חיפוש
סגור את תיבת החיפוש

“ההפטרה והמיתוס” הפטרת בראשית: בריאה עמומה 

מאת הרב אביע”ד סנדרס, מנהל השמה במכון למנהיגות הלכתית ע”ש סוזי ברדפילד ור”מ במדרשת או”ת לינדנבאום

אביע

כאשר מנסים להבין מן התורה איך בדיוק נברא העולם, מגלים שהתשובה לשאלה זו אינה פשוטה, רק בספר בראשית יש שלושה תיאורים של בריאת העולם ויותר מכך של בריאת האדם. התיאורים הם שונים אחד מן השני ורבו הדרשות על כך. אך לא רק בספר בראשית מופיעים תיאורי בריאה, הם מפוזרים לאורך התנ”ך כולו.

הפטרת פרשת בראשית- מציגה רעיון בהקשר לבריאת העולם, רעיון שהיום מקובל, אך חייבים להודות שאם מסתכלים בתורה עצמה, הרעיון שמציג ישעיהו הנו חידוש גמור.

התורה פותחת בפוסק המפורסם:

“בראשית ברא אלוקים את השמים ואת הארץ”

האלוקים ברא את השמים ואת הארץ, ברא בלשון עבר.

כך גם נראה מן תיאור הבריאה השני בפרק ב:

“אלה תולדות השמים והארץ בהבראם, ביום עשות יקוק אלוקים ארץ ושמים”

יקוק אלוקים עשה בעבר ארץ ושמים. אנו מתארים מאורע שהתרחש בעבר, מאורע משמעותי מאין כמוהו, אך כזה שהיה ועבר.

אך כאשר מעיינים בהפטרה שלנו מגלים שלא כך הם הדברים:

“כה אמר האל יקוק בורא השמים ונוטיהם רקע הארץ וצאצאיה נתן נשמה לעם עליה ורוח להלכים בה אני יהוה קראתיך בצדק ואחזק בידך ואצרך ואתנך לברית עם לאור גוים לפקח עינים עורות להוציא ממסגר אסיר מבית כלא ישבי חשך אני יקוק הוא שמי וכבודי לאחר לא אתן ותהלתי לפסילים הראשנות הנה באו וחדשות אני מגיד בטרם תצמחנה אשמיע אתכם שירו ליקוק שיר חדש תהלתו מקצה הארץ יורדי הים ומלאו איים וישביהם ישאו מדבר ועריו חצרים תשב קדר ירנו ישבי סלע מראש הרים יצוחו ישימו ליקוק כבוד ותהלתו באיים יגידו יהוה כגבור יצא כאיש מלחמות יעיר קנאה יריע אף יצריח על איביו יתגבר החשיתי מעולם אחריש אתאפק כיולדה אפעה אשם ואשאף יחד אחריב הרים וגבעות וכל עשבם אוביש ושמתי נהרות לאיים ואגמים אוביש והולכתי עורים בדרך לא ידעו בנתיבות לא ידעו אדריכם אשים מחשך לפניהם לאור ומעקשים למישור אלה הדברים עשיתם ולא עזבתים נסגו אחור יבשו בשת הבטחים בפסל האמרים למסכה אתם אלהינו החרשים שמעו והעורים הביטו לראות מי עור כי אם עבדי וחרש כמלאכי אשלח מי עור כמשלם ועור כעבד יהוה ראית [ראות] רבות ולא תשמר פקוח אזנים ולא ישמע יקוק חפץ למען צדקו יגדיל תורה ויאדיר. והוא עם בזוז ושסוי הפח בחורים כלם ובבתי כלאים החבאו היו לבז ואין מציל משסה ואין אמר השב מי בכם יאזין זאת יקשב וישמע לאחור מי נתן למשוסה [למשסה] יעקב וישראל לבזזים הלוא יהוה זו חטאנו לו ולא אבו בדרכיו הלוך ולא שמעו בתורתו וישפך עליו חמה אפו ועזוז מלחמה ותלהטהו מסביב ולא ידע ותבער בו ולא ישים על לב ועתה כה אמר יהוה בראך יעקב ויצרך ישראל אל תירא כי גאלתיך קראתי בשמך לי אתה כי תעבר במים אתך אני ובנהרות לא ישטפוך כי תלך במו אש לא תכוה ולהבה לא תבער בך כי אני יקוק אלהיך קדוש ישראל מושיעך נתתי כפרך מצרים כוש וסבא תחתיך מאשר יקרת בעיני נכבדת ואני אהבתיך ואתן אדם תחתיך ולאמים תחת נפשך אל תירא כי אתך אני ממזרח אביא זרעך וממערב אקבצך אמר לצפון תני ולתימן אל תכלאי הביאי בני מרחוק ובנותי מקצה הארץ כל הנקרא בשמי ולכבודי בראתיו יצרתיו אף עשיתיו הוציא עם עור ועינים יש וחרשים ואזנים למו כל הגוים נקבצו יחדו ויאספו לאמים מי בהם יגיד זאת וראשנות ישמיענו יתנו עדיהם ויצדקו וישמעו ויאמרו אמת אתם עדי נאם יהוה ועבדי אשר בחרתי למען תדעו ותאמינו לי ותבינו כי אני הוא לפני לא נוצר אל ואחרי לא יהיה”

בדברים אלו של הנביא, אלוקים הנו הבורא- בורא, בלשון הווה, בורא עולם שממשיך ובורא את העולם כאן ועכשיו. ולכן, צריך רק להביט ולראות את המשך תהליך היצירה והבריאה של העולם. יש בעולם חידוש, העולם לא נברא ונשאר זהה לבריאתו, יותר מכך, רגע בריאת העולם לא היה השיא של קיומו, אלא ככל שהזמן עובר העולם מתחדש ומתפתח על ידי האלוקים. לכן שרים לאלוקים שיר חדש. דבר זה גם מסביר את הדאגה של אלוקים לעם ישראל, אך מעבר לכך את ההצהרה שכל האלים או כל הכוחות אליהם עובדים העמים, ביחס לאלוקות שממשיכה להיות נוכחת ולחדש את העולם, הם שום דבר. לפניו לא נוצר אל ואחריו לא יהיה.

כפי שאמרנו, שמסתכלים בפרשת בראשית זהו לא הרושם שעולה, בפרשת בראשית אנו נתקלים בבריאת העולם הראשונה בפרק א שמתארת את ששת ימי הבריאה ואת שביתת אלוקים ממעשה בשבת. בפרק ב’ אנו רואים את בריאת העולם ויצירת גן עדן והשארת האדם בגן עדן לעבדה ולשמרה. בשני התיאורים אלוקים לוקח צעד אחורה.

תיאור אחר של בריאה שמופיע במקרא עושה סוג של פשרה בין שני המגמות:

(א) בָּרֲכִ֥י נַפְשִׁ֗י אֶת־יְקֹ֫וָ֥ק יְקֹוָ֣ק אֱ֭לֹהַי גָּדַ֣לְתָּ מְּאֹ֑ד ה֭וֹד וְהָדָ֣ר לָבָֽשְׁתָּ: (ב) עֹֽטֶה־א֭וֹר כַּשַּׂלְמָ֑ה נוֹטֶ֥ה שָׁ֝מַ֗יִם כַּיְרִיעָֽה:

(ג) הַ֥מְקָרֶֽה בַמַּ֗יִם עֲֽלִיּ֫וֹתָ֥יו הַשָּׂם־עָבִ֥ים רְכוּב֑וֹ הַֽ֝מְהַלֵּ֗ךְ עַל־כַּנְפֵי־רֽוּחַ: (ד) עֹשֶׂ֣ה מַלְאָכָ֣יו רוּח֑וֹת מְ֝שָׁרְתָ֗יו אֵ֣שׁ לֹהֵֽט: (ה) יָֽסַד־אֶ֭רֶץ עַל־מְכוֹנֶ֑יהָ בַּל־תִּ֝מּ֗וֹט עוֹלָ֥ם וָעֶֽד: (ו) תְּ֭הוֹם כַּלְּב֣וּשׁ כִּסִּית֑וֹ עַל־הָ֝רִ֗ים יַֽעַמְדוּ־מָֽיִם: (ז) מִן־גַּעֲרָ֣תְךָ֣ יְנוּס֑וּן מִן־ק֥וֹל רַֽ֝עַמְךָ֗ יֵחָפֵזֽוּן: (ח) יַעֲל֣וּ הָ֭רִים יֵרְד֣וּ בְקָע֑וֹת אֶל־מְ֝ק֗וֹם זֶ֤ה׀ יָסַ֬דְתָּ לָהֶֽם: (ט) גְּֽבוּל־שַׂ֭מְתָּ בַּל־יַֽעֲבֹר֑וּן בַּל־יְ֝שׁוּב֗וּן לְכַסּ֥וֹת הָאָֽרֶץ: (י) הַֽמְשַׁלֵּ֣חַ מַ֭עְיָנִים בַּנְּחָלִ֑ים בֵּ֥ין הָ֝רִ֗ים יְהַלֵּכֽוּן: (יא) יַ֭שְׁקוּ כָּל־חַיְת֣וֹ שָׂדָ֑י יִשְׁבְּר֖וּ פְרָאִ֣ים צְמָאָֽם: (יב) עֲ֭לֵיהֶם עוֹף־הַשָּׁמַ֣יִם יִשְׁכּ֑וֹן מִבֵּ֥ין עֳ֝פָאיִ֗ם יִתְּנוּ־קֽוֹל: (יג) מַשְׁקֶ֣ה הָ֭רִים מֵעֲלִיּוֹתָ֑יו מִפְּרִ֥י מַ֝עֲשֶׂ֗יךָ תִּשְׂבַּ֥ע הָאָֽרֶץ: (יד) מַצְמִ֤יחַ חָצִ֨יר׀ לַבְּהֵמָ֗ה וְ֭עֵשֶׂב לַעֲבֹדַ֣ת הָאָדָ֑ם לְה֥וֹצִיא לֶ֝֗חֶם מִן־הָאָֽרֶץ: (טו) וְיַ֤יִן׀ יְשַׂמַּ֬ח לְֽבַב־אֱנ֗וֹשׁ לְהַצְהִ֣יל פָּנִ֣ים מִשָּׁ֑מֶן וְ֝לֶ֗חֶם לְֽבַב־אֱנ֥וֹשׁ יִסְעָֽד: (טז) יִ֭שְׂבְּעוּ עֲצֵ֣י יְקֹוָ֑ק אַֽרְזֵ֥י לְ֝בָנ֗וֹן אֲשֶׁ֣ר נָטָֽע: (יז) אֲשֶׁר־שָׁ֭ם צִפֳּרִ֣ים יְקַנֵּ֑נוּ חֲ֝סִידָ֗ה בְּרוֹשִׁ֥ים בֵּיתָֽהּ: (יח) הָרִ֣ים הַ֭גְּבֹהִים לַיְּעֵלִ֑ים סְ֝לָעִ֗ים מַחְסֶ֥ה לַֽשְׁפַנִּֽים: (יט) עָשָׂ֣ה יָ֭רֵחַ לְמוֹעֲדִ֑ים שֶׁ֝֗מֶשׁ יָדַ֥ע מְבוֹאֽוֹ: (כ) תָּֽשֶׁת־חֹ֭שֶׁךְ וִ֣יהִי לָ֑יְלָה בּֽוֹ־תִ֝רְמֹ֗שׂ כָּל־חַיְתוֹ־יָֽעַר:

(כא) הַ֭כְּפִירִים שֹׁאֲגִ֣ים לַטָּ֑רֶף וּלְבַקֵּ֖שׁ מֵאֵ֣ל אָכְלָֽם: (כב) תִּזְרַ֣ח הַ֭שֶּׁמֶשׁ יֵאָסֵפ֑וּן וְאֶל־מְ֝עוֹנֹתָ֗ם יִרְבָּצֽוּן: (כג) יֵצֵ֣א אָדָ֣ם לְפָעֳל֑וֹ וְֽלַעֲבֹ֖דָת֣וֹ עֲדֵי־עָֽרֶב: (כד) מָֽה־רַבּ֬וּ מַעֲשֶׂ֨יךָ׀ יְֽקֹוָ֗ק כֻּ֭לָּם בְּחָכְמָ֣ה עָשִׂ֑יתָ מָלְאָ֥ה הָ֝אָ֗רֶץ קִנְיָנֶֽךָ: (כה) זֶ֤ה׀ הַיָּ֥ם גָּדוֹל֘ וּרְחַ֪ב יָ֫דָ֥יִם שָֽׁם־רֶ֭מֶשׂ וְאֵ֣ין מִסְפָּ֑ר חַיּ֥וֹת קְ֝טַנּ֗וֹת עִם־גְּדֹלֽוֹת: (כו) שָׁ֭ם אֳנִיּ֣וֹת יְהַלֵּכ֑וּן לִ֝וְיָתָ֗ן זֶֽה־יָצַ֥רְתָּ לְשַֽׂחֶק־בּֽוֹ: (כז) כֻּ֭לָּם אֵלֶ֣יךָ יְשַׂבֵּר֑וּן לָתֵ֖ת אָכְלָ֣ם בְּעִתּֽוֹ: (כח) תִּתֵּ֣ן לָ֭הֶם יִלְקֹט֑וּן תִּפְתַּ֥ח יָֽ֝דְךָ֗ יִשְׂבְּע֥וּן טֽוֹב: (כט) תַּסְתִּ֥יר פָּנֶיךָ֘ יִֽבָּהֵ֫ל֥וּן תֹּסֵ֣ף ר֭וּחָם יִגְוָע֑וּן וְֽאֶל־עֲפָרָ֥ם יְשׁוּבֽוּן: (ל) תְּשַׁלַּ֣ח ר֭וּחֲךָ יִבָּרֵא֑וּן וּ֝תְחַדֵּ֗שׁ פְּנֵ֣י אֲדָמָֽה: (לא) יְהִ֤י כְב֣וֹד יְקֹוָ֣ק לְעוֹלָ֑ם יִשְׂמַ֖ח יְקֹוָ֣ק בְּמַעֲשָֽׂיו: (לב) הַמַּבִּ֣יט לָ֭אָרֶץ וַתִּרְעָ֑ד יִגַּ֖ע בֶּהָרִ֣ים וְֽיֶעֱשָֽׁנוּ: (לג) אָשִׁ֣ירָה לַיקֹוָ֣ק בְּחַיָּ֑י אֲזַמְּרָ֖ה לֵאלֹהַ֣י בְּעוֹדִֽי: (לד) יֶעֱרַ֣ב עָלָ֣יו שִׂיחִ֑י אָ֝נֹכִ֗י אֶשְׂמַ֥ח בַּיקֹוָֽק: (לה) יִתַּ֤מּוּ חַטָּאִ֨ים׀ מִן־הָאָ֡רֶץ וּרְשָׁעִ֤ים׀ ע֤וֹד אֵינָ֗ם בָּרֲכִ֣י נַ֭פְשִׁי אֶת־יְקֹוָ֗ק הַֽלְלוּ־יָֽהּ:

בתיאור זה של הבריאה, המופיע בתהילים קד, מתוארת גדולת האל בורא עולם. גדולה זו באה לידי ביטוי בהרמוניה של הבריאה, כל יצירות הטבע נבראו יחד כמשלימות אחת את השנייה, לכל תופעה יש מטרה. במזמור זה קיימת דרישה להשמיד את הרשעים אשר פוגעים בשלמות הבריאה. אך חשוב לשים לב שבתיאור זה, הבריאה מתחדשת בכל יום ולכן הפעלים בזמן הווה. מסיבה זו, בניגוד לספר בראשית בו האלוקים מאין עזב את העולם לאחר הבריאה, לאחר ששבת מכל מלאכתו, בתהילים האל מצוי בתוך העולם שברא, מקורב לברואיו.

מצד שני, אי אפשר להתעלם מכך, שתיאור בריאה זה הנו תיאור של חוקיות רפראטיבית, כל יום קורה אותו הדבר. על אף הנוכחות האלוקית דומה שהנוכחות מגיעה עם חוקיות קשיחה.

במקום אחר במקרא אנו מגלים שותפה מפתיעה לבריאת העולם:

(א) הֲלֹֽא־חָכְמָ֥ה תִקְרָ֑א וּ֝תְבוּנָ֗ה תִּתֵּ֥ן קוֹלָֽהּ: (ב) בְּרֹאשׁ־מְרוֹמִ֥ים עֲלֵי־דָ֑רֶךְ בֵּ֖ית נְתִיב֣וֹת נִצָּֽבָה: (ג) לְיַד־שְׁעָרִ֥ים לְפִי־קָ֑רֶת מְב֖וֹא פְתָחִ֣ים תָּרֹֽנָּה: (ד) אֲלֵיכֶ֣ם אִישִׁ֣ים אֶקְרָ֑א וְ֝קוֹלִ֗י אֶל־בְּנֵ֥י אָדָֽם: (ה) הָבִ֣ינוּ פְתָאיִ֣ם עָרְמָ֑ה וּ֝כְסִילִ֗ים הָבִ֥ינוּ לֵֽב: (ו) שִׁ֭מְעוּ כִּֽי־נְגִידִ֣ים אֲדַבֵּ֑ר וּמִפְתַּ֥ח שְׂ֝פָתַ֗י מֵישָׁרִֽים: (ז) כִּֽי־אֱ֭מֶת יֶהְגֶּ֣ה חִכִּ֑י וְתוֹעֲבַ֖ת שְׂפָתַ֣י רֶֽשַׁע: (ח) בְּצֶ֥דֶק כָּל־אִמְרֵי־פִ֑י אֵ֥ין בָּ֝הֶ֗ם נִפְתָּ֥ל וְעִקֵּֽשׁ: (ט) כֻּלָּ֣ם נְ֭כֹחִים לַמֵּבִ֑ין וִֽ֝ישָׁרִ֗ים לְמֹ֣צְאֵי דָֽעַת: (י) קְחֽוּ־מוּסָרִ֥י וְאַל־כָּ֑סֶף וְ֝דַ֗עַת מֵחָר֥וּץ נִבְחָֽר: (יא) כִּֽי־טוֹבָ֣ה חָ֭כְמָה מִפְּנִינִ֑ים וְכָל־חֲ֝פָצִ֗ים לֹ֣א יִֽשְׁווּ־בָֽהּ: (יב) אֲֽנִי־חָ֭כְמָה שָׁכַ֣נְתִּי עָרְמָ֑ה וְדַ֖עַת מְזִמּ֣וֹת אֶמְצָֽא: (יג) יִֽרְאַ֣ת יְקֹוָק֘ שְֽׂנֹ֫את רָ֥ע גֵּ֮אָ֤ה וְגָא֨וֹן׀ וְדֶ֣רֶךְ רָ֭ע וּפִ֨י תַהְפֻּכ֬וֹת שָׂנֵֽאתִי: (יד) לִֽי־עֵ֭צָה וְתוּשִׁיָּ֑ה אֲנִ֥י בִ֝ינָ֗ה לִ֣י גְבוּרָֽה: (טו) בִּ֭י מְלָכִ֣ים יִמְלֹ֑כוּ וְ֝רוֹזְנִ֗ים יְחֹ֣קְקוּ צֶֽדֶק: (טז) בִּ֭י שָׂרִ֣ים יָשֹׂ֑רוּ וּ֝נְדִיבִ֗ים כָּל־שֹׁ֥פְטֵי צֶֽדֶק: (יז) אֲ֭נִי אהביה אֹהֲבַ֣י אֵהָ֑ב וּ֝מְשַׁחֲרַ֗י יִמְצָאֻֽנְנִי: (יח) עֹֽשֶׁר־וְכָב֥וֹד אִתִּ֑י ה֥וֹן עָ֝תֵ֗ק וּצְדָקָֽה: (יט) ט֣וֹב פִּ֭רְיִי מֵחָר֣וּץ וּמִפָּ֑ז וּ֝תְבוּאָתִ֗י מִכֶּ֥סֶף נִבְחָֽר: (כ) בְּאֹֽרַח־צְדָקָ֥ה אֲהַלֵּ֑ךְ בְּ֝ת֗וֹךְ נְתִיב֥וֹת מִשְׁפָּֽט: (כא) לְהַנְחִ֖יל אֹהֲבַ֥י׀ יֵ֑שׁ וְאֹצְרֹ֖תֵיהֶ֣ם אֲמַלֵּֽא: פ (כב) יְֽקֹוָ֗ק קָ֭נָנִי רֵאשִׁ֣ית דַּרְכּ֑וֹ קֶ֖דֶם מִפְעָלָ֣יו מֵאָֽז: (כג) מֵ֭עוֹלָם נִסַּ֥כְתִּי מֵרֹ֗אשׁ מִקַּדְמֵי־אָֽרֶץ: (כד) בְּאֵין־תְּהֹמ֥וֹת חוֹלָ֑לְתִּי בְּאֵ֥ין מַ֝עְיָנ֗וֹת נִכְבַּדֵּי־מָֽיִם: (כה) בְּטֶ֣רֶם הָרִ֣ים הָטְבָּ֑עוּ לִפְנֵ֖י גְבָע֣וֹת חוֹלָֽלְתִּי: (כו) עַד־לֹ֣א עָ֭שָׂה אֶ֣רֶץ וְחוּצ֑וֹת וְ֝רֹ֗אשׁ עַפְר֥וֹת תֵּבֵֽל: (כז) בַּהֲכִינ֣וֹ שָׁ֭מַיִם שָׁ֣ם אָ֑נִי בְּח֥וּקוֹ ח֝֗וּג עַל־פְּנֵ֥י תְהֽוֹם: (כח) בְּאַמְּצ֣וֹ שְׁחָקִ֣ים מִמָּ֑עַל בַּ֝עֲז֗וֹז עִינ֥וֹת תְּהֽוֹם: (כט) בְּשׂ֮וּמ֤וֹ לַיָּ֨ם׀ חֻקּ֗וֹ וּ֭מַיִם לֹ֣א יַֽעַבְרוּ־פִ֑יו בְּ֝חוּק֗וֹ מ֣וֹסְדֵי אָֽרֶץ: (ל) וָֽאֶהְיֶ֥ה אֶצְל֗וֹ אָ֫מ֥וֹן וָֽאֶהְיֶ֣ה שַׁ֭עֲשֻׁעִים י֤וֹם׀ י֑וֹם מְשַׂחֶ֖קֶת לְפָנָ֣יו בְּכָל־עֵֽת: (לא) מְ֭שַׂחֶקֶת בְּתֵבֵ֣ל אַרְצ֑וֹ וְ֝שַׁעֲשֻׁעַ֗י אֶת־בְּנֵ֥י אָדָֽם: פ(לב) וְעַתָּ֣ה בָ֭נִים שִׁמְעוּ־לִ֑י וְ֝אַשְׁרֵ֗י דְּרָכַ֥י יִשְׁמֹֽרוּ: (לג) שִׁמְע֖וּ מוּסָ֥ר וַחֲכָ֗מוּ וְאַל־תִּפְרָֽעוּ: (לד) אַ֥שְֽׁרֵי אָדָם֘ שֹׁמֵ֪עַ֫ לִ֥י לִשְׁקֹ֣ד עַל־דַּ֭לְתֹתַי י֤וֹם׀ י֑וֹם לִ֝שְׁמֹ֗ר מְזוּזֹ֥ת פְּתָחָֽי: (לה) כִּ֣י מֹ֭צְאִי מצאי מָצָ֣א חַיִּ֑ים וַיָּ֥פֶק רָ֝צ֗וֹן מֵיְקֹוָֽק: (לו) וְֽ֭חֹטְאִי חֹמֵ֣ס נַפְשׁ֑וֹ כָּל־מְ֝שַׂנְאַ֗י אָ֣הֲבוּ מָֽוֶת: פ

בפסוקים אלו המופיעים בספר משלי, החכמה מעידה איך היא היתה קיימת לפני העולם ולמעשה היתה שותפה ליצירתו. היא חוללה לפני תהומות, לפני ההרים והגבעות. היא היתה על פני תהום, כאשר האלוקים שם לים חוק. דברים אלו מזכירים את הדברים שנאמרו בזוהר שפירוש המילה בראשית הנה חכמה, דהיינו בחכמה ברא את העולם. מבחינה זו כל עוד אנו פועלים בחכמה, אנו ממשיכים בבריאת העולם ופתוחו.

שלל תיאורי הבריאה שיש במקרא, ההתייחסויות השונות שיש למצב הצבירה של המציאות, השאלה האם המציאות נבראה או ממשיכה להיברא או שמא היא מתחדשת בכל יום תמיד, שולחת לנו מסר משמעותי.

בעוד מרבית המיתוסים מעניקים משקל גדול ביותר לאיך העולם נוצר ולמריבות ולשנאות בין האלים שחוללו את המציאות, במקרא סיפור הבריאה הוא עמום. המיתוס הבבלי מרחיב על הקרב הגדול בין תהמת לבין מרדוך, במיתוס היווני אנו למדים על שישה דורות שונות של יצירה ובריאה, אך לא כך במקרא.

כבר רש”י עמד על כך שהתורה היתה אמורה להיפתח בחודש הזה לכם, במצווה הראשונה. רבי יהודה הלוי בספר הכוזרי שם בפי החבר את האבות כמקור האמונה היהודית ולא את בריאת העולם. כלל הדברים האלו דוחפים אותנו להבנה, שלא בריאת העולם היא החשובה, אלא עצם העובדה שהעולם הוא קיים. זהו המסר שמנסה המקרא לשלוח לנו דרך העמעום המכוון שהוא נוקט ביחס לאיך העולם נברא.

השאלה איך העולם נברא, אינה כה חשובה, מה שבאמת חשוב הנה השאלה, מה עושים עם העולם שקיים לנו מול העיניים ולשאלה זו- התנ”ך נותן תשובה אחרת לחלוטין משלל התשובות מסביבו. כאן נמצא החידוש הגדול שלו.


לעמוד “ההפטרה והמיטוס”

תאריך פרסום:
תגים

פוסטים אחרונים

הצטרפו לניוזלטר

קבלו עדכונים שבועיים על דברי תורה, חדשות ועדכונים כלליים ישירות לתיבת הדוא”ל שלכם מאור תורה סטון.

"*" אינדוקטור שדות חובה

מדינה*
שדה זה מיועד למטרות אימות ויש להשאיר אותו ללא שינוי.
.pf-primary-img{display:none !important;}