חיפוש
סגור את תיבת החיפוש

“ההפטרה והמיתוס” הפטרת אחרי מות-קדושים – בין הנבחר לנבחרות

מאת הרב אביע”ד סנדרס, מנהל השמה במכון למנהיגות הלכתית ע”ש סוזי ברדפילד ור”מ במדרשת או”ת לינדנבאום

אביע"ד סנדרסהפטרת אחרי מות קדושים היא אחת מן ההפטרות המרתקות. ישנה אי בהירות רבה ביחס להפטרה הנקראת כאשר פרשיות אחרי מות קדושים מחוברות.

בדרך כלל שיש פרשיות מחוברות המנהג הוא שקוראים את ההפטרה של הפרשיה האחרונה- במקרה שלנ הפטרת קדושים שהנה מספר יחזקאל בה מתואר חטא ירושלים – אך במקרה שלנו יש הקוראים את הפטרת אחרי מות.

כך אומר הרמ”א:

וכשקורין ב’ פרשיות מפטירים באחרונה (מרדכי פ’ בני העיר), בלבד באחרי מות וקדושים דמפטירין הלא כבני כושיים שהיא הפטרת אחרי מות.

יש לכך סיבות רבות. הרב אלחנן סמט ציין את רובן במאמרו שמופיע באתר ישיבת מעלה אדומים. אך הסיבה המעניינת ביותר היא מנהג ירושלים.

יש האומרים שהפטרת קדושים כאשר היא בפני עצמה היא הודע את תועבות ירושלים.

אך מנהג ירושלים הנה לא לדרוש בתעובות ירושלים, זאת משום מעשה המופיע במסכת מגילה:

מעשה באדם אחד שהיה קורא למעלה מרבי אליעזר הודע את ירושלים את תועבותיה,אמר לו: עד שאתה בודק בתועבות ירושלים – צא ובדוק בתועבות אמך. בדקו אחריו ומצאו בו שמץ פסול. (מגילה כא עמוד ב)

לכן מנהג ירושלים הוא שאפילו כאשר פרשות אחרי מות קדושים נפרדות קוראים פעמיים רצוף את הפטרת אחרי מות, ודאי שהן מחוברות.

אנו, לכבודה של ירושלים וגם משום שהכותב הוא בן העיר ירושלים, נעסוק בתחילה בההפטרה שקוראים בירושלים והיא כמנהג האשכנזים ולאחר מכן נייחד מספר מילים להפטרה כמנהג הספרדים ונראה איך שתי ההפטרות עוסקות בנושא אחד.

כפי שאמרנו ההפטרה הראשונה בה נעסוק היא הפטרת מנהג בני ירושלים שמופיעה בספר עמוס:

ז הֲלוֹא כִבְנֵי כֻשִׁיִּים אַתֶּם לִי בְּנֵי יִשְׂרָאֵל, נְאֻם-יְקוָה: הֲלוֹא אֶת-יִשְׂרָאֵל, הֶעֱלֵיתִי מֵאֶרֶץ מִצְרַיִם, וּפְלִשְׁתִּיִּים מִכַּפְתּוֹר, וַאֲרָם מִקִּיר. ח הִנֵּה עֵינֵי אֲדֹנָי יְקוִה, בַּמַּמְלָכָה הַחַטָּאָה, וְהִשְׁמַדְתִּי אֹתָהּ, מֵעַל פְּנֵי הָאֲדָמָה: אֶפֶס, כִּי לֹא הַשְׁמֵיד אַשְׁמִיד אֶת-בֵּית יַעֲקֹב–נְאֻם-יְהוָה. ט כִּי-הִנֵּה אָנֹכִי מְצַוֶּה, וַהֲנִעוֹתִי בְכָל-הַגּוֹיִם אֶת-בֵּית יִשְׂרָאֵל, כַּאֲשֶׁר יִנּוֹעַ בַּכְּבָרָה, וְלֹא-יִפּוֹל צְרוֹר אָרֶץ. י בַּחֶרֶב יָמוּתוּ, כֹּל חַטָּאֵי עַמִּי: הָאֹמְרִים, לֹא-תַגִּישׁ וְתַקְדִּים בַּעֲדֵינוּ–הָרָעָה. יא בַּיּוֹם הַהוּא, אָקִים אֶת-סֻכַּת דָּוִיד הַנֹּפֶלֶת; וְגָדַרְתִּי אֶת-פִּרְצֵיהֶן, וַהֲרִסֹתָיו אָקִים, וּבְנִיתִיהָ, כִּימֵי עוֹלָם. יב לְמַעַן יִירְשׁוּ אֶת-שְׁאֵרִית אֱדוֹם, וְכָל-הַגּוֹיִם, אֲשֶׁר-נִקְרָא שְׁמִי, עֲלֵיהֶם: נְאֻם-יְקוָה, עֹשֶׂה זֹּאת. {פ}יג הִנֵּה יָמִים בָּאִים, נְאֻם-יְקוָה, וְנִגַּשׁ חוֹרֵשׁ בַּקֹּצֵר, וְדֹרֵךְ עֲנָבִים בְּמֹשֵׁךְ הַזָּרַע; וְהִטִּיפוּ הֶהָרִים עָסִיס, וְכָל-הַגְּבָעוֹת תִּתְמוֹגַגְנָה. יד וְשַׁבְתִּי, אֶת-שְׁבוּת עַמִּי יִשְׂרָאֵל, וּבָנוּ עָרִים נְשַׁמּוֹת וְיָשָׁבוּ, וְנָטְעוּ כְרָמִים וְשָׁתוּ אֶת-יֵינָם; וְעָשׂוּ גַנּוֹת, וְאָכְלוּ אֶת-פְּרִיהֶם. טו וּנְטַעְתִּים, עַל-אַדְמָתָם; וְלֹא יִנָּתְשׁוּ עוֹד, מֵעַל אַדְמָתָם אֲשֶׁר נָתַתִּי לָהֶם–אָמַר, יְקוָה אֱלֹהֶיךָ. {ש}

ספר עמוס הנו ספר קשה ביותר, הספר מלא בחזונות פורענות ורק סופו של הספר יש בו נבואת נחמה. אך תחילת ההפטרה כמו מאתגרת את ישראל ואומרת להם אתם כמו עם רחוק בשבילי, אתם לא נבחרים. הלוא כמו שאלוקים העלה את בני ישראל ממצרים הוא העלה את הפלשתים מכפתור ואת הארמים מקיר. אלו הם שני העמים שהיו האויבים המרים של ישראל במלחמה על הארץ.

הנביא עמוס עומד על נקודה משמעותית ביותר בדבריו. תחושת הנבחרות יכולה לגרום לחטא, יכולה לגרום לכפירה.

רק שיעבור זמן, והגלות תהיה ככברה המזקקת את ישראל יטע אותנו הקדוש ברוך הוא על אדמתנו.

ההפטרה השניה שנקראת בשבת זו למנהג הספרדים הנה הפטרה מספר יחזקאל. גם יחזקאל מדבר על העלאת ישראל ממצרים על ידי אלוקים ועל התחושה של נבחרות שמגיעה בעקבות מעשה זה, תחושה שיש בה לגרום לעם ישראל לבטחון מופרז. הנביא מדגיש שהאלוקים הוציא את ישראל ועשה מופתים למען שמו, אך עם ישראל לא הבין זאת ובמילים אחרות חשב, שהניסים הם בגללו.

יחזקאל בהקשר זה מתמקד בעיקר בעבודה זרה ובשבת ואי שמירתה על ידי ישראל.

א וַיְהִי בַּשָּׁנָה הַשְּׁבִיעִית, בַּחֲמִשִׁי בֶּעָשׂוֹר לַחֹדֶשׁ, בָּאוּ אֲנָשִׁים מִזִּקְנֵי יִשְׂרָאֵל, לִדְרֹשׁ אֶת-יְקוה; וַיֵּשְׁבוּ, לְפָנָי. {ס}ב וַיְהִי דְבַר-יְקוָה, אֵלַי לֵאמֹר. ג בֶּן-אָדָם, דַּבֵּר אֶת-זִקְנֵי יִשְׂרָאֵל וְאָמַרְתָּ אֲלֵהֶם כֹּה אָמַר אֲדֹנָי יְקוה, הֲלִדְרֹשׁ אֹתִי, אַתֶּם בָּאִים: חַי-אָנִי אִם-אִדָּרֵשׁ לָכֶם, נְאֻם אֲדֹנָי יְקוִה. ד הֲתִשְׁפֹּט אֹתָם, הֲתִשְׁפּוֹט בֶּן-אָדָם: אֶת-תּוֹעֲבֹת אֲבוֹתָם, הוֹדִיעֵם. ה וְאָמַרְתָּ אֲלֵיהֶם, כֹּה-אָמַר אֲדֹנָי יְקוִה, בְּיוֹם בָּחֳרִי בְיִשְׂרָאֵל, וָאֶשָּׂא יָדִי לְזֶרַע בֵּית יַעֲקֹב וָאִוָּדַע לָהֶם בְּאֶרֶץ מִצְרָיִם; וָאֶשָּׂא יָדִי לָהֶם לֵאמֹר, אֲנִי יְהקוה אֱלֹהֵיכֶם. ו בַּיּוֹם הַהוּא, נָשָׂאתִי יָדִי לָהֶם, לְהוֹצִיאָם, מֵאֶרֶץ מִצְרָיִם: אֶל-אֶרֶץ אֲשֶׁר-תַּרְתִּי לָהֶם, זָבַת חָלָב וּדְבַשׁ–צְבִי הִיא, לְכָל-הָאֲרָצוֹת. ז וָאֹמַר אֲלֵהֶם, אִישׁ שִׁקּוּצֵי עֵינָיו הַשְׁלִיכוּ, וּבְגִלּוּלֵי מִצְרַיִם, אַל-תִּטַּמָּאוּ: אֲנִי, יְקוָה אֱלֹהֵיכֶם. ח וַיַּמְרוּ-בִי, וְלֹא אָבוּ לִשְׁמֹעַ אֵלַי–אִישׁ אֶת-שִׁקּוּצֵי עֵינֵיהֶם לֹא הִשְׁלִיכוּ, וְאֶת-גִּלּוּלֵי מִצְרַיִם לֹא עָזָבוּ; וָאֹמַר לִשְׁפֹּךְ חֲמָתִי עֲלֵיהֶם, לְכַלּוֹת אַפִּי בָּהֶם, בְּתוֹךְ, אֶרֶץ מִצְרָיִם. ט וָאַעַשׂ לְמַעַן שְׁמִי, לְבִלְתִּי הֵחֵל לְעֵינֵי הַגּוֹיִם אֲשֶׁר-הֵמָּה בְתוֹכָם–אֲשֶׁר נוֹדַעְתִּי אֲלֵיהֶם לְעֵינֵיהֶם, לְהוֹצִיאָם מֵאֶרֶץ מִצְרָיִם. י וָאוֹצִיאֵם, מֵאֶרֶץ מִצְרָיִם; וָאֲבִאֵם, אֶל-הַמִּדְבָּר. יא וָאֶתֵּן לָהֶם אֶת-חֻקּוֹתַי, וְאֶת-מִשְׁפָּטַי הוֹדַעְתִּי אוֹתָם: אֲשֶׁר יַעֲשֶׂה אוֹתָם הָאָדָם, וָחַי בָּהֶם. יב וְגַם אֶת-שַׁבְּתוֹתַי, נָתַתִּי לָהֶם, לִהְיוֹת לְאוֹת, בֵּינִי וּבֵינֵיהֶם–לָדַעַת, כִּי אֲנִי יְקוָה מְקַדְּשָׁם. יג וַיַּמְרוּ-בִי בֵית-יִשְׂרָאֵל בַּמִּדְבָּר, בְּחֻקּוֹתַי לֹא-הָלָכוּ וְאֶת-מִשְׁפָּטַי מָאָסוּ אֲשֶׁר יַעֲשֶׂה אֹתָם הָאָדָם וָחַי בָּהֶם, וְאֶת-שַׁבְּתֹתַי, חִלְּלוּ מְאֹד; וָאֹמַר לִשְׁפֹּךְ חֲמָתִי עֲלֵיהֶם, בַּמִּדְבָּר–לְכַלּוֹתָם. יד וָאֶעֱשֶׂה, לְמַעַן שְׁמִי, לְבִלְתִּי הֵחֵל לְעֵינֵי הַגּוֹיִם, אֲשֶׁר הוֹצֵאתִים לְעֵינֵיהֶם. טו וְגַם-אֲנִי, נָשָׂאתִי יָדִי לָהֶם–בַּמִּדְבָּר: לְבִלְתִּי הָבִיא אוֹתָם אֶל-הָאָרֶץ אֲשֶׁר-נָתַתִּי, זָבַת חָלָב וּדְבַשׁ–צְבִי הִיא, לְכָל-הָאֲרָצוֹת. טז יַעַן בְּמִשְׁפָּטַי מָאָסוּ, וְאֶת-חֻקּוֹתַי לֹא-הָלְכוּ בָהֶם, וְאֶת-שַׁבְּתוֹתַי, חִלֵּלוּ: כִּי אַחֲרֵי גִלּוּלֵיהֶם, לִבָּם הֹלֵךְ. יז וַתָּחָס עֵינִי עֲלֵיהֶם, מִשַּׁחֲתָם; וְלֹא-עָשִׂיתִי אוֹתָם כָּלָה, בַּמִּדְבָּר. יח וָאֹמַר אֶל-בְּנֵיהֶם, בַּמִּדְבָּר, בְּחוּקֵּי אֲבוֹתֵיכֶם אַל-תֵּלֵכוּ, וְאֶת-מִשְׁפְּטֵיהֶם אַל-תִּשְׁמֹרוּ; וּבְגִלּוּלֵיהֶם, אַל-תִּטַּמָּאוּ. יט אֲנִי יְקוה אֱלֹהֵיכֶם, בְּחֻקּוֹתַי לֵכוּ; וְאֶת-מִשְׁפָּטַי שִׁמְרוּ, וַעֲשׂוּ אוֹתָם. כ וְאֶת-שַׁבְּתוֹתַי, קַדֵּשׁוּ; וְהָיוּ לְאוֹת, בֵּינִי וּבֵינֵיכֶם–לָדַעַת, כִּי אֲנִי יְקוָה אֱלֹהֵיכֶם.

באופן מפתיע השבת, על אף היותה מרכזית ביותר בתורה ומוזכרת כזכר ליציאת מצרים, אנו כמעט ולא מוצאים לה איזוכרים בנביאים הראשונים. אכן, במקדש היתה עבודת הקורבנות בשבת, אך יש לזכור שבימי בית ראשון אין בתי כנסת ויתר על כן, בין כיבוש יהושע לבניית המקדש לקח זמן לא מועט.

בדומה ליחזקאל, אף ירמיהו יז מוכיח את בני ישראל על אי שמירת השבת:

“וְהָיָה אִם שָׁמֹעַ תִּשְׁמְעוּן אֵלַי נְאֻם ה’ לְבִלְתִּי הָבִיא מַשָּׂא בְּשַׁעֲרֵי הָעִיר הַזֹּאת בְּיוֹם הַשַּׁבָּת וּלְקַדֵּשׁ אֶת יוֹם הַשַּׁבָּת לְבִלְתִּי עֲשׂוֹת בּוֹ כָּל מְלָאכָה – וּבָאוּ בְשַׁעֲרֵי הָעִיר הַזֹּאת מְלָכִים וְשָׂרִים, יֹשְׁבִים עַל כִּסֵּא דָוִד, רֹכְבִים בָּרֶכֶב וּבַסּוּסִים הֵמָּה וְשָׂרֵיהֶם אִישׁ יְהוּדָה וְיֹשְׁבֵי יְרוּשָׁלִָם, וְיָשְׁבָה הָעִיר הַזֹּאת לְעוֹלָם”.

אין זה אומר שלא שמרו שבת, אלא שאופי השבת היה מאוד שונה מן השבת שלנו שסובבת סביב התפילות. לדגומא, אנו יודעים מן סיפורי אלישע מציין שיום השבת הוא יום בו עולים להקביל את פני הנביא:

“וַיֹּאמֶר מַדּוּעַ אַתְּ הֹלֶכֶת אֵלָיו הַיּוֹם לֹא חֹדֶשׁ וְלֹא שַׁבָּת וַתֹּאמֶר שָׁלוֹם”

אך בו בזמן, אנו רואים מדברי יחזקאל וירמיהו שבשווקים היה אתגר גדול ביותר ביחס לשמירת השבת. אתגר שיחזקאל מחבר בדבריו כבר לחילול השבת של המקושש במדבר:

יב וְגַם אֶת-שַׁבְּתוֹתַי, נָתַתִּי לָהֶם, לִהְיוֹת לְאוֹת, בֵּינִי וּבֵינֵיהֶם–לָדַעַת, כִּי אֲנִי יְהוָה מְקַדְּשָׁם. יג וַיַּמְרוּ-בִי בֵית-יִשְׂרָאֵל בַּמִּדְבָּר, בְּחֻקּוֹתַי לֹא-הָלָכוּ וְאֶת-מִשְׁפָּטַי מָאָסוּ אֲשֶׁר יַעֲשֶׂה אֹתָם הָאָדָם וָחַי בָּהֶם, וְאֶת-שַׁבְּתֹתַי, חִלְּלוּ מְאֹד; וָאֹמַר לִשְׁפֹּךְ חֲמָתִי עֲלֵיהֶם, בַּמִּדְבָּר–לְכַלּוֹתָם.

הטענה הבסיסית של יחזקאל הנה שעל אף נבחרותו של העם, נבחרות אשר מתקשרת ליום אותו העם היה אמור לייחד ללימוד תורה (כפי שמופיע ביחס לאלישע), העם לוקח את הנבחרות כמובנת מאיליה, מצפה שהיא תמשיך להשפיע עליו ומתנהל בצורה ממנה עולה שהוא תופס את הנבחרות כמחויבות אלוקית כלפי עם ישראל ולא כקשר שלו יש שני צדדים.

אתגר הנבחרות הנו אתגר עצום. בעקר בעיני הנבחר שיכול לחשוב שהנבחרות הופכת אותו לחסין. דבריהם של יחזקאל ועמוס מעמידים את סיפור הנבחרות בהקשר אחר. ניתן לומר שעם ישראל תפס את הנבחרות שלו בצורה סמי- אלילית.

האלים ילדו דמויות שהיו חצי אנושיות וחצי אלוהיות וככאלה הם התהלכו כאלים בקרב בני אדם. לשם דוגמא, על גלגמש נאמר שהיא גבוה 300 אמה! הוא לא היה אדם רגיל ואכן מעלליו הנם מעללים של מישהו שהוא אל בקרב בני אדם שיש לו קודם הכל מחויבות לעצמו ולשרידותו. הגיבורים של המיתוס, לא מכירים צורת חיים אחרת. כך הם נולדו, כך הם חיו- נבחרותם הגיעה להם מלידתם ולא היתה תלויה במעשיהם.

לא כן עם ישראל, הנביא מדגיש לעם שאל לו להתבלבל, תפיסת הבחירה של עם ישראל בנויה על מעשים, בנויה על התנהלות, בנויה על הדדיות עם הקדוש ברוך הוא. הקדוש ברוך בוחר בעם ובתמורה הוא מבקש ממנו לממש את הנבחרות שלו בצורות מסוימות, על ידי השבת, על ידי אי עבודת אלים אחרים ועוד.

זהו רעיון שקשה מאוד לעם ישראל לקבל כאשר הוא רואה את המציאות אשר סובבת אותו.

פרשות אחרי מות קדושים- פרשיות שמגיעות אחרי מות בני אהרון, מלאות במצוות שמגדירות את מהות הנבחרות. מצוות שמלמדות שהנבחר לא יכול לעשות ככל העולה על רוחו אלא להיפך, שנבחרות היא קשר ולא יתרון. זהו רעיון שצריך ללוות אותנו עד ימינו אלו, בימים בהם יש כאלו שתופסים נבחרות כרעיון גנטי, כמשהו שנולדים איתו, בדיוק נגד תפיסות אלו יוצא הנביא.


לעמוד “ההפטרה והמיטוס”

תאריך פרסום:
תגים

פוסטים אחרונים

הצטרפו לניוזלטר

קבלו עדכונים שבועיים על דברי תורה, חדשות ועדכונים כלליים ישירות לתיבת הדוא”ל שלכם מאור תורה סטון.

"*" אינדוקטור שדות חובה

מדינה*
שדה זה מיועד למטרות אימות ויש להשאיר אותו ללא שינוי.
.pf-primary-img{display:none !important;}