הענן, הערפל והסבך

הרב שמואל קליצנר, מחבר הספר "להיאבק עם יעקב" על ספר בראשית, שימש בעבר כמנהל המכון למנהיגות הלכתית ע"ש סוזי ברדפילד וכיום משמש כיו"ר המכון.  השנה הוא מציין 35 שנות הוראה במדרשת או"ת לינדנבאום.

על פי המסורת, יום הושענא רבה הוא הפסגה של חוויית חג הסוכות, ומהווה גם מעין יום כיפור רטרוספקטיבי שמעניק לנו עוד "הזדמנות אחרונה" לבקש את פני ה' ולעשות חשבון נפש.  נראה, אפוא, שאותם השערים שכביכול ננעלו בתפילת נעילה, לא ננעלו לגמרי.

אין עוררין על כך שנקודת השיא של יום הכיפורים נמצאת בתפילה האחרונה של היום, הרי היא תפילת הנעילה, שבה ננעלים שערי שמיים.

בעוד שהתלמוד הירושלמי (מסכת ברכות דף ד' ע"א) מביא מחלוקת בעניין נעילת השערים – האם מדובר בשערי המקדש או בשערי שמיים, הרי שעצם השימוש במילה "נעילה" מעורר תחושה של הזדמנויות שהוחמצו ודרכים שנחסמו.  אך האם היהדות באמת מגבילה את הגישה לאלוקים לימים ספציפיים ולמקומות מסוימים?

בחודש שעבר נזדמן לי לשמוע את חתני שואל את נכדתי בת השנתיים – "היכן נמצא אלוקים?".  השתוממתי למשמע תשובתה: "בכל מקום שנותנים לו להיכנס."  יש לציין שחתני היה מרוצה למדי מהתגלית שבתו הקטנה נכנסה בשערי הפילוסופיה החסידית. 

אך הבה נניח לשנינויות ולילדים שנונים. ישנו פסוק ידוע מהנביא ישעיהו (נ"ה, ו') שמבטא את הרעיון לפיו לא כל הרגעים שווים ולא כל הנסיבות שוות: "דרשו ה' בהמצאו, קראוהו בהיותו קרוב."

פרשנים שונים לפסוק זה (ראו מסכת ראש השנה דף י"ח ע"א) מזהים את הזמן שבו אלוקים הוא הקרוב ביותר כימי חודש אלול, או כעשרת ימי תשובה, או – לחלופין – זמן התפילה בציבור, בניגוד לתפילה ביחידות.  אולם אני נוטה לקבל את מאמר הזוהר (פרשת וירא דף ק"ה, ע"ב): " לִפְעָמִים שֶׁנִּמְצָא, וְלִפְעָמִים שֶׁלֹּא נִמְצָא."

הנוסחה הזאת מזכירה לי משל חסידי.  אדם זקן אחד פוגש בדרכו ילד קטן ודומע.  שואל אותו הזקן: "מדוע תבכה, ילדי?"  "מכיוון שאני מתחבא, ואיש לא מחפש אותי," משיב לו הילד.  "כך גם עם אלוקים," משיב הזקן ומצטרף לבכיו של הילד, "פעמים שאלוקים מתחבא ואף אחד לא מחפש אותו!"

ישנן שתי סיבות לכך שאנשים לא מחפשים: האחת, הם שכחו את אלוקים; השנייה, הם כבר מצאו את אלוקים.  הסיבה השנייה היא אשליה בלבד, מאחר שאין אפשרות למצוא את הבלתי-מוגדר או לאחוז באינסוף.  על מנת לאחוז במשהו, יש לצמצמו.  אי לכך, ההנחה שהצלחנו למצוא את אלוקים היא גם מסוכנת מעצם היותה כוזבת, וגם הרסנית – מעצם שלילתה את פעולת החיפוש התמידי, שהיא היא הפעולה שמחדירה מעט אלוקות לתוך חיינו.  באופן פרדוקסלי, ספיקות ושאלות בלתי-פתורות הן המניעות את החיפוש הרוחני.  היוהרה שבוודאות מסלקת את הצורך בחיפוש, ומבטלת את הגעגוע לאלוקים. 

אם כן, כיצד יש לגשת לשעת הסיום של יום הכיפורים ולמקסם את חווית הנעילה?  כיצד ניתן לנצל את השעה שבה אלוקים כה קרוב, ובה בעת כה רחוק, ולא לתת לרגעים האלה לחמוק לנו מבין האצבעות ולהיבלע מאחורי שערים נעולים מבלי להתממש כלל?

אי אפשר שלא להיזכר בשלוש פרשיות מקראיות והדימויים העולים מתוכן:

בויקרא ט"ז, י"ב-י"ג מתוארת עבודתו של הכהן הגדול ביום הכיפורים, וכיצד הוא מקריב קטורת על המזבח.  התוצאה היא "וכיסה ענן הקטורת את הכפורת". 

בשמות כ', י"ז מתואר מעמד הר סיני ושם נאמר "ומשה ניגש אל הערפל אשר שם האלוקים."

אם אלוקים נמצא בערפל, רצוי שניגש אליו בענווה גמורה, בחוסר ידיעה ובפגיעות – ולא בוודאות.

באופן דומה, הרב יוסף סולובייצ'יק ז"ל בחיבורו "ימי זיכרון" מתאר את הרגעים האחרונים של תפילת הנעילה כרגעים של ייאוש ושל הכרה מלאה בעובדה שלמרות כל המילים הפיוטיות והאמירות הנשגבות שדקלמנו במהלך תפילות יום הכיפורים – עדיין אנו נותרים עם התחושה הבלתי-נמנעת שקצרה ידינו מלהמשיג את האלוקים או את געגוענו אליו.  וברגע זה של תודעה מגיעה תקיעת השופר שמכריזה על נעילת יום הכיפורים.  בתפיסה של הרב סולובייצ'יק, תקיעה זו היא יבבתו האילמת של איל שאינו יודע דבֵּר, יצור שאין ביכולתו לעשות שימוש בשפה.  כאשר אנו זועקים בחרדה קיומית ממש – כאותו בעל חיים הנאחז בסבך – רק אז אנו מתחילים להתקרב אל "הערפל אשר שם האלוקים".

ואכן, הפסוק בבראשית כ"ב, י"ג המתאר את סיומה הטוב של פרשת עקדת יצחק, וגם מפגיש אותנו לראשונה עם השופר (קרניו של האיל), מוסיף את הנדבך האחרון לדימוי הענן והערפל מספר ויקרא ומספר שמות:  "וישא אברהם את עיניו, וירא, והנה איל אחר נאחז בסבך בקרניו."

הסבך, הענן והערפל – לשם אנו מוזמנים אם חשקה נפשנו להיות בקרבתו.  לא במרחבים פתוחים שטופי-אור; לא בפיוטים נשגבים ונעלים.  במקומות אלה נמצא רק את עצמנו ואת הדי תחנונינו.  אולם, אם נעז וניכנס פנימה בענווה ובשפלות-רוח לתוך הסבך, לתוך הערפל ולתוך הענן – או אז… אולי.. אולי…?