חיפוש
סגור את תיבת החיפוש

“ההפטרה והמיתוס” הפטרת האזינו: שירתו של דוד המלך – שירת החיים הרגילים

מאת הרב אביע”ד סנדרס, מנהל השמה במכון למנהיגות הלכתית ע”ש סוזי ברדפילד ור”מ במדרשת או”ת לינדנבאום

אביע

הפטרת פרשת האזינו זהה להפטרת שביעי של פסח. הפטרה זו חושפת אותנו לשירתו הגדולה של דוד המלך. שירה זו משורר דוד כאשר הוא חש שהוא ניצל מאויביו. שירה זו מובאת על ידי מסדרי ההפטרות ביחס ישיר לשירת הים אשר באה בעקבות קריעת ים סוף, מעמד שעל פי הכתוב התחולל בשביעי של פסח וכמובן גם ביחס לשירת האזינו. שירתו של דוד היא אחת משש שירות שמוזכות בתנ”ך כשירה (שירת הים, שירת הבאר, שירת האזינו, שירת הכרם בישעיהו שירת הזונה שגם היא מופיעה בספר ישעיה) שירת דוד מופיעה עם שינויים קלים גם בתהילים יח בכותרת למנצח לעבד יקוק לדוד.

אנו עסקנו בעבר הן בשירת דוד והן בשירת האזינו ואכן יהיו במאמר זה, חזרות על חלק מן הדברים שכבר אמרנו, אך החידוש נמצא בשזירה של כלל הדברים יחדיו למערכה אחת.

בילקוט שמעוני נמנים עשר שירות, זאת על אף שלשון שירה מופיעה רק על השירות שנמנו לעיל:

” עשר שירות הם: הראשונה במצרים, שנאמר: השיר יהיה לכם כליל התקדש חג. שנייה שנאמרה על הים, אז ישיר משה. שלישית, שנאמר על הבאר, שנאמר: אז ישיר ישראל. רביעית שאמר משה: ויהי ככלות משה לכתוב. חמישית, שאמר יהושע: אז ידבר יהושע. שישית, שאמרה דבורה וברק: ותשר דבורה וברק. שביעית, שאמר דוד: וידבר דוד לה’. שמינית, שאמר שלמה: אז אמר שלמה.

תשיעית, שאמר יהושפט, שנאמר: וצאתו לפני החלוץ אומר הודו לה’ כי טוב כי לעולם חסדו. ואחד לעתיד לבא, שנאמר: שירו לה’ שיר חדש תהלתו בקהל חסידים. שכל השירות שעברו קרויות בלשון נקבה, כשם שהנקבה יולדת, כך התשועות שעברו היו אחריהם שעבוד. אבל התשועה העתידה לבא קרויה לשון זכר, שאין אחריה שעבוד, שנאמר: ישראל נושע בה’ תשועת עולמים.”

השירה של דוד היתה השבעית- מספר המסמל הטבע ולא סתם מנה את בעל המדרש שירה זאת דווקא במספר השביעי.

השירה של ההפטרה שלנו באה לאחר סיום מלחמותיו של דוד וכנראה דוד נושא אותה כאשר הוא כבר זקן בסוף ימיו.

א וַיְדַבֵּר דָּוִד לַיקוָק אֶת-דִּבְרֵי הַשִּׁירָה הַזֹּאת בְּיוֹם הִצִּיל יְהוָה אֹתוֹ מִכַּף כָּל-אֹיְבָיו וּמִכַּף שָׁאוּל. ב וַיֹּאמַר יְקוָק סַלְעִי וּמְצֻדָתִי ומְפַלְטִי-לִי. ג אֱלֹקי צוּרִי אֶחֱסֶה-בּוֹ מָגִנִּי וְקֶרֶן יִשְׁעִי מִשְׂגַּבִּי וּמְנוּסִי מֹשִׁעִי מֵחָמָס תֹּשִׁעֵנִי. ד מְהֻלָּל אֶקְרָא יְקוָק וּמֵאֹיְבַי אִוָּשֵׁעַ. ה כִּי אֲפָפֻנִי מִשְׁבְּרֵי-מָוֶת נַחֲלֵי בְלִיַּעַל יְבַעֲתֻנִי. ו חֶבְלֵי שְׁאוֹל סַבֻּנִי קִדְּמֻנִי מֹקְשֵׁי-מָוֶת. ז בַּצַּר-לִי אֶקְרָא יְקוָק וְאֶל-אֱלֹהַי אֶקְרָא וַיִּשְׁמַע מֵהֵיכָלוֹ קוֹלִי וְשַׁוְעָתִי בְּאָזְנָיו.ח ותגעש (וַיִּתְגָּעַשׁ) וַתִּרְעַשׁ הָאָרֶץ מוֹסְדוֹת הַשָּׁמַיִם יִרְגָּזוּ וַיִּתְגָּעֲשׁוּ כִּי-חָרָה לוֹ. ט עָלָה עָשָׁן בְּאַפּוֹ וְאֵשׁ מִפִּיו תֹּאכֵל גֶּחָלִים בָּעֲרוּ מִמֶּנּוּ. י וַיֵּט שָׁמַיִם וַיֵּרַד וַעֲרָפֶל תַּחַת רַגְלָיו. יא וַיִּרְכַּב עַל-כְּרוּב וַיָּעֹף וַיֵּרָא עַל-כַּנְפֵי-רוּחַ. יב וַיָּשֶׁת חֹשֶׁךְ סְבִיבֹתָיו סֻכּוֹת חַשְׁרַת-מַיִם עָבֵי שְׁחָקִים. יג מִנֹּגַהּ נֶגְדּוֹ בָּעֲרוּ גַּחֲלֵי-אֵשׁ. יד יַרְעֵם מִן-שָׁמַיִם יְקוָק וְעֶלְיוֹן יִתֵּן קוֹלוֹ. טו וַיִּשְׁלַח חִצִּים וַיְפִיצֵם בָּרָק ויהמם (וַיָּהֹם). טז וַיֵּרָאוּ אֲפִקֵי יָם יִגָּלוּ מֹסְדוֹת תֵּבֵל בְּגַעֲרַת יְקוָק מִנִּשְׁמַת רוּחַ אַפּוֹ. יז יִשְׁלַח מִמָּרוֹם יִקָּחֵנִי יַמְשֵׁנִי מִמַּיִם רַבִּים.יח יַצִּילֵנִי מֵאֹיְבִי עָז מִשֹּׂנְאַי כִּי אָמְצוּ מִמֶּנִּי. יט יְקַדְּמֻנִי בְּיוֹם אֵידִי וַיְהִי יְקוָק מִשְׁעָן לִי. כ וַיֹּצֵא לַמֶּרְחָב אֹתִי יְחַלְּצֵנִי כִּי-חָפֵץ בִּי. כא יִגְמְלֵנִי יְקוָק כְּצִדְקָתִי כְּבֹר יָדַי יָשִׁיב לִי. כב כִּי שָׁמַרְתִּי דַּרְכֵי יְקוָק וְלֹא רָשַׁעְתִּי מֵאֱלֹהָי. כג כִּי כָל-מִשְׁפָּטָו לְנֶגְדִּי וְחֻקֹּתָיו לֹא-אָסוּר מִמֶּנָּה. כד וָאֶהְיֶה תָמִים לוֹ וָאֶשְׁתַּמְּרָה מֵעֲו‍ֹנִי. כה וַיָּשֶׁב יְקוָק לִי כְּצִדְקָתִי כְּבֹרִי לְנֶגֶד עֵינָיו. כו עִם-חָסִיד תִּתְחַסָּד עם-גִּבּוֹר תָּמִים תִּתַּמָּם. כז עִם-נָבָר תִּתָּבָר וְעִם-עִקֵּשׁ תִּתַּפָּל. כח וְאֶת-עַם עָנִי תּוֹשִׁיעַ וְעֵינֶיךָ עַל-רָמִים תַּשְׁפִּיל. כט כִּי-אַתָּה נֵירִי יְקוָק וַיקוָק יַגִּיהַּ חָשְׁכִּי. ל כִּי בְכָה אָרוּץ גְּדוּד בֵּאלֹהַי אֲדַלֶּג-שׁוּר. לא הָאֵל תָּמִים דַּרְכּוֹ אִמְרַת יְקוָק צְרוּפָה מָגֵן הוּא לְכֹל הַחֹסִים בּוֹ. לב כִּי מִי-אֵל מִבַּלְעֲדֵי יְקוָק וּמִי צוּר מִבַּלְעֲדֵי אֱלֹהֵינוּ. לג הָאֵל מָעוּזִּי חָיִל וַיַּתֵּר תָּמִים דרכו (דַּרְכִּי). לד מְשַׁוֶּה רגליו (רַגְלַי) כָּאַיָּלוֹת וְעַל בָּמֹתַי יַעֲמִדֵנִי. לה מְלַמֵּד יָדַי לַמִּלְחָמָה וְנִחַת קֶשֶׁת-נְחוּשָׁה זְרֹעֹתָי. לו וַתִּתֶּן-לִי מָגֵן יִשְׁעֶךָ וַעֲנֹתְךָ תַּרְבֵּנִי. לז תַּרְחִיב צַעֲדִי תַּחְתֵּנִי וְלֹא מָעֲדוּ קַרְסֻלָּי. לח אֶרְדְּפָה אֹיְבַי וָאַשְׁמִידֵם וְלֹא אָשׁוּב עַד-כַּלּוֹתָם. לט וָאֲכַלֵּם וָאֶמְחָצֵם וְלֹא יְקוּמוּן וַיִּפְּלוּ תַּחַת רַגְלָי. מ וַתַּזְרֵנִי חַיִל לַמִּלְחָמָה תַּכְרִיעַ קָמַי תַּחְתֵּנִי. מא וְאֹיְבַי תַּתָּה לִּי עֹרֶף מְשַׂנְאַי וָאַצְמִיתֵם. מב יִשְׁעוּ וְאֵין מֹשִׁיעַ אֶל-יְקוָק וְלֹא עָנָם. מג וְאֶשְׁחָקֵם כַּעֲפַר-אָרֶץ כְּטִיט-חוּצוֹת אֲדִקֵּם אֶרְקָעֵם. מד וַתְּפַלְּטֵנִי מֵרִיבֵי עַמִּי תִּשְׁמְרֵנִי לְרֹאשׁ גּוֹיִם עַם לֹא-יָדַעְתִּי יַעַבְדֻנִי. מה בְּנֵי נֵכָר יִתְכַּחֲשׁוּ-לִי לִשְׁמוֹעַ אֹזֶן יִשָּׁמְעוּ לִי. מו בְּנֵי נֵכָר יִבֹּלוּ וְיַחְגְּרוּ מִמִּסְגְּרוֹתָם. מז חַי-יְקוק ובָרוּךְ צוּרִי וְיָרֻם אֱלֹהֵי צוּר יִשְׁעִי. מח הָאֵל הַנֹּתֵן נְקָמֹת לִי וּמֹרִיד עַמִּים תַּחְתֵּנִי. מט וּמוֹצִיאִי מֵאֹיְבָי וּמִקָּמַי תְּרוֹמְמֵנִי מֵאִישׁ חֲמָסִים תַּצִּילֵנִי. נ עַל-כֵּן אוֹדְךָ יְקוָק בַּגּוֹיִם וּלְשִׁמְךָ אֲזַמֵּר. נא מגדיל (מִגְדּוֹל) יְשׁוּעוֹת מַלְכּוֹ וְעֹשֶׂה-חֶסֶד לִמְשִׁיחוֹ לְדָוִד וּלְזַרְעוֹ עַד-עוֹלָם.

אין ספק שלב השירה מופיע בפסוקים כא- לב, בפסוקים אלו דוד מעמיד בסיס תיאלוגי למי מגיעה תשועת השם. למי שמחפש מקבילות בשירה, ניתן לשים לב לההקבלות הרבות שמצויות בין שני חלקי השירה- תקבולת שניתן לכנות אותה מנורה, כאשר פסוק כג, ניצב כציר האמצעי. דוד המלך מעיד על עצמו: כִּי כָל-מִשְׁפָּטָו לְנֶגְדִּי וְחֻקֹּתָיו לֹא-אָסוּר מִמֶּנָּה.

זוהי אחת מן התקבולות הידועות בתנ”ך ורק בגלל מובהקתה נראה חלק ממנה:

א וַיְדַבֵּר דָּוִד לַיקוָק – נ לְדָוִד וּלְזַרְעוֹ עַד-עוֹלָם.

ג מָגִנִּי וְקֶרֶן יִשְׁעִי – נא מגדיל (מִגְדּוֹל) יְשׁוּעוֹת מַלְכּוֹ

ג מֹשִׁעִי מֵחָמָס תֹּשִׁעֵנִי – מט מֵאִישׁ חֲמָסִים תַּצִּילֵנִי

ד מְהֻלָּל אֶקְרָא יְקוָק וּמֵאֹיְבַי אִוָּשֵׁעַ – מט וּמוֹצִיאִי מֵאֹיְבָי וּמִקָּמַי תְּרוֹמְמֵנִי

ז וַיִּשְׁמַע מֵהֵיכָלוֹ קוֹלִי – מה לִשְׁמוֹעַ אֹזֶן יִשָּׁמְעוּ לִי

ח ותגעש (וַיִּתְגָּעַשׁ) וַתִּרְעַשׁ הָאָרֶץ- מג וְאֶשְׁחָקֵם כַּעֲפַר-אָרֶץ

י וַיֵּט שָׁמַיִם וַיֵּרַד וַעֲרָפֶל תַּחַת רַגְלָיו- לט וָאֲכַלֵּם וָאֶמְחָצֵם וְלֹא יְקוּמוּן וַיִּפְּלוּ תַּחַת רַגְלָי

יד יַרְעֵם מִן-שָׁמַיִם יְקוָק וְעֶלְיוֹן יִתֵּן קוֹלוֹ – לו וַתִּתֶּן-לִי מָגֵן יִשְׁעֶךָ

טו וַיִּשְׁלַח חִצִּים וַיְפִיצֵם בָּרָק ויהמם (וַיָּהֹם)- לה מְלַמֵּד יָדַי לַמִּלְחָמָה וְנִחַת קֶשֶׁת-נְחוּשָׁה זְרֹעֹתָי

יח יַצִּילֵנִי מֵאֹיְבִי עָז מִשֹּׂנְאַי כִּי אָמְצוּ מִמֶּנִּי- לג הָאֵל מָעוּזִּי חָיִל

כא יִגְמְלֵנִי יְקוָק כְּצִדְקָתִי כְּבֹר יָדַי יָשִׁיב לִי – כה וַיָּשֶׁב יְקוָק לִי כְּצִדְקָתִי כְּבֹרִי לְנֶגֶד עֵינָיו

כב כִּי שָׁמַרְתִּי דַּרְכֵי יְקוָק וְלֹא רָשַׁעְתִּי מֵאֱלֹהָי- כד וָאֶהְיֶה תָמִים לוֹ וָאֶשְׁתַּמְּרָה מֵעֲו‍ֹנִי

כפי שכבר כתבתי, לב השירה הנה אמירתו של דוד שמבין שהעובדה שהוא יצא מנצח במלחמותיו הנה רק בגלל שהוא שומר על חוקי האלוקים ומשפטי האלוקים הם כנגד עיניו.

בשירת דוד ניתן לראות שהשם ממש יוצא למלחמה לאחר שדוד קורא לו. כוחות הטבע- הברקים, הים, המים, הערפל, השמים- יוצאים למלחמה יחד עם דוד המלך- בעבורו ובעבור עם ישראל, ואפילו בעימות שלו אל מול שאול. השם מתואר כרוכב על הכרובים כאשר הוא יוצא למלחמה. גם על הים אומר המדרש נגלה השם כבחור יוצא למלחמה.

הקשר בין משה שעושה את הניסים על הים לבין דוד מגולם בשורש מ.ש.י דוד מספר שהשם משה אותו ממים רבים: יז יִשְׁלַח מִמָּרוֹם יִקָּחֵנִי יַמְשֵׁנִי מִמַּיִם רַבִּים. ואילו על משה רבינו נאמר : י וַיִּגְדַּל הַיֶּלֶד, וַתְּבִאֵהוּ לְבַת-פַּרְעֹה, וַיְהִי-לָהּ, לְבֵן; וַתִּקְרָא שְׁמוֹ, מֹשֶׁה, וַתֹּאמֶר, כִּי מִן-הַמַּיִם מְשִׁיתִהוּ.

העובדה שדוד בוחר להכניס את שאול לליווי האלוקי אותו בעת מלחמותיו היא תמוהה, אנו רואים מכאן שלא רק את מלחמות ישראל מונה דוד, אלא גם את המלחמות האישיות שלו ואף את התקופה הבאמת קשה בה הוא נרדף על ידי שאול משיח השם, מלך ישראל.

נקודה נוספת שיש לעמוד עליה היא שבעוד שירת הים מבטאת נס המשנה את הטבע, נס שברור מתיאורו במקרא שיד אלוקים נמצאת בו ומשנה את סדרי המציאות, דוד רואה את יד השם במהלך החיים שלו עצמם אך הוא מתאר אותה כעוצמה של התגלות מוחלטת של האלוקים- בדומה לניסי משה, בדומה לניסי ההתגלות על הים.

זוהי הסתכלות רטרוספקטיבית, דוד מנתח את כלל חייו בתור התגלות אחת ארוכה של אלוקים שנלחם את מלחמותיו יחד עמו. בכלל, התנ”ך לא מספר לנו על ניסים מרובים שארעו לדוד המלך. ניצחונותיו של דוד הם תמיד על גבול הניסי אך אין בהם נס גלוי.

בתפיסות האליליות המלך לוחם את מלחמותיו של האל הפורש עליו חסות. ישנם פסלים רבים המראים את רעמסס תחת האל הורוס. רעמסס תחת חסותו של הורוס ומכוחו כל כיבושיו. המלך הוא ידו הארוכה של האל ואף מסמל אותו. כמובן, פסלים אלו נוצרו לאחר ניצחונותיו של המלך (רמעסס היה כובש עצום) ומתארים על ידי כך את גדולת האליל והמלך בן חסותו.

אך תפיסת המקרא היא שונה. המטרה של ירידת מרכבת האלוקות היא בעבור העם, ובמקרה של השירה שלנו בעבור דוד. על הים הקדוש ברוך הוא נלחם את כל המלחמה בשבילנו, אך ככל שהזמן מתקדם והעם מגיע יותר ויותר למקומו, מתואר האלוקים כיוצא מתוך הסערה אך כל המלחמות בפועל הנם המלחמות של דוד המלך.

דוד מסוגל לראות את השם איש מלחמה, בכל חלק מחייו על אף שנראה שהוא מנצח את מלחמותיו בדרכו שלו. דוד אף רואה את השם רוכב הכרובים מגיע למלחמותיו, למלחמות עם ישראל- הוא מתאר התגלות ברמת מעשה המרכבה, ברמת סיני, ברמת קריעת ים סוף- זאת על אף שחייו אינם מרוצפים בניסים.

הקשר בין שני השירות, ההקבלה שנעשית בשירה בין דוד למשה, מלמדת שעל אף ההבדל העצום של הנהגת איש המלחמה של הקדוש ברוך הוא על הים והנהגה זו בחיי דוד- היא נחווית על ידי דוד המלך כאותה הנהגה. הגילוי הרטרוספקטיבי של דוד על חייו- בעיני דוד עוצמתי בדיוק כמו קריעת ים סוף.

לכן בלב השירה מופיעה אמונתו של דוד- דבקותו בקדוש ברוך הוא והליכה אחר חוקיו. דוד מזהה שההליכה אחר החוקים והמשפטים היא זו אשר מביאה את האלוקים למחנה, היא זו אשר מביאה את האלוקים לתוך מלחמותיו. האמונה שלו והדבקות בה הם המנכיחות את האלוקות בחייו וחייו הופכים להיות בעיניו, כחיים המלווים תמידית על ידי האלוקים. אולי דוד בוחר על ידי אמונתו לראות את אלוקים נלחם יחד עמו, אך ראיה זו מבחינתו אינה משתמעת לשני פנים.

בשירת הים אנו מתוודעים לאלוקים הנלחם עבור ישראל- על ידי נס המזעזע את העולם כולו (כדברי המדרש המפורסם על הנאמר ויחד יתרו). שירת דוד מגלמת את דוד הנלחם, ואת אמונתו שהוא נלחם יחד עם האלוקים. החידוש הגדול בשירתו של דוד, בהכנסתה לתוך תהילים ובחיבורה לשירת הים, הנה ההבנה ששירה נאמרת כניתוח של החיים עצמם, שירת האמונה של דוד, שירה על חיים שגם שהיה בהם כשלונות לא מועטים, מבחינת דוד מרכבתו של האלוקים נלחמה יחד עמו. אין פה הודאה על נצחון רגעי, אלא הבנה של דוד שכמו שהוא שמר על חוק השם בצורה נצחית, כך מבחינתו, האלוקים ליווה אותו בצורה נצחית. זוהי תפיסה דתית ייחודית איך תופסים את הליווי של האלוקים, איך מנכיחים את האלוקים במציאות עם התורה והמצווה ואיך מזהים את נוכחות האלוקים לא ברגע הנצחון, אלא בניתוח ההיסטורי ארוך הטווח.

בשירת האזינו אנו מתוודעים לכח אחר, כוח שלא קיים בשירת דוד.

כאשר מעיינים בתוך השירה, אנו מגלים שהשירה כמו לוקחת כמובן מאיליו את הימצאותם של שדים כחלק מן מערכת השכר והעונש או מערכת הפולחן המקומית של עמי האיזור, מערכת שמשה רבינו חוזה שאליה עם ישראל יחליט להצטרף:

{טו} וַיִּשְׁמַן יְשֻׁרוּן וַיִּבְעָט שָׁמַנְתָּ עָבִיתָ כָּשִׂיתָ וַיִּטֹּשׁ אֱלוֹהַ עָשָׂהוּ וַיְנַבֵּל צוּר יְשֻׁעָתוֹ: {טז} יַקְנִאֻהוּ בְּזָרִים בְּתוֹעֵבֹת יַכְעִיסֻהוּ: {יז} יִזְבְּחוּ לַשֵּׁדִים לֹא אֱלֹהַ אֱלֹהִים לֹא יְדָעוּם חֲדָשִׁים מִקָּרֹב בָּאוּ לֹא שְׂעָרוּם אֲבֹתֵיכֶם: {יח} צוּר יְלָדְךָ תֶּשִׁי וַתִּשְׁכַּח אֵל מְחֹלְלֶךָ: {יט} וַיַּרְא יְקוק וַיִּנְאָץ מִכַּעַס בָּנָיו וּבְנֹתָיו: {כ} וַיֹּאמֶר אַסְתִּירָה פָנַי מֵהֶם אֶרְאֶה מָה אַחֲרִיתָם כִּי דוֹר תַּהְפֻּכֹת הֵמָּה בָּנִים לֹא אֵמֻן בָּם: {כא} הֵם קִנְאוּנִי בְלֹא אֵל כִּעֲסוּנִי בְּהַבְלֵיהֶם וַאֲנִי אַקְנִיאֵם בְּלֹא עָם בְּגוֹי נָבָל אַכְעִיסֵם: {כב} כִּי אֵשׁ קָדְחָה בְאַפִּי וַתִּיקַד עַד שְׁאוֹל תַּחְתִּית וַתֹּאכַל אֶרֶץ וִיבֻלָהּ וַתְּלַהֵט מוֹסְדֵי הָרִים: {כג} אַסְפֶּה עָלֵימוֹ רָעוֹת חִצַּי אֲכַלֶּה בָּם: {כד} מְזֵי רָעָב וּלְחֻמֵי רֶשֶׁף וְקֶטֶב מְרִירִי וְשֶׁן בְּהֵמוֹת אֲשַׁלַּח בָּם עִם חֲמַת זֹחֲלֵי עָפָר:

מי אלו הם השדים להם יזבחו בני ישראל?

מי הם לחמי רשף, קטב מרירי ושן בהמות?

בספר ישעיהו יג כא נאמר:

“ורבצו שם ציים ומלאו בתיהם אחים ושכנו שם בנות יענה ושעירים ירקדו שם”

רש”י במקום מסביר שהשעירים הם השדים.

ישעיהו בדבריו מזכיר את השדים שוב בפרק לד, שם גם מוזכרת מי שמוכרת במיסטיקה היהודית כ”מלכת השדים” בשמה, הלוא היא השדה לילית. הקשרו של הפרק הוא הנקמה שיעשה הקדוש ברוך הוא בגויים בעתיד לבוא:

א קִרְבוּ גוֹיִם לִשְׁמֹעַ, וּלְאֻמִּים הַקְשִׁיבוּ; תִּשְׁמַע הָאָרֶץ וּמְלֹאָהּ, תֵּבֵל וְכָל-צֶאֱצָאֶיהָ. ב כִּי קֶצֶף לַיקוָק עַל-כָּל-הַגּוֹיִם, וְחֵמָה עַל-כָּל-צְבָאָם; הֶחֱרִימָם, נְתָנָם לַטָּבַח. ג וְחַלְלֵיהֶם יֻשְׁלָכוּ, וּפִגְרֵיהֶם יַעֲלֶה בָאְשָׁם; וְנָמַסּוּ הָרִים, מִדָּמָם. ד וְנָמַקּוּ כָּל-צְבָא הַשָּׁמַיִם, וְנָגֹלּוּ כַסֵּפֶר הַשָּׁמָיִם; וְכָל-צְבָאָם יִבּוֹל–כִּנְבֹל עָלֶה מִגֶּפֶן, וּכְנֹבֶלֶת מִתְּאֵנָה. ה כִּי-רִוְּתָה בַשָּׁמַיִם, חַרְבִּי; הִנֵּה עַל-אֱדוֹם תֵּרֵד, וְעַל-עַם חֶרְמִי לְמִשְׁפָּט. …יד וּפָגְשׁוּ צִיִּים אֶת-אִיִּים, וְשָׂעִיר עַל-רֵעֵהוּ יִקְרָא; אַךְ-שָׁם הִרְגִּיעָה לִּילִית, וּמָצְאָה לָהּ מָנוֹחַ. טו שָׁמָּה קִנְּנָה קִפּוֹז וַתְּמַלֵּט, וּבָקְעָה וְדָגְרָה בְצִלָּהּ; אַךְ-שָׁם נִקְבְּצוּ דַיּוֹת, אִשָּׁה רְעוּתָהּ. טז דִּרְשׁוּ מֵעַל-סֵפֶר יְקוָק, וּקְרָאוּ–אַחַת מֵהֵנָּה לֹא נֶעְדָּרָה, אִשָּׁה רְעוּתָהּ לֹא פָקָדוּ: כִּי-פִי הוּא צִוָּה, וְרוּחוֹ הוּא קִבְּצָן. יז וְהוּא-הִפִּיל לָהֶן גּוֹרָל, וְיָדוֹ חִלְּקַתָּה לָהֶם בַּקָּו; עַד-עוֹלָם, יִירָשׁוּהָ–לְדוֹר וָדוֹר, יִשְׁכְּנוּ-בָהּ. {ס}

ישעיהו מתאר איך ביום הנקם של השם שעיר על רעהו יקרא ולילית תרגע. השעיר מופיע פה יחד עם שמה של השדה לילית. בשומרית משמעו של השורש ל.י.ל הוא אוויר ואכן הפסוק עוסק בעקרו בהקשר של ציפורים, כך גם הפסוק בישעיהו יג שהזכיר את הבת יענה שהנה חיה מכנופת. אם ננסה להכניס את הדברים להקשר הרחב יותר, יש כאן התייחסות לישויות שמסוגלות לרחף בעת לילה, לדהות על הרוח.

אנו פוגשים את השעירים גם בספר ויקרא בהקשר של איסור שחיטת החי במדבר ללא הבאת חלק ממנו כקרבן שלמים:

“וְלֹא יִזְבְּחוּ עוֹד אֶת זִבְחֵיהֶם לַשְּׂעִירִם אֲשֶׁר הֵם זֹנִים אַחֲרֵיהֶם וגו'”

שחיטה שאין בה העלה של חלק ממנה כקרבן נחשבת לזביחה לשעירים.

בספר תהילים אנו גם נפגשים עם קטב השד עליו נאמר שהוא יכול להסתובב לא רק בליל ובאופל אלא גם בצהריים:

“מדבר באפל יהלך מקטב ישוד צהרים”

רשף, עמו נפגשנו בפרשת האזינו, הנו אל המגיפה במיתלוגיה הכנענית. הוא נחשב כמבשר מגפת הדבר. ואכן בספר חבקוק הדבר והרשף מופיעים יחדיו:

א תְּפִלָּה, לַחֲבַקּוּק הַנָּבִיא–עַל, שִׁגְיֹנוֹת. … ג אֱלוֹהַּ מִתֵּימָן יָבוֹא, וְקָדוֹשׁ מֵהַר-פָּארָן סֶלָה; כִּסָּה שָׁמַיִם הוֹדוֹ, וּתְהִלָּתוֹ מָלְאָה הָאָרֶץ. ד וְנֹגַהּ כָּאוֹר תִּהְיֶה, קַרְנַיִם מִיָּדוֹ לוֹ; וְשָׁם, חֶבְיוֹן עֻזֹּה. ה לְפָנָיו, יֵלֶךְ דָּבֶר; וְיֵצֵא רֶשֶׁף, לְרַגְלָיו. ו עָמַד וַיְמֹדֶד אֶרֶץ, רָאָה וַיַּתֵּר גּוֹיִם, וַיִּתְפֹּצְצוּ הַרְרֵי-עַד, שַׁחוּ גִּבְעוֹת עוֹלָם; הֲלִיכוֹת עוֹלָם, לוֹ.

פרק זה בחבקוק הוא אחד הפרקים שהכי מלאים במוטיבים מן המיתוס בתנ”ך והוא ראוי למאמר נפרד. יש בפרק זה הקבלה הן למיתוס האגורי והן למיתוס הבבלי, על מלחמתו של מרדוך והליווי של האלים את מרדוך בעודו יוצא לקרב. אך לעניינו מה שחשוב הוא שגם כאן הדבר והרשף הולכים יחדיו.

בספר חנוך, אולי המיתי שבספרים החיצוניים, אנו פוגשים את בהמות:

“וביום ההוא יהיו שני תנינים נפרדים תנין נקבה הנקרא לוויתן לשכון בתהומות ים על מעינות המים. והזכר שמו בהמות והוא ממלא בחזהו מדבר שממה ושמו דונדין אשר מקדם לגן ושם ישכנו הבחירים והצדיקים אשר משם לוקח אבי הזקן השביעי לאדם האדם הראשון אשר ברא אדון הרוחות. ואבקש מאת המלאך האחר להראותני את כוח התנינים ההם איך נפרדו ביום אחד והשלכו האחד אל תהומות ים והשני אל ארץ יבשת המדבר.”

בהמות בדומה לקטב ורשף גם הוא תיאור של יצור מיתי, של זכר הלוויתן.

שירת האזינו מלאה בכוחות שהנם חלק מן העולם המיתי, בעוד שירתו של דוד הנה שירה מסוג אחר. שירתו של דוד, מדברת על חיים אנושיים שלמים בהם דוד ויחס חייו לאלוקים נמצאים במרכז. חיים בהם דוד נאבק בלי סוף, חיים בהם דוד מגיע לסף מוות, חיים בהם דוד חווה הצלחה, חווה אהבה והתפתחות.

חיים אלו של דוד המלך, אינם דווקא חיים של נצחון, אינם דווקא חיים במגע עם הנסתר, אלא חיים רגילים, חיים רגילים של אדם בלתי רגיל. דוד מלמד אותנו סוד, כל אדם שיסתכל אחורה על חייו הרגילים, יגלה בהם ניסים שמבחינתו הנם כמו שירת הים, כמו ניסי משה, אך בחיים הרגילים שלמו המיתי, הופך לטבע, השדים, הופכים לפעולה אנושית.

זהו הסוד הגדול של שירת דוד, החגיגה של החיים הפשוטים וההבנה שבסוף, אין דבר כזה חיים פשוטים כלל.


לעמוד “ההפטרה והמיטוס”

תאריך פרסום:
תגים

פוסטים אחרונים

הצטרפו לניוזלטר

קבלו עדכונים שבועיים על דברי תורה, חדשות ועדכונים כלליים ישירות לתיבת הדוא”ל שלכם מאור תורה סטון.

"*" אינדוקטור שדות חובה

מדינה*
שדה זה מיועד למטרות אימות ויש להשאיר אותו ללא שינוי.
.pf-primary-img{display:none !important;}