חיפוש
סגור את תיבת החיפוש

“ההפטרה והמיתוס” הפטרת וארא

מאת הרב אביע”ד סנדרס, מנהל השמה במכון למנהיגות הלכתית ע”ש סוזי ברדפילד ור”מ במדרשת או”ת לינדנבאום

אביע

הפטרת וארא עוסקת בשיח בין אלוקים ומלכי הגויים ובראשם פרעה מלך מצרים. הקישור לפרשה הנו מובהק’ הפרשה שלנו עוסקת בשיח בין משה לבין פרעה ומדברי הנביא עולה ששיח זה לא פסק מאז ועד ימיו. כנראה יש פה נקודה שהיא מעבר לשיח הספציפי בין אלוקים לבין מלך מצרים, כנראה השיח בין פרעה לבין מלך מצרים הנו מאין בנין אב לשיח שמתנהל בין אלוקים לבין אנשים שדומים לפרעה כנראה עד ימינו אנו.

“כה אמר אדני יקוק בקבצי את בית ישראל מן העמים אשר נפצו בם ונקדשתי בם לעיני הגוים וישבו על אדמתם אשר נתתי לעבדי ליעקב. וישבו עליה לבטח ובנו בתים ונטעו כרמים וישבו לבטח בעשותי שפטים בכל השאטים אתם מסביבותם וידעו כי אני יקוק אלהיהם. בשנה העשירית בעשרי בשנים עשר לחדש היה דבר יקוק אלי לאמר. בן אדם שים פניך על פרעה מלך מצרים והנבא עליו ועל מצרים כלה. דבר ואמרת כה אמר אדני יקוק הנני עליך פרעה מלך מצרים התנים הגדול הרבץ בתוך יאריו אשר אמר לי יארי ואני עשיתני. ונתתי חחיים [חחים] בלחייך והדבקתי דגת יאריך בקשקשתיך והעליתיך מתוך יאריך ואת כל דגת יאריך בקשקשתיך תדבק. ונטשתיך המדברה אותך ואת כל דגת יאריך על פני השדה תפול לא תאסף ולא תקבץ לחית הארץ ולעוף השמים נתתיך לאכלה. וידעו כל ישבי מצרים כי אני יקוק יען היותם משענת קנה לבית ישראל. בתפשם בך בכפך [בכף] תרוץ ובקעת להם כל כתף ובהשענם עליך תשבר והעמדת להם כל מתנים לכן כה אמר אדני יקוק הנני מביא עליך חרב והכרתי ממך אדם ובהמה. והיתה ארץ מצרים לשממה וחרבה וידעו כי אני יקוק יען אמר יאר לי ואני עשיתי. לכן הנני אליך ואל יאריך ונתתי את ארץ מצרים לחרבות חרב שממה ממגדל סונה ועד גבול כוש לא תעבר בה רגל אדם ורגל בהמה לא תעבר בה ולא תשב ארבעים שנה. ונתתי את ארץ מצרים שממה בתוך ארצות נשמות ועריה בתוך ערים מחרבות תהיין שממה ארבעים שנה והפצתי את מצרים בגוים וזריתים בארצות. כי כה אמר אדני יקוק מקץ ארבעים שנה אקבץ את מצרים מן העמים אשר נפצו שמה. ושבתי את שבות מצרים והשבתי אתם ארץ פתרוס על ארץ מכורתם והיו שם ממלכה שפלה. מן הממלכות תהיה שפלה ולא תתנשא עוד על הגוים והמעטתים לבלתי רדות בגוים. ולא יהיה עוד לבית ישראל למבטח מזכיר עון בפנותם אחריהם וידעו כי אני אדני יקוק. ויהי בעשרים ושבע שנה בראשון באחד לחדש היה דבר יקוק אלי לאמר. בן אדם נבוכדראצר מלך בבל העביד את חילו עבדה גדלה אל צר כל ראש מקרח וכל כתף מרוטה ושכר לא היה לו ולחילו מצר על העבדה אשר עבד עליה לכן כה אמר אדני יקוק הנני נתן לנבוכדראצר מלך בבל את ארץ מצרים ונשא המנה ושלל שללה ובזז בזה והיתה שכר לחילו. פעלתו אשר עבד בה נתתי לו את ארץ מצרים אשר עשו לי נאם אדני יקוק ביום ההוא אצמיח קרן לבית ישראל ולך אתן פתחון פה בתוכם וידעו כי אני יקוק”

ההפטרה מתחילה בנבואה של יחזקאל על השבתו של עם ישראל לארץ ישראל מן הגלות והיאחזות בארץ תוך כדי נטיעת כרמים והיאחזות בארץ (בכך ישנה התכתבות עם ההפטרה הקודמת שעסקה בשכרות, אך בהפטרה זו הכרמים לא יובילו לשיכרות אלא לשכר). הסיבה שחכמים רצו שדווקא הדברים הללו של יחזקאל יהוו את תחילת ההפטרה הנה כדי לדייק אותנו על מה הנביא לא הולך לדבר. הנביא לא הולך לדבר על חטאי ישראל, או על תוכחה לישראל. תוכן הנבואה הולך להיות אחר, בנבואה הזאת משמשים ישראל וגאולתם כמאין תפאורת רקע לדבר השם אל מלכי אומות העולם.

יחזקאל מכנה את פרעה מלך מצרים- התנין הגדול, הוא מבשר לפרעה (לא מילולית שהרי יחזקאל נושא את דבריו אך אינו עומד בחצר מלך מצרים), שדבריו “אני יאורי ואני עשיתני” הם אלו שיהוו את הסיבה המרכזית לנבואת החורבן שנושא יחזקאל על מצרים.

יחזקאל גם מבשר למצרים שהחורבן שהם יחוו יהיה חורבן של ארבעים שנה (אי אפשר להתעלם מן ההקבלה לזמן שהות ישראל במדבר) ומקץ ארבעים שנה אלוקים יקבץ אותם חזרה למצרים, אך בחזרתם למצרים הם יהיו ממלכה שפלה, ממלכה שלא תתנשא עוד על יתר הממלכות באיזור כפי שהיתה רגילה עד אז.

את התנינים אנו מכירים מפסוקי הבריאה שמדברים על הבריאה שברא אלוקים:

וַיִּבְרָא אֱלֹקים אֶת־הַתַּנִּינִם הַגְּדֹלִים וְאֵת כָּל־נֶפֶשׁ הַחַיָּה ׀ הָרֹמֶשֶׂת אֲשֶׁר שָׁרְצוּ הַמַּיִם לְמִינֵהֶם וְאֵת כָּל־עוֹף כָּנָף לְמִינֵהוּ וַיַּרְא אֱלֹקים כִּי־טוֹב: (בראשית פרק א פסוק כא)

רבים וטובים ניסו להסביר מי הם בדיוק התנינים הגדולים להם הוקדש הפועל ב.ר.א בפסוקי הבריאה, פועל שמופיע רק בשלושה הקשרים לאורך בריאת העולם הראשונה. באחד מן עיוננו הקודמים אף עסקנו בכך בהרחבה. עמדנו על כך שבאנומה אליש האלה תיאמת שמתוארת כמפלצת ים גדולה מגייסת לטובתה את ילדיה מפלצות הים- התנינים למלחמה באלי השמים:

“ילדה תנינים, חדי שיניים, מלתעות ללא רחם, מלאה גום בחמה תחת דם. דרקונים קוצ
פים הלבישה קרני יראה, עטרה קרני אימה, המשילה כאלים (תיאמת)” (אנומה אליש, לוח שלישי, תרגום: בימים הרחוקים ההם, אנתולוגיה משירת המזרח הקדום, ש. שפרה, יעקב קליין.)

בין אם הדברים באנומה אליש אכן קשורים לנאמר בפרק א’ של ספר בראשית ובין אם לאו, אי אפשר להתעלם מכך שלאורך כל המקרא התנין נתפסת כדוגמא לחיה המורדת באלוקים. דוגמא לדברים ניתן למצוא אצל איוב:

(יב) הֲֽיָם־אָ֭נִי אִם־תַּנִּ֑ין כִּֽי־תָשִׂ֖ים עָלַ֣י מִשְׁמָֽר: (איוב ז)

וכן בדברי ישעיהו שמונה את התנין יחד עם רהב:

“עוּרִי עוּרִי לִבְשִׁי עֹז זְרוֹעַ ה’, עוּרִי כִּימֵי קֶדֶם דֹּרוֹת עוֹלָמִים, הֲלוֹא אַתְּ הִיא הַמַּחְצֶבֶת רַהַב מְחוֹלֶלֶת תַּנִּין”

רהב הנו אל הים הכנעני, אחיו של בעל, שבמלחמתו כנגד בעל וענת הציף את העולם. עוזרו של רהב הנו התנין.

וכך אומר ישעיהו במקום אחר:

“בַּיּוֹם הַהוּא יִפְקֹד ה’ בְּחַרְבּוֹ הַקָּשָׁה וְהַגְּדוֹלָה וְהַחֲזָקָה, עַל לִוְיָתָן נָחָשׁ בָּרִחַ, וְעַל לִוְיָתָן, נָחָשׁ עֲקַלָּתוֹן; וְהָרַג אֶת-הַתַּנִּין, אֲשֶׁר בַּיָּם

דהיינו, גם במקרא עצמו ההתיחסות לתנין הנה כגורם מרדני שהשם מוחץ אותו ונוקם בו על מרדנותו. זהו הרקע לזיהוי של פרעה עם התנין.

כמו התנין, פרעה מורד באלוקים במרידה הגדולה ביותר שיכולה להיות, לב הטענה של פרעה הנה שהוא יצר את עצמו, שהוא בנה את עצמו, שאין לו אלוקים היוצר אותו.

האמת היא שהטענה של פרעה מובנת. בעולם הקדום, האלים ובני האדם חולקים את אותו העולם, את אותה מערכת החוקיות. ההבדל בין האל לבין האדם הוא הבדל של עוצמה, אך האלים כפופים לאותם חוקי מציאות להם כפופים האדם הם פשוט יותר, יותר אבל דומים.

אם הנחה זאת נכונה, טענתו של פרעה הנה מובנית. פרעה לא באמת טוען שהוא ברא את עצמו, פרעה יודע שיש לו אם ואב שילדו אותו. אך זו בדיוק הנקודה, האלים יולדים ילדים, האלים מקיימים יחסים. אם כך, אין באמת הבדל בין אדם ואל, כל ההבדל הוא רק מידת העוצמה.

מהר מאוד הדבר מוביל את פרעה לתפיסה שאם כך הוא, האדם בעל העוצמה הכבירה ביותר בתקופתו, למעשה הנו אל- ואם כן הוא יצר ויוצר את עצמו.

בעתיד, דבר זה יוביל לביטול האלים בכלל ולתפיסה כאילו יש רק אדם ואין אל בכלל (התפיסה ההומניסטית החילונית). אם כך נתפסים האלים- כיצורים הכפופים לחוקיות המציאות כמו האדם, זה די הגיוני.

לכן הענישה של מצרים בכלל ופרעה בפרט אינה רק גלות, אלא גם הפיכת מצרים לממלכה שפלה, אם פרעה בגלל העוצמה חושב שהוא אל, אזי הוא יושפל וישאר שפל.

הנביא מזהה ובצדק, שמדובר כאן בדו שיח המתמשך בין האדם שחושב שהוא אלוקים, לבין אלוקים שמזכיר לאדם, שעוצמה אנושית גדולה ככל שתהיה, אינה אלוקות, אדרבה, עצם התפיסה הזו היא מוטעית ומקורה בעיוות של תפיסת האלוקות. זהו דו שיח שהתחיל עם פרעה בימי שלמה ונמשך איתו עד ימינו אנו.


לעמוד “ההפטרה והמיטוס”

תאריך פרסום:
תגים

פוסטים אחרונים

הצטרפו לניוזלטר

קבלו עדכונים שבועיים על דברי תורה, חדשות ועדכונים כלליים ישירות לתיבת הדוא”ל שלכם מאור תורה סטון.

"*" אינדוקטור שדות חובה

מדינה*
שדה זה מיועד למטרות אימות ויש להשאיר אותו ללא שינוי.
.pf-primary-img{display:none !important;}