הסוכה השכלית

הרב ג’רמי לורנס, בוגר ישיבת המבתר מבית אור תורה סטון, מכהן כרב בכיר בבית הכנסת Finchley United Synagogue (Kinloss Gardens) בלונדון.

הסוכה היא שינוי תפיסתי, שינוי שכלי.

ר’ שמחה מאיר הכהן מדווינסק, ה”משך חכמה”, מבאר שהמצוות של חג הסוכות הן גם כדרך הטבע וגם נגד הטבע.

טבעי לחגוג את האסיף באמצעות ארבעת המינים, ואף שראוי לחפש את המובחרים והמהודרים שבהם, הם אינם מצריכים הכנה מיוחדת. אך כשהחקלאי עמל בשדות במשך הקיץ כולו – חורש, זורע, מעבד, קוצר ואוסף את תבואתו – ברגע שהאסם שלו מתמלא, הוא מאושר וחש מסופק מהישגו. ועם התחושות הללו, מה טבעי ומתבקש יותר לחקלאי מאשר לנוח בצל קורתו? מעיר ה”משך חכמה” שבדיוק ברגע הזה מתערבת התורה ודורשת ממנו לצאת ממקום מושבו הרגיל ולעבור להתגורר בבית ארעי!

היא מרסנת, אם כן, את נטייתנו הטבעית, ודוחקת בנו לחגוג חג, שעיקרו איננו ציון האסיף, אלא חג לה’. וכביטוי לאותה הודיה, מצווה עלינו התורה בחומש דברים (פרק ט”ז פסוק י”ג) להטריח את עצמנו בבניית סוכה: חַג הַסֻּכֹּת תַּעֲשֶׂה לְךָ – ציווי שפירושו שעלינו להתאמץ.

על פי ההלכה, את הסכך “תעשה ולא מן העשוי”. עלינו להקים סוכה, ולא להסתייע בדבר מה מן המוכן. מדוע?

בגמרא (מסכת סוכה דף יא ע”ב) אנו למדים: “תניא ‘כי בסוכות הושבתי את בני ישראל’ – ענני כבוד היו, דברי ר’ אליעזר. ר”ע אומר: סוכות ממש עשו להם”. לדברי ר’ אליעזר, הסוכה מסמלת את ענני הכבוד שליוו את בני ישראל, כיוונו אותם והגנו עליהם במשך ארבעים שנות נדודיהם במדבר. לדעת ר’ עקיבא, הסוכה המוזכרת היא מבנה של ממש שהקב”ה הקים לבני ישראל.

גישתו של ר’ עקיבא עולה בקנה אחד עם פירושו של הרשב”ם, שלפיו אל לנו להתגאות יתר על המידה במעשה ידינו, בבחינת “כוחי ועוצם ידי עשה לי את החיל הזה” (ראו פירושו לחומש דברים, פרק ח’ פסוק י”ז). בבואנו להקים את סוכותינו, אנו מכפילים את תודתנו לבורא עולם על קורת הגג שהעניק לנו כשהיינו פגיעים בדרכנו לארץ ישראל. הקמת הסוכה היא שחזור של חוויית יציאת מצרים, שבמהלכה הגן ה’ עלינו בנדודינו במדבר.

לעומת הסוכות, הרי שענני הכבוד רוחניים לגמרי. הישיבה בסוכות, ולא הקמתן, מסמלת אותם. הגאון מווילנה מפרש שהקב”ה הסיר את ענני הכבוד מעל המחנה בעקבות חטא העגל, והשיב אותם רק כשהחלו בני ישראל במלאכת הקמת המשכן, בט”ו בתשרי, היום הראשון של חג הסוכות (ראו פירושו לשיר השירים, פרק א’, פסוק ד’). במדבר, כשעמלנו להקים את המשכן כביטוח ממשי לחוויה הרוחנית של השכינה, הגיעה גם העת להשיב את ענני הכבוד. לפיכך מבטאות גם הסוכות שלנו מעין שחזור רוחני של שובם של ענני הכבוד.

בהמשך לאזכור של ענני הכבוד, רבי נתן מברסלב, תלמידו של רבי נחמן, כתב בחיבורו “ליקוטי הלכות” שבעודנו יושבים בסוכות עלינו לכוון לכך שישראל הוא עם אחד שכלפיו אנו חשים רק רגשי אהבה ושלום. עלינו לדמיין שאנו יושבים כולנו יחד בצל אותה סוכה.

הרעיון הזה מעוגן בסוגיה תלמודית (מסכת סוכה, דף כ”ז ע”ב) שבמהלכה נקבע כי הסיבה לכתיב החסר במילה סֻּכֹּת (חסר וי”ו) היא השאיפה שכל ישראל יוכלו לשבת בסוכה אחת.

בעוד שהתורה מצווה עלינו וּלְקַחְתֶּם לָכֶם – כלומר שכל אדם ייקח לעצמו את ארבעת המינים (ושיהיו בבעלותו לכל הפחות בעת שהוא מנענע אותם), אין כל דרישה שתהיה לנו סוכה משלנו. מותר בהחלט לשבת בסוכה מושאלת, ואין כל צורך ליטול סיכון כספי לצורך הקמתה או בעלות עליה (ועם זאת ישנו איסור לגזול סוכה מאחר). כל ישראל יכולים לחלוק סוכה אחת.

הדימוי הזה, שעלינו לראות בעיני רוחנו את העם כולו יושב בסוכה אחת, לוקח אותנו מן השדה הפרטי שלנו, הקציר והאסיף הפרטיים שלנו, והסוכות הפרטיות שהוקמו לנו במדבר, לעולמם של ענני הכבוד ואחדות העם – עם אחד בלב אחד – כפי שהיינו במעמד הר סיני.

אנו מארחים בסוכות שאנו מקימים בגינות בתינו ובחצרותינו את האושפיזין המוכרים, אבות האומה והמנהיגים, שבאים לבקר אותנו כשאנו יושבים בסוכה. אך בסוכה השכלית של רבי נתן, עלינו לארח את כלל ישראל.

הקמה של סוכה פיזית מצריכה מאמץ מסוים. אך מאמץ רב יותר נדרש להכלת כלל ישראל בסוכתנו השכלית. אם בכוחנו לדמיין סוכה, כמובן שבכוחנו לדמיין סוכה גדולה… סוכה גדולה מאוד! אך האם נכון לבנו לקבל לתוכה באהבה את כל אחינו בית ישראל? האם ביכולתנו להשלים עם העובדה שאין הם מתארחים בסוכה שלנו ובתנאים שאנו הצבנו, אלא שותפים מלאים הם בזכות היותם חלק מהעם הנבחר?

וכפי שעלינו לטרוח ולצאת מבתינו הנוחים ולשבת בסוכות על מנת להעריך כראוי את השמירה וההגנה של הקב”ה עלינו, כך מזמן לנו החג הזדמנות להעריך כראוי את עצמנו יחד עם כל ישראל תחת כנפי השכינה.

“וּפְרֹשׂ עָלֵינוּ סֻכַּת שְׁלוֹמֶךָ … הַפּוֹרֵשׂ סֻכַּת שָׁלוֹם עָלֵינוּ וְעַל כָּל עַמּוֹ יִשְׂרָאֵל”