"ההפטרה והמיתוס" הפטרת בלק – והצנע לכת עם השם אלוקיך
מאת הרב אביע”ד סנדרס, מנהל השמה במכון למנהיגות הלכתית ע”ש סוזי ברדפילד ור”מ במדרשת או”ת לינדנבאום
הפטרת פרשת בלק, מתייחסת ישירות לפרשתנו, הנביא מיכה מזכיר בדבריו את בלק מלך מואב ואת בלעם בן בעור מן השיטים. ההפטרה שלנו הנה חלק מנבאותיו של מיכה המורשתי (כנראה על שם העיר ממנה הוא בא). מיכה מנבא בימיהם של אחז, יותם וחזקיהו מלכי יהודה. מיכה, כרבים מנביאי ישראל, מקדיש חלק משמעותי מנבואותיו לתחום החברתי. אמנם מקובל לומר שבית ראשון נחרב בשל עבודה זרה, אך אנו רואים שעקר המוקד של הנביאים הנה המציאות החברתית הקלוקלת. מיכה מבקר קשות את ריכוז הכוח בירושלים, את המקורבים לשלטון שנהנים מהטבות מפליגות ועוד. מבחינת מיכה, החורבן שנמצא מעבר לפינה- מתוכו תצמח חברה חדשה, חברה מתוקנת אשר בה העושר יהיה נפוץ יותר ולא יהנו בה המקורבים לצלחת.
חלקה הראשון של ההפטרה מוקדש לתיאור השפעתם וכוחם העתידיים של עם ישראל על האומות, מענין לראות שהשפעה זו של עם ישראל הנה השפעה שמתחוללת כאשר ישראל נמצאים במצב של "שארית ישראל", דהיינו מה שנשאר מה עם ישראל אחרי שנות גלות ארוכות וקשות. נראה שגלות מבחינת מיכה, מהווה מאין צירוף בו הראויים שורדים ועל כן הם אלו המסוגלים להגשים את החזון העתידי של עם ישראל, כסגולה לעמים:
"והיה שארית יעקב בקרב עמים רבים כטל מאת יקוק כרביבים עלי עשב אשר לא יקוה לאיש ולא ייחל לבני אדם והיה שארית יעקב בגוים בקרב עמים רבים כאריה בבהמות יער ככפיר בעדרי צאן אשר אם עבר ורמס וטרף ואין מציל תרם ידך על צריך וכל איביך יכרתו"
עם ישראל ירווה את העולם כטל שמרווה עשב. מצד שני, הוא לא יקווה- דהיינו, הוא לא יסמוך על דרך האחר, אלא יהיה עצמאי בדרכו וישים מבטחו באלוקים. מצד שני, הנביא גם חוזה את הכוח העתידי של ישראל, שיהיה כאריה בין החיות. אנו רואים פה שני חזונות נבדלים, מחד עם ישראל יהיה עם שישפיע רוחנית, מצד שני הוא יהיה עוצמתי ביותר מבחינה צבאית. רוח ועוצמה כאחד. אך הרוח והעוצמה שיהיו בישראל, לא יגרמו לכך שישראל ישמור את הרוח ואת העוצמה לעצמו, אלא להיפך, עם ישראל יחלוק את השפע. השפע שיש בישראל אינו שפע חומרי שכאשר חולקים אותו הוא מתמעט, אלא שפע רוחני, שכלל שנחלק יותר, כך הוא הולך ומתעצם.
האמת היא שמעטים היום הזמנים שעם ישראל זכה לרוח מגובשת ולעוצמה בבת אחת. תמיד היה נראה שהדברים באים אלו על חשבון אלו. כאשר הרוח היתה החזקה, בעקר בשנים הארוכות של הגלות בה הרוח של עם ישראל התגבשה לשיא, העוצמה היתה כמעט ולא קיימת, מאידך כאשר העוצמה הופיעה בעם ישראל בדמות ממלכה חזקה ועצמאית, עם ישראל עבד עבודה זרה והיה מלא בעוולות חברתיות. כנראה זאת הסיבה מדוע הנביא תוקף בשצף קצף את העבודה זרה שהוא מזהה בעם ישראל, וכפי שנראה הוא מחבר את העבודה זרה עם העוול המוסרי וטוען ששתי העוולות הן תולדה של העוצמה הפיסית:
"והיה ביום ההוא נאם יקוק והכרתי סוסיך מקרבך והאבדתי מרכבתיך והכרתי ערי ארצך והרסתי כל מבצריך והכרתי כשפים מידך ומעוננים לא יהיו לך והכרתי פסיליך ומצבותיך מקרבך ולא תשתחוה עוד למעשה ידיך ונתשתי אשיריך מקרבך והשמדתי עריך ועשיתי באף ובחמה נקם את הגוים אשר לא שמעו"
דבריו של מיכה גורמים לנו להבין, שהעבודה זרה לא באה בחלל ריק. העבודה זרה קשורה בקשר ישיר לעוצמה הצבאית של המרכבות והסוסים, לערי המבצר ועוד. המרכבות הן כלי המלחמה הגדולים של התקופה, כלי מלוכה. וכבר נאמר על המלך שלא ירבה לו סוסים. שיש עוצמה צבאית כה גדולה, במיוחד עוצמה של כוח הנראה לעין כמו מרכבות, ישנה תחושה שאף אחד לא יכול לנו. ישנה תחושה שהעוצמה חייבת להיות מתורגמת לכוח הנראה לעין. ובאמת עוצמה מאין זו זוכה לפידבק מידי כלפי ההנגה המחזיקה בכוח- האדם הקטן ההולך ברגל כמו מתבטל אל מול המרכבה הרוכבת לידו במהירות שיא, מרכבה מעוררת יראה ופותחת פערים מנטליים אדירים.
הכוח שמגיע יחד עם העוצמה הצבאית, הנו כוח שהמנהיג מטפח. זהו כוח שדורש תחזוק תמידי כדי שאלו שאין להם את הכוח ימשיכו בהערצת הכוח.
ברור מדוע עוצמה מביאה עמה בדרך כלל עבודה זרה. המעונן והמכשף, הרואים בעננים והעושים כשפים עם יסודות הטבע, אלו הם אנשים שיודעים איך להוציא מן המציאות את הרובד הנסתר שלה בצורה מהירה ביותר. כך זה תמיד עם עוצמה פיזית שדורשת תחזוק תמידי, צריך גם רוחניות שזוקקת תחזוק תמידית. העננים נותנים פידבק מיידי, המכשף משתמש בכוחות הטבע. בעוד אלוקי ישראל הנו האלוקים המסתתר הפועל במציאות בצורה נסתרת. אלוקים שלא נותן תשובות מיידיות לשאלות בוערות. עוצמה שדורשת החלטות מרובות הנה תשתית נוחה ביותר לרוחניות זולה ולא אמיתית, לעבודה זרה.
איך כן מגיעים למענה מן האלוקים, מענה שמאפשר את הקישור בין הרוח לבין החומר? על כך מנסה הנביא לענות בדבריו הבאים:
" שמעו נא את אשר יקוק אמר קום ריב את ההרים ותשמענה הגבעות קולך שמעו הרים את ריב יקוק והאתנים מסדי ארץ כי ריב ליקוק עם עמו ועם ישראל יתוכח עמי מה עשיתי לך ומה הלאתיך ענה בי כי העלתיך מארץ מצרים ומבית עבדים פדיתיך ואשלח לפניך את משה אהרן ומרים עמי זכר נא מה יעץ בלק מלך מואב ומה ענה אתו בלעם בן בעור מן השטים עד הגלגל למען דעת צדקות יקוק במה אקדם יקוק אכף לאלהי מרום האקדמנו בעולות בעגלים בני שנה הירצה יקוק באלפי אילים ברבבות נחלי שמן האתן בכורי פשעי פרי בטני חטאת נפשי הגיד לך אדם מה טוב ומה יקוק דורש ממך כי אם עשות משפט ואהבת חסד והצנע לכת עם אלהיך"
הנביא מיכה, מחזיר את עם ישראל לתקופת המדבר, לדמויות הגדולות של משפחת עמרם- משה, אהרן ומרים כמנהיגי ישראל במדבר. מענין לראות שמעבר לפסוקים שעוסקים במרים ודמותה בתורה ומעבר לאיזכור שלה בדברי הימים בלוח השמות של משפחת עמרם, זו היא הפעם היחידה שמרים מוזכרת כמנהיגה של ישראל בצאתם ממצרים. משה מוזכר לא מעט פעמים, כך גם אהרון, אך זוהי הפעם היחידה שמרים מוזכרת. אנו יודעים מה משה מביא לשלוחן, את ההנהגה הרוחנית, את היותו איש האלוקים, את מוסריותו הגבוהה ועוד.
אנו יודעים גם מה אהרון מביא בהנהגתו. את קדושת הכהנה, את אהבת השלום והשכנת השלום, את אהבת העם אליו (כמות הימים הרבים שבה בכו על אהרון אחר שנפטר) ואת אהבתו אל העם.
אך מה מרים מביאה אל השולחן?
בפרשה הקודמת היה ניתן להבין שהמים בהיות ישראל במדבר קשורים אל העם, זאת מתוך התלונה של העם על המים, מיד אחרי שמרים נפטרה. אנו גם שומעים על שירת הבאר סביב פטירת מרים. אנו גם מכירים את מרים מדברת אודות האישה הכושית אשר לקח משה ואת מרים מוציאה את הנשים בתופים ובמחולות מיד אחרי קריעת ים סוף. אנו מכירים את מרים מהשגחתה על משה בעודו בתיבה, כאשר הוא מושט כתינוק על היאור.
מיכה גם מדבר על דמותם של בלק ושל בלעם בן בעור, בלעם, דמות שהיתה מוכרת בעולם העתיק וששמו מופיע בכתובות ארכיאולוגיות כאיש חוזה אלוקים (כתובת שנמצאה בתל דיר עלא המזוהה בדרך כלל עם סכות שבעבר הירדן המזרחי . וכך נאמר בכתובת : "בלעם בר בער אש חזה אלהן הא / ויאתו אלוה אלהן בלילה" בלעם בן בעור איש חוזה אלוהים הוא , ויבואו אליו אלוהים בלילה ), אשר ענה את בלק ועצותיו. הצלת אלוקים את ישראל מהם, מוזכרת אך ורק אצל מיכה בהפטרתנו (וכמובן גם בפרשתנו בתורה).
והעצה שנותן מיכה לישראל: עשות משפט ואהבת חסד וצנע לכת עם השם אלוקיך. זהו סיכום הדרישות של אלוקים מישראל, לא עגלים ולא עולות- אלא שלושת דברים אלו- וכך אמרו חז"ל: "בא מיכה והעמידם על שלוש".
חייבים להודות שדברים אלו חזרו רבות בנבואה, הדרישה המוסרית שקודמת לדרישה הדתית. החובה לפעול בצורה מוסרית כמפתח לעבודת אלוקים. לא רק בדברי הנבואה הדברים נאמרים, כך גם אמר הנביא ממארי בנבואות שנשמרו לנו מהעיר מארי:
"אינני דורש ממך מאומה . כאשר עשוק או עשוקה יצעקו אליך , קום ועשה דינם . זה מה שאני דורש ממך ומה ששלחתי אליך-עשה . שמע דברי , והארץ ממוצא שמש עד מערבה ) … אתן לך . "
עלינות המוסר לא מייחדת את נביאי ישראל אלא הושמעה על ידי עמים רבים.
מה שמייחד את דברי מיכה, הנם דווקא הדמויות שהוא מזכיר ובעקר הדמויות המוזכרות רק אצלו בהקשר של נבואתו.
כפי שאמרנו, הדמויות שחריגות בהקשר של דברי הנביאים הנן: מרים, בלק ובלעם.
בלק ובלעם מייצגים את הקשר הלא קדוש בין ההנהגה הדתית להנהגה המדינית. את מה שקורה כאשר הדת והרוח נרתמות לטובת ולמען השלטון.
אל מולם עומדת דמותה של מרים. מרים מסמלת את ההתעלות העממית, את הנגיעה של הלא מיוחסים בתוך הקודש, את היחס של הנדחקים מן המערכת ועיצובם את המערכת, את המים לכולם- ואין מים אלא תורה, את הזעקה על מה שנראה כמו עוול ועוד.
משה רבינו הוא צדקה ומשפט, אהרון הוא מסמל את אהבת החסד אזי מרים היא ההצנע לכת עם השם אלוקיך. ההצנע לכת הנו ההבנה שמן הצנועים, לא אלו שמקורבים לשלטון, צומחת ועולה עבודת האלוקים.
החידוש הגדול בדברי הנביא מיכה בביקורתו המוסרית אינה עצם הביקורת, אלא עצם הרעיון שעבודת אלוקים לא תתחולל ללא מוסר. החידוש הגדול של דבריו הנו שאת צנועים חכמה, שיש לאלו שהמקורבים לצלחת לא סופרים אותם, מה לתת ומה לתרום בדיוק כמו מעמד ההנהגה ומעמד הכהונה.
הדרך לישועה עוברת בכך שכל כוחות העם באים לידי ביטוי- לא בגלל שלא מוסרי שהמעמד העליון ינצל את כוחו לרעה- אלא משום שאין דבר כזה מעמד עליון, משום שללא התרומה של כל חלקי העם, גם של הצנועים והרחוקים- המציאות לא שלמה.
המסר המוסרי של מיכה הנה לא כלפי עצם עוול, אלא כלפי שורשי העוול, התרבות שיש בה הנהגה מדינית והנהגה דתית שקרובות אחת לשניה. התחושה שיש היררכיה. כנגד זה מיכה יוצא. מיכה רוצה מציאות בה כל אחד נותן בלי להרגיש שהוא חסר, בלי צורך לשמר את כוחו העליון ותחושת ההתנשאות בעצם הנתינה.
זוהי המהפכה הגדולה של נביאי ישראל, מהפכה שתבוא במהרה.
