"ההפטרה והמיתוס" הפטרת במדבר – ביום ההוא תקראי אישי ולא תקראי לי עוד בעלי

נבואותיו של הנביא הושע בן דורם של ישעיהו, מיכה ועמוס, הנן נבואות מיוחדות במינם. בראש ובראשונה הנביא הושע נקרא לעשות המון מעשים סמליים, מעשים שהנם מעשים קשים ביותר. לקחת לעצמו אשת זנונים וילדי זנונים ולקרוא לילדיו בשמות סמליים. לילדו הוא קרא יזרעאל ולבתו לא רחמה. לבן של בתו הוא נצטווה לקרוא לא עמי. כל אחד מן השמות הללו מבטא את הזעם האלוקי על ממלכת ישראל. השם יזרעאל מבטא את הנקמה שתבוא על בית יהוא- או על רצח אחאב ואיזבל, מעשה שנחשב למעשה ראוי, אך בקונטקסט של כלל בית יהוא מתגלה כמעשה לא לשם השם אלא רצח לשם רצח, או על כלל עוונות ממלכת ישראל.

לבתו הוא קורא לא רוחמה כיוון שלא יוסיף האלוקים עוד לרחם על ממלכת ישראל. ובנה של לא רוחמה הוא קורא בשם המטלטל, לא עמי. השם לא עמי עליו אומר הנביא: "כי אתם לא עמי ואנכי לא אהיה לכם". אפשר לשמוע את ההד לשם בו אלוקים מתגלה למשה בסנה- אהיה אשר אהיה שלחני אליכם. אהיה אשר אהיה מבטא הן את ברית העבר והן את ברית הגאולה, ברגעים אלו של חטא עם ישראל, סרה מהם הבחירה האלוקית. זוהי תפיסה שעולה לאורך דברי הנביאים. חטאי עם ישראל כמו מבטלים את הבחירה האלוקית. על רקע זה יש להבין את שלושת הפסוקים הראשונים של ההפטרה שלנו בהם הנביא כמו מבצע "תיקון" של שמות ילדיו:

א וְהָיָה מִסְפַּר בְּנֵי-יִשְׂרָאֵל, כְּחוֹל הַיָּם, אֲשֶׁר לֹא-יִמַּד, וְלֹא יִסָּפֵר; וְהָיָה בִּמְקוֹם אֲשֶׁר-יֵאָמֵר לָהֶם, לֹא-עַמִּי אַתֶּם, יֵאָמֵר לָהֶם, בְּנֵי אֵל-חָי. ב וְנִקְבְּצוּ בְּנֵי-יְהוּדָה וּבְנֵי-יִשְׂרָאֵל, יַחְדָּו, וְשָׂמוּ לָהֶם רֹאשׁ אֶחָד, וְעָלוּ מִן-הָאָרֶץ: כִּי גָדוֹל, יוֹם יִזְרְעֶאל. ג אִמְרוּ לַאֲחֵיכֶם, עַמִּי; וְלַאֲחוֹתֵיכֶם, רֻחָמָה.

חשוב לציין, שהרעיון לקחת אשת זנונים, לקרוא לילדים שמות כאלו ואז לשנות את השמות הללו, היו מאוד מוקשים לחכמי הדורות. עד כדי כך קשים, שהרמב"ם (מורה נבוכים חלק ב מו) טוען שהדברים היו במראה הנבואה- קרי בחלום נבואי של הושע ולא התרחשו במציאות. בין כך ובין כך ברור שהאפקט של המראה הנבואי והשיתוף שלו עם ישראל במראה זה, הוא משמעותי ביותר. לא עמי הופך- לבני אל חי.

זהו קשר הרבה יותר משמעותי מעם, קשר של הורה וילד, קשר שלא ניתן להפרה. באותה המידה השם יזרעאל מקבל עכשיו משמעות חיובית- כי גדול יום יזרעאל והשם לא רוחמה הופך לרוחמה, כאות לחזרת הרחמים על עם ישראל.

לאחר דברים אלו הושע עובר לדבר על המצב הקודם לנחמה, על המצב בה אם הילדים מזנה וכמו בוגדת בבעלה- בוגדת באלוקיה.

ד רִיבוּ בְאִמְּכֶם, רִיבוּ–כִּי-הִיא לֹא אִשְׁתִּי, וְאָנֹכִי לֹא אִישָׁהּ; וְתָסֵר זְנוּנֶיהָ מִפָּנֶיהָ, וְנַאֲפוּפֶיהָ מִבֵּין שָׁדֶיהָ. ה פֶּן-אַפְשִׁיטֶנָּה עֲרֻמָּה–וְהִצַּגְתִּיהָ, כְּיוֹם הִוָּלְדָהּ; וְשַׂמְתִּיהָ כַמִּדְבָּר, וְשַׁתִּהָ כְּאֶרֶץ צִיָּה, וַהֲמִתִּיהָ, בַּצָּמָא. ו וְאֶת-בָּנֶיהָ, לֹא אֲרַחֵם: כִּי-בְנֵי זְנוּנִים, הֵמָּה. ז כִּי זָנְתָה אִמָּם, הֹבִישָׁה הוֹרָתָם: כִּי אָמְרָה, אֵלְכָה אַחֲרֵי מְאַהֲבַי נֹתְנֵי לַחְמִי וּמֵימַי, צַמְרִי וּפִשְׁתִּי, שַׁמְנִי וְשִׁקּוּיָי. ח לָכֵן הִנְנִי-שָׂךְ אֶת-דַּרְכֵּךְ, בַּסִּירִים; וְגָדַרְתִּי אֶת-גְּדֵרָהּ, וּנְתִיבוֹתֶיהָ לֹא תִמְצָא. ט וְרִדְּפָה אֶת-מְאַהֲבֶיהָ וְלֹא-תַשִּׂיג אֹתָם, וּבִקְשָׁתַם וְלֹא תִמְצָא; וְאָמְרָה, אֵלְכָה וְאָשׁוּבָה אֶל-אִישִׁי הָרִאשׁוֹן–כִּי טוֹב לִי אָז, מֵעָתָּה. י וְהִיא, לֹא יָדְעָה, כִּי אָנֹכִי נָתַתִּי לָהּ, הַדָּגָן וְהַתִּירוֹשׁ וְהַיִּצְהָר; וְכֶסֶף הִרְבֵּיתִי לָהּ וְזָהָב, עָשׂוּ לַבָּעַל. יא לָכֵן אָשׁוּב–וְלָקַחְתִּי דְגָנִי בְּעִתּוֹ, וְתִירוֹשִׁי בְּמוֹעֲדוֹ; וְהִצַּלְתִּי צַמְרִי וּפִשְׁתִּי, לְכַסּוֹת אֶת-עֶרְוָתָהּ. יב וְעַתָּה אֲגַלֶּה אֶת-נַבְלֻתָהּ, לְעֵינֵי מְאַהֲבֶיהָ; וְאִישׁ, לֹא-יַצִּילֶנָּה מִיָּדִי. יג וְהִשְׁבַּתִּי, כָּל-מְשׂוֹשָׂהּ, חַגָּהּ, חָדְשָׁהּ וְשַׁבַּתָּהּ–וְכֹל, מוֹעֲדָהּ. יד וַהֲשִׁמֹּתִי, גַּפְנָהּ וּתְאֵנָתָהּ, אֲשֶׁר אָמְרָה אֶתְנָה הֵמָּה לִי, אֲשֶׁר נָתְנוּ-לִי מְאַהֲבָי; וְשַׂמְתִּים לְיַעַר, וַאֲכָלָתַם חַיַּת הַשָּׂדֶה. טו וּפָקַדְתִּי עָלֶיהָ, אֶת-יְמֵי הַבְּעָלִים אֲשֶׁר תַּקְטִיר לָהֶם, וַתַּעַד נִזְמָהּ וְחֶלְיָתָהּ, וַתֵּלֶךְ אַחֲרֵי מְאַהֲבֶיהָ; וְאֹתִי שָׁכְחָה, נְאֻם-יְהוָה. {ס}

טז לָכֵן, הִנֵּה אָנֹכִי מְפַתֶּיהָ, וְהֹלַכְתִּיהָ, הַמִּדְבָּר; וְדִבַּרְתִּי, עַל-לִבָּהּ. יז וְנָתַתִּי לָהּ אֶת-כְּרָמֶיהָ מִשָּׁם, וְאֶת-עֵמֶק עָכוֹר לְפֶתַח תִּקְוָה; וְעָנְתָה שָּׁמָּה כִּימֵי נְעוּרֶיהָ, וּכְיוֹם עֲלוֹתָהּ מֵאֶרֶץ-מִצְרָיִם. יח וְהָיָה בַיּוֹם-הַהוּא נְאֻם-יְהוָה, תִּקְרְאִי אִישִׁי; וְלֹא-תִקְרְאִי-לִי עוֹד, בַּעְלִי. יט וַהֲסִרֹתִי אֶת-שְׁמוֹת הַבְּעָלִים, מִפִּיהָ; וְלֹא-יִזָּכְרוּ עוֹד, בִּשְׁמָם. כ וְכָרַתִּי לָהֶם בְּרִית, בַּיּוֹם הַהוּא, עִם-חַיַּת הַשָּׂדֶה וְעִם-עוֹף הַשָּׁמַיִם, וְרֶמֶשׂ הָאֲדָמָה; וְקֶשֶׁת וְחֶרֶב וּמִלְחָמָה אֶשְׁבּוֹר מִן-הָאָרֶץ, וְהִשְׁכַּבְתִּים לָבֶטַח. כא וְאֵרַשְׂתִּיךְ לִי, לְעוֹלָם; וְאֵרַשְׂתִּיךְ לִי בְּצֶדֶק וּבְמִשְׁפָּט, וּבְחֶסֶד וּבְרַחֲמִים. כב וְאֵרַשְׂתִּיךְ לִי, בֶּאֱמוּנָה; וְיָדַעַתְּ, אֶת-יְקוָק. {פ}

הושע מתאר את הבגידה שהאלוקים חווה מאשת הזנונים, אשר מסמלת את עם ישראל. אך יש לשים לב שמדובר כאן בבגידה משונה. הרי הקדוש ברוך הוא זה המצווה את הושע לקחת אישה אשר הוא יודע מראש שהיא אשת זנונים. מה הוא מצפה שיקרה? שהאישה שמוגדרת אשת זנונים לא תבגוד?

נבואתו של הושע היא מוזרה כיוון שהיא מלמדת אותנו נקודה מאוד מיוחדת על בחירת ישראל. הקדוש ברוך הוא לוקח את עם ישראל להיות עם, תוך כדי זה שהוא יודע שעם ישראל הוא עם שיבגוד בו. הקדוש ברוך הוא גם יודע שבגידה זו הנה תהליך שיקח זמן לתקן ולשקם. שהילדים בשלב ראשון יהיו ילדים שיושפעו מן הבגידה והתיקון יתחיל יחד עם הילדים ורק אז יעבור לאמם.

ובכלל, התשובה של האם היא תשובה מוזרה, בכדי שהאם תשוב בתשובה יש לקחת אותה למדבר, לדבר על לבה, רק שם האם תשוב בתשובה ותשנה את דרכה.

רק במדבר האם תפסיק לכנות אלוקים בעלי ותכנה אותו אישי.

ברור לחלוטין שפסוק זה אמור להיקרא בצורה כפולה. מצד אחד פסוק זה מדבר מתייחס למילה בעלי- בהקשר של בעל ואישה. מצד שני הוא גם מתייחס למילה בעלי בהקשר של הבעלים, על שם האל הכנעני בעל.

הושע, מתאר לנו מצב מענין בו עם ישראל מזהה את אלוקים עם הבעל. זיהוי זה משנה את כל הזוגיות בין עם ישראל להקדוש ברוך הוא ונמשל לניאוף. אך בעומק של הדברים ניתן ללמוד ממעשה מוטעה זה של עם ישראל, משהו על האתגר הגדול שיש לעם ישראל דווקא בכניסה לארץ ישראל.

כאשר עם ישראל נכנס לארץ ישראל הוא מתחיל לזהות את האלוקים עם הבעל.

לא מדובר פה בבגידה של ממש, אלא מדובר כאן במשהו שהוא אחר במהותו. האם הולכת אחרי מאהביה נותני לחמה ומימיה, צמרה ופשתיה, אך היא למעשה חושבת שבכך היא הולכת אחרי הקדוש ברוך הוא.

הושע, שמנבא את נבואתו כלפי ממלכת ישראל, משתף אותנו בעולם הדתי של ממלכת ישראל, ממלכה שאמנם עבדה את האלוקים, אך עצם העבודה שלה נעשתה בצורה שלמעשה משתפת את צורת העבודה של עמי כנען כעבודת אלוקים.

אנו רואים את זה כבר מהימים הראשונים של הממלכה. כבר בעת יסוד ממלכת ישראל מוקמים שני העגלים בדן ושומרון בכדי להוות אלטרנטיבה למקדש בנחלת יהודה. עגלים אלו ודאי שאינם דרך העבודה המקובלת את אלוקים. אך כנראה פולחן העגל היה מושרש בעם בצורה עמוקה, זאת על אף חטא העגל והעונש עליו כי אחרת מאוד קשה להסביר איך מעשה זה של ירבעם לא נתקל בהרמת גבה. מפתיע לראות שהנביאים הגדולים, אפילו אליהו אשר שוחט את נביאי הבעל, לא מבקר את העגלים.

תופעה זו של עבודת אלוקים בצורה אסורה אנו אף מוצאים בימים הקדומים של עם ישראל, עוד בימי שפוט השופטים. מעשה פסל מיכה שמופיע בספר שופטים מתאר את הקמת המרכז הדתי בביתו של מיכה. סביב מרכז זה מתרחש מעשה של גזל וגניבה אותה המקרא מבקר. אך המקרא לא מבקר את עצם מעשה הפסל. מפשט הכתובים נראה שמעשה הפסל עצמו היה חלק מעבודת אלוקים ולא עבודה אל אלוקים אחרים.

אין ספק שמדובר בתופעה שהיא פסולה, אך ממלכת ישראל היתה משופעת בה לאורך ימים ושנים ולמרות זאת היא התקיימה שנים רבות.

ובמובן מסוים בכדי להיטהר מדבר כזה, חייבים לצאת למדבר, להתרחק מהמקום בו מייחסים לבעל ולאשרה את הפרנסה, למקום בו השם התגלה לעם ישראל פעמים רבות וכך להזכיר מי הוא האלוקים, האלוקים אינו הדימוי אותו יצרו שבטי ישראל לעצמם, הוא אינו דומה ולא קוראים לו בעלי, אלא קוראים לו אישי.

במובן מסוים, הושע מתאר פה התבגרות נורמלית של זוג. הושע מתאר כאן את המציאות הכה מוכרת לנו, הרצון של האדם לראות את האחר כפי שנוח לו לראות אותו ולא כפי שהוא באמת. דבר כזה מחייב ריסטארט ביחסים. רק כאשר יחזור עם ישראל למדבר הוא יהיה מסוגל לקרוא מחדש לאלוקים אישי ולא בעלי. במקום בו נאמר למשה אהיה אשר אהיה, גם בעבר גם בהווה וגם בעתיד ניתן להיזכר בייחודיות של הקודש ברוך הוא. ההשתחררות מתמונות הבעל שהנה כה מורכבת, כה קשה- כי היא השתחררות מן ממה שהעם היה רוצה לראות לעבר מה שהעם ראה בפועל, מעמידה את כל הזוגיות של עם ישראל ואלוקים בספק. אך אלוקים רואה את עם ישראל כפי שהוא באמת ודבר זה מאפשר לו "לא לוותר" על עם ישראל, לא לוותר על הזוגיות הזו ורק כך הקשר בין ישראל לאלוקיו ילך ויעמיק.