותלך לדרוש את ה'. לבית מדרשו של שם:

ההבדל החד בין יעקב ועשו, לא מגיע משום מקום. יצחק- שמידתו היא דין, עומד מול רבקה- שהופכת לרעייתו בגלל החסד שעשתה עם אליעזר עבד אברהם. דין אל מול רחמים.
שתי נקודות הקיצון הללו מוציאות שתי זהויות קיצוניות, עולם הזה אל מול העולם הבא. יוצא מפה עימות מתמשך, כדרך המציאות במקרה בו נפגשים ניגודים.

עימות זה מאיים להטביע את העולם בשפיכת דם, זה רץ להרוג את זה:
פסיקתא זוטרתא (לקח טוב) בראשית פרק כה פסוק כב (פרשת תולדות)

ויתרוצצו הבנים. היו מחתכין בתוך הבטן, כענין שנאמר ותרץ את גלגלתו (שופטים ט נג), סימן לדורות, זה רץ להרוג את זה, וזה רץ להרוג את זה
השאלה הגדולה היא- האם שני הפכים כמו יעקב ועשיו יכולים לקיים עולם? האם הורים שמייצגים ניגודים מידתיים יכולים להביא ילדים שיקדמו את המציאות ולא יגרמו לעימות? זוהי בעיה שמלווה את כל האבות והאמהות שהיו דמויות גדולות בעלות מידות דומיננטיות. מידה דומיננטית גורמת לעקרות רוחנית, משום שמידה מוחלטת לא יכולה להשתלב עם מידות אחרות.

התשובה לכך היא תפילה של עתירה מצד יצחק ורבקה, וחתירה של הקדוש ברוך הוא מכנגד. מצד האמת יש פה איום של ממש על העולם, אך הקדוש ברוך הוא מחליט לתת לניגודים סיכוי. רבקה מבינה את הקושי שיוצר ההבדל החד, והיא מזהה בעצמה שהקושי הזה לא יהיה בריא לשנים עשר שבטים. קיצון מסוג זה בכמויות כאלה יוביל בסוף לקריסתו של העולם.

אך תפילה של עתירה לא רק חותרת, אלא גם מהפכת. התפילה יכולה להפך רוגז לרחמים, ולהוציא רכות מתוך דין.
יצחק ורבקה נעתרים, הם מבינים שאין ברירה. מבחינות מסוימות כל אחד מהם יצטרך לעבור היפוך, יצטרך לעתור בתוך עצמו בכדי לעדן את המידה הקיצונית ששורה בו. רק כאשר הם הולכים יחד להר המוריה, המקום בו התרחש המצב הקיצוני ביותר בחייו של יצחק, רק שם הם מסוגלים להתהפך. אין ספק שדבר זה יוביל לאתגרים מרובים בהמשך הדרך- אך כנראה רק דרך הניגוד בסופו של יום תגיע הצמיחה.
זהו הסוד של תפילה מהפכת, המהפכת את קרביו של האדם פנימה. עתירה שמובילה לחתירה של הקדוש ברוך הוא כנגד הטבע, עתירה כנגד הקיצוניות, עתירה שממנה צומח עם ישראל.

(נערך על ידי יפעה וינשטיין)

לעמוד "המדרש והמיתוס"