חיפוש
סגור את תיבת החיפוש

“ההפטרה והמיתוס” הפטרת דברים – בין נבואה מקראית לנבואה אלילית 

מאת הרב אביע”ד סנדרס, מנהל השמה במכון למנהיגות הלכתית ע”ש סוזי ברדפילד ור”מ במדרשת או”ת לינדנבאום

אביע

הפטרת הפורענות השלישית, ההפטרה הסמוכה לתשעה באב, מקורה בפתיחה של ספר ישעיהו. הפטרה זו נתנה לשבת הסמוכה לתשעה באב את כינויה, שבת חזון. הנביא ישעיהו חוזה על ירושלים ומעמיק בתוכחה שראינו בדברי ירמיה שבוע שעבר, בתפיסה שעם ישראל בוגד באלוקיו. הדימויים בהם משתמש ישעיהו קשורים גם הם לתחום הבגידה הזוגית (איכה היתה לזונה), אך גם מתקשרים לבסיס המשפחתי שייכותי, עם ישראל הנם הבנים הבוגדים באביהם (בנים גדלתי ורוממתי והם בגדו בי).

הנקודה המרכזית בה עוסק ישעיהו בהפטרתו, נקודה שמבחינתו מדגישה ביותר את בגידת ישראל, הנן העוולות המוסריות שמחוללות על ידי חלקים בעם ישראל, עוולות חברתיות שמבחינת אלוקים מעידות על בגידה בו. ישעיהו עומד על כך שאי אפשר לעשוק אלמנות ויתומים, לנהוג בשחיתות ומיד אחר כך ללכת ולהקריב קורבנות. מבחינת ישעיהו זהו לב הבגידה באלוקים, המחשבה שאלוקים דורש רק פולחן דתי ולא דורש יושרה מוסרית, המחשבה שאפשר לנתק פולחן ממוסר.

התפיסה האלילית בנויה על סיבה ותוצאה, אם אני עושה מעשה פולחן, אזי האלים יגיבו לטובה. במקדש, בכל מקדש, יש סכנה שהפולחן שמתרחש בו, יכונן את התודעה הזו בעיני העם ובעיני הנהגת העם. אך התפיסה אליה מכוונים הנביאים היא קישור בין פולחן ומוסר, בין פולחן למשמעות. העולם האלילי הנו עולם נטול משמעות, זהו עולם נטורליסטי בו המציאות היא מה שיש ואין מעבר לה, גם מה שמעבר, נמצא בתוך המציאות. נביאי ישראל מנסים להנכיח תפיסה אחרת, הם מנסים לחנך להבנה שישנו משהו שנמצא מעבר לעולם והפולחן והמעשה בעולם הזה חייבים להתכתב עם האלוקים שדורש לעשות צדקה ומשפט.

העבודה זרה, האלילות, שהובילה לחורבן בית ראשון היא אלילות שלא נשארת רק בתחום הפולחן, אלא גם חודרת לעולם התרבות ומייצרת תרבות מושחתת.

“חזון ישעיהו בן אמוץ אשר חזה על יהודה וירושלם בימי עזיהו יותם אחז יחזקיהו מלכי יהודה שמעו שמים והאזיני ארץ כי יקוק דבר בנים גדלתי ורוממתי והם פשעו בי ידע שור קנהו וחמור אבוס בעליו ישראל לא ידע עמי לא התבונן הוי גוי חטא עם כבד עון זרע מרעים בנים משחיתים עזבו את יקוק נאצו את קדוש ישראל נזרו אחור על מה תכו עוד תוסיפו סרה כל ראש לחלי וכל לבב דוי מכף רגל ועד ראש אין בו מתם פצע וחבורה ומכה טריה לא זרו ולא חבשו ולא רככה בשמן ארצכם שממה עריכם שרפות אש אדמתכם לנגדכם זרים אכלים אתה ושממה כמהפכת זרים ונותרה בת ציון כסכה בכרם כמלונה במקשה כעיר נצורה לולי יקוק צבאות הותיר לנו שריד כמעט כסדם היינו לעמרה דמינו שמעו דבר יקוק קציני סדם האזינו תורת אלהינו עם עמרה למה לי רב זבחיכם יאמר יקוק שבעתי עלות אילים וחלב מריאים ודם פרים וכבשים ועתודים לא חפצתי כי תבאו לראות פני מי בקש זאת מידכם רמס חצרי לא תוסיפו הביא מנחת שוא קטרת תועבה היא לי חדש ושבת קרא מקרא לא אוכל און ועצרה חדשיכם ומועדיכם שנאה נפשי היו עלי לטרח נלאיתי נשא ובפרשכם כפיכם אעלים עיני מכם גם כי תרבו תפלה אינני שמע ידיכם דמים מלאו רחצו הזכו הסירו רע מעלליכם מנגד עיני חדלו הרע למדו היטב דרשו משפט אשרו חמוץ שפטו יתום ריבו אלמנה לכו נא ונוכחה יאמר יקוק אם יהיו חטאיכם כשנים כשלג ילבינו אם יאדימו כתולע כצמר יהיו אם תאבו ושמעתם טוב הארץ תאכלו ואם תמאנו ומריתם חרב תאכלו כי פי יקוק דבר איכה היתה לזונה קריה נאמנה מלאתי משפט צדק ילין בה ועתה מרצחים כספך היה לסיגים סבאך מהול במים שריך סוררים וחברי גנבים כלו אהב שחד ורדף שלמנים יתום לא ישפטו וריב אלמנה לא יבוא אליהם לכן נאם האדון יקוק צבאות אביר ישראל הוי אנחם מצרי ואנקמה מאויבי ואשיבה ידי עליך ואצרף כבר סיגיך ואסירה כל בדיליך ואשיבה שפטיך כבראשנה ויעציך כבתחלה אחרי כן יקרא לך עיר הצדק קריה נאמנה ציון במשפט תפדה ושביה בצדקה”

המסקנה של הנביא היא שציון במשפט תיפדה ושביה בצדקה, מאחר שכפי שאמרנו, הצדקה, המשפט, הם אלו שיעידו יותר מכל על הניתוק של עם ישראל מן התרבות האלילית.

רבים עמדו על כך, שדבריו של ישיעיהו פותחים בחזון. למען האמת, זה לא כל כך נדיר שספרי נבואה מתחילים בשורש: ח.ז.ה

כך בפתיחת ספר עובדיה:

חֲזוֹן עֹבַדְיָה כֹּה־אָמַר אֲדֹנָי ה’ לֶאֱדוֹם … זְדוֹן לִבְּךָ הִשִּׁיאֶךָ שֹׁכְנִי בְחַגְוֵי־סֶלַע מְרוֹם שִׁבְתּוֹ אֹמֵר בְּלִבּוֹ מִי יוֹרִדֵנִי אָרֶץ

כך גם בפתיחת ספר נחום:

“מַשָּׂא נִינְוֵה סֵפֶר חֲזוֹן נַחוּם הָאֶלְקֹשִׁי”

יש שרצו לטעון, שנבואה שמתחילה בחזון הנה הנבואה הקשה ביותר. כך אומר המדרש במפורש:

“חזון ישעיהו” – בעשרה לשונות דיברה הנבואה: אמירה, הגדה, חידה, משל, מליצה, נבואה, משא, הטפה, וחזון. ואין את מוצא קשה מכולן אלא חזון, שכן אמר ישעיה: “חזות קשה הוגד לי” (ישעיהו כא ב). וכשנגלה הקב”ה על אברהם, בחזון נגלה עליו. היה (אברהם) מתירא שנגלה עליו בדבר קשה, שנאמר: “אַחַר הַדְּבָרִים הָאֵלֶּה הָיָה דְבַר־ה’ אֶל־אַבְרָם בַּמַּחֲזֶה לֵאמֹר אַל־תִּירָא אַבְרָם אָנֹכִי מָגֵן לָךְ שְׂכָרְךָ הַרְבֵּה מְאֹד” (בראשית טו א) אמר לו הקב”ה: מתיירא אתה שנראיתי לך בחזון? חייך שאיני מראה לבניך אלא בחזון היאך אני פורע משונאיהם, שכך ראה דניאל, שנאמר: “חָזֵה הֲוֵית בְּחֶזְוֵי לֵילְיָא וַאֲרוּ עִם־עֲנָנֵי שְׁמַיָּא כְּבַר אֱנָשׁ אָתֵה הֲוָה וְעַד־עַתִּיק יוֹמַיָּא מְטָה וּקְדָמוֹהִי הַקְרְבוּהִי” (דניאל ז יג) – אל תתיירא שנגליתי לך בחזון, “אל תירא אברם”.

החזון יכול להיות נבואה קשה, אך הוא גם יכול להיות משהו אחר לחלוטין, האלוקים המראה לבני אברהם בחזון איך הוא פורע משונאיהם- הקושי לא רק פוגע בעם ישראל אלא גם באומות העולם.

כאשר מעיינים במקומות אחרים בתנ”ך מגלים שהחזות אינה דווקא סימן לקושי:

בתהילים נאמר:

“אָז דִּבַּרְתָּ־בְחָזוֹן לַחֲסִידֶיךָ”

וכן:

“כֵּן בַּקֹּדֶשׁ חֲזִיתִיךָ לִרְאוֹת עֻזְּךָ וּכְבוֹדֶךָ”

למען האמת, החזון מתקשר לא רק לחורבן הבית, אלא גם על הנבואה על עצם בניית הבית, הנבואה בה מבשר נתן הנביא שבנו של דוד ולא דוד יבנה את הבית והוא מבשר לו שמלכותו תיכון לעולם:

כֹּה אָמַר יְקוָק: הַאַתָּה תִּבְנֶה-לִּי בַיִת, לְשִׁבְתִּי. ו כִּי לֹא יָשַׁבְתִּי, בְּבַיִת, לְמִיּוֹם הַעֲלֹתִי אֶת-בְּנֵי יִשְׂרָאֵל מִמִּצְרַיִם, וְעַד הַיּוֹם הַזֶּה; וָאֶהְיֶה, מִתְהַלֵּךְ, בְּאֹהֶל, וּבְמִשְׁכָּן. ז בְּכֹל אֲשֶׁר-הִתְהַלַּכְתִּי, בְּכָל-בְּנֵי יִשְׂרָאֵל, הֲדָבָר דִּבַּרְתִּי אֶת-אַחַד שִׁבְטֵי יִשְׂרָאֵל, אֲשֶׁר צִוִּיתִי לִרְעוֹת אֶת-עַמִּי אֶת-יִשְׂרָאֵל לֵאמֹר: לָמָּה לֹא-בְנִיתֶם לִי, בֵּית אֲרָזִים. ח וְעַתָּה כֹּה-תֹאמַר לְעַבְדִּי לְדָוִד, כֹּה אָמַר יקוק צְבָאוֹת, אֲנִי לְקַחְתִּיךָ מִן-הַנָּוֶה, מֵאַחַר הַצֹּאן–לִהְיוֹת נָגִיד, עַל-עַמִּי עַל-יִשְׂרָאֵל. ט וָאֶהְיֶה עִמְּךָ, בְּכֹל אֲשֶׁר הָלַכְתָּ, וָאַכְרִתָה אֶת-כָּל-אֹיְבֶיךָ, מִפָּנֶיךָ; וְעָשִׂתִי לְךָ שֵׁם גָּדוֹל, כְּשֵׁם הַגְּדֹלִים אֲשֶׁר בָּאָרֶץ. י וְשַׂמְתִּי מָקוֹם לְעַמִּי לְיִשְׂרָאֵל וּנְטַעְתִּיו, וְשָׁכַן תַּחְתָּיו, וְלֹא יִרְגַּז, עוֹד; וְלֹא-יֹסִיפוּ בְנֵי-עַוְלָה לְעַנּוֹתוֹ, כַּאֲשֶׁר בָּרִאשׁוֹנָה. יא וּלְמִן-הַיּוֹם, אֲשֶׁר צִוִּיתִי שֹׁפְטִים עַל-עַמִּי יִשְׂרָאֵל, וַהֲנִיחֹתִי לְךָ, מִכָּל-אֹיְבֶיךָ; וְהִגִּיד לְךָ יקוק, כִּי-בַיִת יַעֲשֶׂה-לְּךָ יקוק. יב כִּי יִמְלְאוּ יָמֶיךָ, וְשָׁכַבְתָּ אֶת-אֲבֹתֶיךָ, וַהֲקִימֹתִי אֶת-זַרְעֲךָ אַחֲרֶיךָ, אֲשֶׁר יֵצֵא מִמֵּעֶיךָ; וַהֲכִינֹתִי, אֶת-מַמְלַכְתּוֹ. יג הוּא יִבְנֶה-בַּיִת, לִשְׁמִי; וְכֹנַנְתִּי אֶת-כִּסֵּא מַמְלַכְתּוֹ, עַד-עוֹלָם. יד אֲנִי אֶהְיֶה-לּוֹ לְאָב, וְהוּא יִהְיֶה-לִּי לְבֵן–אֲשֶׁר, בְּהַעֲו‍ֹתוֹ, וְהֹכַחְתִּיו בְּשֵׁבֶט אֲנָשִׁים, וּבְנִגְעֵי בְּנֵי אָדָם. טו וְחַסְדִּי, לֹא-יָסוּר מִמֶּנּוּ, כַּאֲשֶׁר הֲסִרֹתִי מֵעִם שָׁאוּל, אֲשֶׁר הֲסִרֹתִי מִלְּפָנֶיךָ. טז וְנֶאְמַן בֵּיתְךָ וּמַמְלַכְתְּךָ עַד-עוֹלָם, לְפָנֶיךָ: כִּסְאֲךָ, יִהְיֶה נָכוֹן עַד-עוֹלָם. יז כְּכֹל הַדְּבָרִים הָאֵלֶּה, וּכְכֹל הַחִזָּיוֹן הַזֶּה–כֵּן דִּבֶּר נָתָן, אֶל-דָּוִד.

חזיון נתן לדוד, הוא החזון המכונן את יסוד בית המקדש ואלו חזון ישעיהו הוא אבן הנגף של חורבנו.

אני חושב שהדברים אינם מקריים. לא סתם המילה חזון מופיעה בנבואת החורבן ובנבואת הבניה. המילה חזון מלמדת אותנו משהו עקרוני בהקשר לנבואת ישראל ולעולם הדתי אותו רוצים לכונן הנביאים, עולם דתי בו המקדש הוא חלק מן המרחב אך לא המרכז שלו. לא משנה מה היא דרך הנבואה, משנה מה ההקשר שלה.

אנו רגילים לבלבל בין נבואה לבין גילוי עתידות. כנראה הסיבה לכך היא שבעולם האלילי, שיח עם האלים אינו נבואה, אלא משהו רגיל והגיוני, כל פניה לכוח טבעי היא שיח עם האליל. בסיפורי המיתוס האלים הם חלק מן עולמו של האדם ועל כן אין כל הפתעה בפנייתם אליו או בהתערבותם בחייו.

בעולם האלילי, הנבואה היא גילוי העתיד, ידוע מוסד האורקל מדלפי ועוד אורקלים רבים אחרים שמנתבאים ומגלים את העתיד. פיתיה מדלפי התנבאה וגילתה את העתיד בשמו של אפולו.

אך לא כן במקרא, הנבואה אין עניינה גילוי העתיד אלא עניינה המסר המוסרי שנושא דברי הנביא. הנביא יכול לדבר על העתיד, על העבר או על ההווה. אך לא יהיה שיח על העתיד אם השיח הזה לא צופן בקרבו מסר מוסרי.

מוקד הנבואה הוא עצם המסר שעולה מן הקשר, לאו דווקא האירוע שהיא מתארת ולא הדרך בה הנביא מקבל את נבואותו. לכן נבואה שכבר התרחשה לפני שנים מרובות עדין רלוונטית גם בימינו אנו, כי לא האירוע עליו מדברת הנבואה הנו המשמעותי, אלא המסר העולה מן נבואה זו הוא המשמעותי. נבואה אינה ראיית העתיד ולא דיבור על העבר, אלא כל נבואה ונבואה היא מסר שאמור להדהד לאורך הדורות כולם.

בשבת חזון, אנו מבינים שהמסר של הנביא עודנו מהדהד- ציון במשפט תפדה ושביה בצדקה.


לעמוד “ההפטרה והמיטוס”

תאריך פרסום:
תגים

פוסטים אחרונים

הצטרפו לניוזלטר

קבלו עדכונים שבועיים על דברי תורה, חדשות ועדכונים כלליים ישירות לתיבת הדוא”ל שלכם מאור תורה סטון.

"*" אינדוקטור שדות חובה

מדינה*
שדה זה מיועד למטרות אימות ויש להשאיר אותו ללא שינוי.
.pf-primary-img{display:none !important;}