חיפוש
סגור את תיבת החיפוש

“ההפטרה והמיתוס” הפטרת בהעלותך – לא בחיל ולא בכח

מאת הרב אביע”ד סנדרס, מנהל השמה במכון למנהיגות הלכתית ע”ש סוזי ברדפילד ור”מ במדרשת או”ת לינדנבאום

אביע

הפטרת הפרשה שלנו מקורה בספר זכריה. זכריה בן ברכיה בן עדו הנביא. חלקו הראשון של הספר מתוארך לימי שיבת ציון, חלקו השני קצת יותר מורכב וחלק מן החוקרים מתארכים אותו לימי זכריהו המבין במראות אלוקים המופיע בדברי הימים כדמות מימי המלך עוזיהו, אך אם מעיינים יותר מגלים תיאורים המתאימים לתחילת התקופה ההלניסטית הלוא היא תקופת החשמונאים- בצורה זו הרבה יותר קל להסביר את ההקשר של רבים מן החזוניות של זכריה.

דבר זה פותח שאלה על כתיבת התנ”ך, בשאלה זו עסקו רבים. אך גם בלי לעסוק בשאלה זו במובנה הפשטני, ברור לכל שהתנך לא נחתם וכנראה נערך כל עוד הבית עמד על תילו ומדיוני הגמרא נשמע שאף התנאים נחלקו האם להכניס או להוציא או להכניס ספרים לתנך (בקשו חכמים לגנוז את ספר יחזקאל… מחלוקת האם שיר השירים מטמא את הידים ועוד).

נבואותו של זכריה הנה נבואת נחמה, מלאה בחזונות סתומים וסמלים מובהקים. לא אחת זכריה רואה את חזונותיו בחלום. חלום שמערבב מציאות ריאלית ודמיון בצורה שקשה להבדיל בין שניהם.

להפטרה שלנו מספר חלקים. בחלק הראשון אנו למדים על המצב העתידי של עם ישראל. בעוד עם ישראל היה רגיל להיות בודד באומנתו באלוקים לעתיד לבוא “גויים רבים” יאמינו בהשם. האתגר יהיה לא בדידותו של עם ישראל, אלא שעם ישראל יבין שבאמונתו, הוא כבר לא מיוחד לאלוקים:

רָנִּי וְשִׂמְחִי, בַּת-צִיּוֹן–כִּי הִנְנִי-בָא וְשָׁכַנְתִּי בְתוֹכֵךְ, נְאֻם-יקוק. טו וְנִלְווּ גוֹיִם רַבִּים אֶל-יקוק בַּיּוֹם הַהוּא, וְהָיוּ לִי לְעָם; וְשָׁכַנְתִּי בְתוֹכֵךְ–וְיָדַעַתְּ, כִּי-יקוק צְבָאוֹת שְׁלָחַנִי אֵלָיִךְ. טז וְנָחַל יקוק אֶת-יְהוּדָה חֶלְקוֹ, עַל אַדְמַת הַקֹּדֶשׁ; וּבָחַר עוֹד, בִּירוּשָׁלִָם. יז הַס כָּל-בָּשָׂר, מִפְּנֵי יקוק–כִּי נֵעוֹר, מִמְּעוֹן קָדְשׁוֹ.( ס)

זכריה מנבא שעל אף האמונה באל אחד של עמים רבים, השם ישכון בתוך ישראל וירושלים. זכריה מנבא כאן משהו שהיום נשמע לנו מובן מאליו, מונתאיזים כצורת האמונה המרכזית בעולם. אך חשוב לציין שבימי זכריה שזה היה קונספט כמעט בלתי נשמע. זכריה מנבא את האתגר שמגיעה יחד עם קריסת העולם האלילי לקראת סוף ימי בית שני. זו סיטואציה בה כולם דומים, בה עם ישראל אינו בודד באמונה שלו. אז עולה שאלת הבחירה במלוא עוזה, אולי באמת יש תחליף לעם ישראל? אולי באמת אם עמים אחרים יאמינו באל אחד ויבחרו בהשם המצב הירוד של עם ישראל יגרום לכך שהדבקים בהשם יהיו הנבחרים- על כך עונה זכריה שחלקו של השם הוא יהודה וירושלים. הבחירה היא דו כיוונית לא רק של עם ישראל או גויים רבים בהשם, אלא גם הבחירה של השם בעם ישראל.

אך לשם כך חייבים ישראל להיות ראויים לבחירה זו, זהו הרקע לחלק הבא של ההפטרה בו אנו פוגשים דמות שכמעט איננה מוזכרת בתנך- את השטן. זכריה חוזה בחלומו את יהושע הכהן הגדול עומד לפני מלאך השם והשטן לימינו. יהושע הוא לבוש בגדים צואים המסמלים את חטאיו. אנו לא שומעים את מה שיש לשטן לומר, אנו לא נחשפים לקטרוגו של השטן, אך אנו כן נחשפים לתגובתו של השם אל השטן, הוא גוער בשטן לבל ישטין את יהושע וואומר לו הלוא זה אוד מוצל מאש!

א וַיַּרְאֵנִי, אֶת-יְהוֹשֻׁעַ הַכֹּהֵן הַגָּדוֹל, עֹמֵד, לִפְנֵי מַלְאַךְ יקוק; וְהַשָּׂטָן עֹמֵד עַל-יְמִינוֹ, לְשִׂטְנוֹ. ב וַיֹּאמֶר יקוק אֶל-הַשָּׂטָן, יִגְעַר יקוק בְּךָ הַשָּׂטָן, וְיִגְעַר יקוק בְּךָ, הַבֹּחֵר בִּירוּשָׁלִָם; הֲלוֹא זֶה אוּד, מֻצָּל מֵאֵשׁ. ג וִיהוֹשֻׁעַ, הָיָה לָבֻשׁ בְּגָדִים צוֹאִים; וְעֹמֵד, לִפְנֵי הַמַּלְאָךְ. ד וַיַּעַן וַיֹּאמֶר, אֶל-הָעֹמְדִים לְפָנָיו לֵאמֹר, הָסִירוּ הַבְּגָדִים הַצֹּאִים, מֵעָלָיו; וַיֹּאמֶר אֵלָיו, רְאֵה הֶעֱבַרְתִּי מֵעָלֶיךָ עֲו‍ֹנֶךָ, וְהַלְבֵּשׁ אֹתְךָ, מַחֲלָצוֹת. ה וָאֹמַר, יָשִׂימוּ צָנִיף טָהוֹר עַל-רֹאשׁוֹ; וַיָּשִׂימוּ הַצָּנִיף הַטָּהוֹר עַל-רֹאשׁוֹ, וַיַּלְבִּשֻׁהוּ בְּגָדִים, וּמַלְאַךְ יקוק, עֹמֵד.

יהושע, שוודאי מסמל את עם ישראל החוטא, הוא אוד מוצל מאש, דהיינו היותו מוצל מאש כמו כיפרה על חטאיו. אמנם עם ישראל חטא, אך הוא גם נענש- ויותר חשוב מכך, עם ישראל גם לאחר שנענש ממשיך לעמוד לפני השם. בתגובה השם מורה להחליף את המחלצות של יהושע לבגדים נקיים דבר שמסמל את כפרת החטא.

ו וַיָּעַד מַלְאַךְ יקוק, בִּיהוֹשֻׁעַ לֵאמֹר. ז כֹּה-אָמַר יקוק צְבָאוֹת, אִם-בִּדְרָכַי תֵּלֵךְ וְאִם אֶת-מִשְׁמַרְתִּי תִשְׁמֹר, וְגַם-אַתָּה תָּדִין אֶת-בֵּיתִי, וְגַם תִּשְׁמֹר אֶת-חֲצֵרָי–וְנָתַתִּי לְךָ מַהְלְכִים, בֵּין הָעֹמְדִים הָאֵלֶּה.

הבטחתו של מלאך השם ליהושע היא מרתקת. אם יהושע ילך בדרך השם וישמר את משמרתו- הוא יהיה מהלך בין העומדים, אין ספק שהעומדים הם המלאכים- כפי שנאמר בפסוק ה’ ומלאך השם עומד. וכך גם השטן העומד מימינו של יהושע. הדרך להינצל מן הדין של המלאכים, מן הדין של השטן היא ללכת בדרך השם.

ח שְׁמַע-נָא יְהוֹשֻׁעַ הַכֹּהֵן הַגָּדוֹל, אַתָּה וְרֵעֶיךָ הַיֹּשְׁבִים לְפָנֶיךָ–כִּי-אַנְשֵׁי מוֹפֵת, הֵמָּה: כִּי-הִנְנִי מֵבִיא אֶת-עַבְדִּי, צֶמַח. ט כִּי הִנֵּה הָאֶבֶן, אֲשֶׁר נָתַתִּי לִפְנֵי יְהוֹשֻׁעַ–עַל-אֶבֶן אַחַת, שִׁבְעָה עֵינָיִם; הִנְנִי מְפַתֵּחַ פִּתֻּחָהּ, נְאֻם יקוק צְבָאוֹת, וּמַשְׁתִּי אֶת-עֲו‍ֹן הָאָרֶץ-הַהִיא, בְּיוֹם אֶחָד. י בַּיּוֹם הַהוּא, נְאֻם יקוק צְבָאוֹת, תִּקְרְאוּ, אִישׁ לְרֵעֵהוּ–אֶל-תַּחַת גֶּפֶן, וְאֶל-תַּחַת תְּאֵנָה

המלאך משמיע לכהן הגדול ורעיו אנשי המפות (זהו ביטוי שמופיע אך ורק פה, ביטוי יחידני לאורך כל התנ”ך ומשמעו אנשים שנעשה להם מופת) שהשם יביא את צמח (יש המפרשים שזהו זרובבל שיבנה את המקדש ויש המדברים על דמות משיחית עתידית) ויתן ליהושע כהן גדול, אבן לה שבעה עיניים שישגיחו על מעשה יהושע. יש לשים לב, שבעוד אהרון הכהן מקבל באפוד 12 אבנים, יהושע מקבל אבן אחת, אך כזו שיש לה שבע עיניים. זהו כנראה המקור של הביטוי להשגיח בשבע עיניים, כפי שהאבן השגיחה על יהושע בשבע עיניים. אך כאשר יהושע יעמוד בהשגחה ביום אחד העוון ימחה מן הארץ. ואז ישראל ישבו תחת גפנם ותאנתם. ההבטחה העתידית לטוב, עוברת דרך ההשגחה בשבע עיניים על ישראל ועל מעשיהם.

וַיָּשָׁב, הַמַּלְאָךְ הַדֹּבֵר בִּי; וַיְעִירֵנִי, כְּאִישׁ אֲשֶׁר-יֵעוֹר מִשְּׁנָתוֹ. ב וַיֹּאמֶר אֵלַי, מָה אַתָּה רֹאֶה; ויאמר (וָאֹמַר) רָאִיתִי וְהִנֵּה מְנוֹרַת זָהָב כֻּלָּהּ וְגֻלָּהּ עַל-רֹאשָׁהּ, וְשִׁבְעָה נֵרֹתֶיהָ עָלֶיהָ–שִׁבְעָה וְשִׁבְעָה מוּצָקוֹת, לַנֵּרוֹת אֲשֶׁר עַל-רֹאשָׁהּ. ג וּשְׁנַיִם זֵיתִים, עָלֶיהָ: אֶחָד מִימִין הַגֻּלָּה, וְאֶחָד עַל-שְׂמֹאלָהּ. ד וָאַעַן, וָאֹמַר, אֶל-הַמַּלְאָךְ הַדֹּבֵר בִּי, לֵאמֹר: מָה-אֵלֶּה, אֲדֹנִי. ה וַיַּעַן הַמַּלְאָךְ הַדֹּבֵר בִּי, וַיֹּאמֶר אֵלַי, הֲלוֹא יָדַעְתָּ, מָה-הֵמָּה אֵלֶּה; וָאֹמַר, לֹא אֲדֹנִי. ו וַיַּעַן וַיֹּאמֶר אֵלַי, לֵאמֹר, זֶה דְּבַר-יקוק, אֶל-זְרֻבָּבֶל לֵאמֹר: לֹא בְחַיִל, וְלֹא בְכֹחַ–כִּי אִם-בְּרוּחִי, אָמַר יקוק צְבָאוֹת. ז מִי-אַתָּה הַר-הַגָּדוֹל לִפְנֵי זְרֻבָּבֶל, לְמִישֹׁר; וְהוֹצִיא, אֶת-הָאֶבֶן הָרֹאשָׁה–תְּשֻׁאוֹת, חֵן חֵן לָהּ. (פ)

לאחר חלומו של זכריה על יהושע, זכריה רואה מנורה בעלת שבעה קנים. המלאך מסביר לו שפשר המראה קשור לצורת ההתגלות היחודית שיחווה עם ישראל בתקופת זרובבל והלאה, לא בחיל ולא בכוח כי אם ברוחי אמר השם צבאות”. המנורה, שנותנת אור, שונה היא מן המנורה של המשכן. בתורה מתוארת מנורת המשכן ככזו אשר עשויה שבעה קנים בשורה אחת, ובתווך ניצב קנה מרכזי שממנו הסתעפו לכל צד שלושה קנים . תבנית בסיסית זו היתה נהוגה גם במקדש של בית שני , כפי שמסתבר מציוריה הרבים שהשתמרו ומן התבליט שלה שגולף על שער טיטוס. המנורה של זכריה מושתתת על “גלה” שבראש המנורה, “גלה” שעליה מונחים שבעה נרות : “ושבעת נרתיה עליה. ”

יותר מכך, בהמשך הפרק אנו אף מגלים ששבעת קני המנורה האלו הנם למעשה שבעת העיניים שהוזכרו כמפותחות באבן שנושא יהושע:

ח וַיְהִי דְבַר-יקוק, אֵלַי לֵאמֹר. ט יְדֵי זְרֻבָּבֶל, יִסְּדוּ הַבַּיִת הַזֶּה–וְיָדָיו תְּבַצַּעְנָה; וְיָדַעְתָּ, כִּי-יקוק צְבָאוֹת שְׁלָחַנִי אֲלֵיכֶם. י כִּי מִי בַז, לְיוֹם קְטַנּוֹת, וְשָׂמְחוּ וְרָאוּ אֶת-הָאֶבֶן הַבְּדִיל בְּיַד זְרֻבָּבֶל, שִׁבְעָה-אֵלֶּה; עֵינֵי יקוק, הֵמָּה מְשׁוֹטְטִים בְּכָל-הָאָרֶץ. יא וָאַעַן, וָאֹמַר אֵלָיו: מַה-שְּׁנֵי הַזֵּיתִים הָאֵלֶּה, עַל-יְמִין הַמְּנוֹרָה וְעַל-שְׂמֹאולָהּ. יב וָאַעַן שֵׁנִית, וָאֹמַר אֵלָיו: מַה-שְׁתֵּי שִׁבְּלֵי הַזֵּיתִים, אֲשֶׁר בְּיַד שְׁנֵי צַנְתְּרוֹת הַזָּהָב, הַמְרִיקִים מֵעֲלֵיהֶם, הַזָּהָב. יג וַיֹּאמֶר אֵלַי לֵאמֹר, הֲלוֹא יָדַעְתָּ מָה-אֵלֶּה; וָאֹמַר, לֹא אֲדֹנִי. יד וַיֹּאמֶר, אֵלֶּה שְׁנֵי בְנֵי-הַיִּצְהָר, הָעֹמְדִים, עַל-אֲדוֹן כָּל-הָאָרֶץ.

פסוקים אלו שמקושרים גם הם למעשה המנורה מגלים שלמעשה ההשגחה האלוקית על העולם בכלל ועל עם ישראל בכלל יוצאים מתוך המנורה. מנורה ששני ענפי הזית שנמצאים בה מושכים את את שני בני היצהר, כנראה זרע אהרון וזרע דוד שנמשחים לתפקיד המלוכה ולתפקיד כהן גדול.

ככלל מעשה זכריה הוא מעשה מוקשה מאוד. אך ממנו אנו מגלים תודעה מרתקת של נביאי בית שני שחיו בפער עצום, בין החזון לבין המעשה.

בימי בית שני הולכות ועולות ביתר שאת האימפריות האדירות של פרס, יוון ובהמשך רומא. בימי בית שני המונותאיזם הולך ותופס מקום מרכזי יותר ויותר בדתות העולמיות. ואילו עם ישראל חוזר לארצו, אך הוא לא מקים מחדש אימפירה, לא באמת מקים ממלכה ובכלל זו נראית חזרה של יום קטנות.

על רקע זה מנבא זכריה את נבואותו. מי בז ליום קטנות, שואל זכריה?

מה שנראה לעין עם ישראל כחוסר בחירה, למעשה הנו הנהגת השם את העולם. בשבע עיניים משגיח הקדוש ברוך על העם האחד, שבשלב זה הוא עם אחד ומאוחד וכבר לא 12 שבטים שונים. האור שאמור לצאת מן המנורה, אמור להיות מענה לשאלות עומק ששואל את עצמו עם ישראל ביחס למקומו בתמונת העולם החדשה שהולכת ומתגלית בימי בית שני. המנורה המיוחדת העומדת על הגולה העגולה- כזו שמסמלת את ההשגחה על גלגל הזמן, על השנה הטבעית ממנה אומר זכריה האור בוקע.

אולי מצד הדין אין לעם ישראל תקומה- אך הלוא עם ישראל אוד מוצל מאש. ההשגחה בשבע עיניים, בשלמות של הטבע שמגולמת במספר 7, היא זו שערבה לכך שעם ישראל יגיע למציאות של איש תחת גפנו ותחת תאנתו. דווקא בגלל שעם ישראל היה מוכן לעבור באש ולהמשיך לעבוד ולעמוד מול אלוקים אחר כך אפילו בבגדים צואים, זו היא הערובה להצלחתו. לא אומות גדולות ועצומות, לא כאלו עם אמונה חזקה, אלא דווקא העם שאפילו אחרי האש ממשיך לעמוד אל מול אלוקים, אפילו עם בגדים צואים ואלוקים מתגלה לו לא בחיל ולא בכח, אלא ברוחו המשגיחה והצופה על עם ישראל ועל העולם כולו.


לעמוד “ההפטרה והמיטוס”

תאריך פרסום:
תגים

פוסטים אחרונים

הצטרפו לניוזלטר

קבלו עדכונים שבועיים על דברי תורה, חדשות ועדכונים כלליים ישירות לתיבת הדוא”ל שלכם מאור תורה סטון.

"*" אינדוקטור שדות חובה

מדינה*
שדה זה מיועד למטרות אימות ויש להשאיר אותו ללא שינוי.
.pf-primary-img{display:none !important;}