"ההפטרה והמיתוס" הפטרת ואתחנן – הפטרת נחמו – החידוש שבנחמה

השבת של אחרי תשעה באב, פרשת ואתחנן מכונה שבת נחמו. כמו השבת שלפני תשעה באב שמקבלת את שמה בגלל ההפטרה שלה, גם במקרה הזה השבת מקבלת את שמה מן ההפטרה והיא מכונה על שם המילים המרכזיות בה- "נחמו נחמו עמי". הפטרת נחמו פותחת סדרה של שבע הפטרות המכונות שבע דנחמתא- שבע הפטרות הנחמה. וכדרך מסדרי ההפטרה, אנו נברר דרכם את מהות רעיון הנחמה ועקרונות נוספים הנספחים לרעיון זה.

ישעיהו מתחיל בנבואה שעניינה היא נחמה:

"נחמו נחמו עמי יאמר אלהיכם דברו על לב ירושלם וקראו אליה כי מלאה צבאה כי נרצה עונה כי לקחה מיד יקוק כפלים בכל חטאתיה"

קריאת הנחמה הזו מתכתבת בצורה ישירה עם ספר איכה:

"בָּכוֹ תִבְכֶּה בַּלַּיְלָה, וְדִמְעָתָהּ עַל לֶחֱיָהּ–אֵין-לָהּ מְנַחֵם, מִכָּל-אֹהֲבֶיהָ: כָּל-רֵעֶיהָ בָּגְדוּ בָהּ, הָיוּ לָהּ לְאֹיְבִים. "

"טֻמְאָתָהּ בְּשׁוּלֶיהָ, לֹא זָכְרָה אַחֲרִיתָהּ, וַתֵּרֶד פְּלָאִים, אֵין מְנַחֵם לָהּ; רְאֵה יְקוָק אֶת-עָנְיִי, כִּי הִגְדִּיל אוֹיֵב."

"עַל-אֵלֶּה אֲנִי בוֹכִיָּה, עֵינִי עֵינִי יֹרְדָה מַּיִם–כִּי-רָחַק מִמֶּנִּי מְנַחֵם, מֵשִׁיב נַפְשִׁי; הָיוּ בָנַי שׁוֹמֵמִים, כִּי גָבַר אוֹיֵב. {ס} פֵּרְשָׂה צִיּוֹן בְּיָדֶיהָ, אֵין מְנַחֵם לָהּ–צִוָּה יְקוָק לְיַעֲקֹב, סְבִיבָיו צָרָיו; הָיְתָה יְרוּשָׁלִַם לְנִדָּה, בֵּינֵיהֶם."

"שָׁמְעוּ כִּי נֶאֱנָחָה אָנִי, אֵין מְנַחֵם לִי–כָּל-אֹיְבַי שָׁמְעוּ רָעָתִי שָׂשׂוּ, כִּי אַתָּה עָשִׂיתָ; הֵבֵאתָ יוֹם-קָרָאתָ, וְיִהְיוּ כָמֹנִי"

בתחילת ספר איכה מופיע הרעיון שלירושלים לא תהיה נחמה, שהמנחם של ירושלים עזב אותה וישעיהו מתכתב בצורה ישירה עם ספר איכה בהצהירהו שלעם ישראל וירושלים תהיה נחמה כפולה:

" קול קורא במדבר פנו דרך יהוה ישרו בערבה מסלה לאלהינו כל גיא ינשא וכל הר וגבעה ישפלו והיה העקב למישור והרכסים לבקעה ונגלה כבוד יקוק וראו כל בשר יחדו כי פי יקוק דבר קול אמר קרא ואמר מה אקרא כל הבשר חציר וכל חסדו כציץ השדה יבש חציר נבל ציץ כי רוח יקוק נשבה בו אכן חציר העם יבש חציר נבל ציץ ודבר אלהינו יקום לעולם על הר גבה עלי לך מבשרת ציון הרימי בכח קולך מבשרת ירושלם הרימי אל תיראי אמרי לערי יהודה הנה אלהיכם הנה אדני יקוק בחזק יבוא וזרעו משלה לו הנה שכרו אתו ופעלתו לפניו כרעה עדרו ירעה בזרעו יקבץ טלאים ובחיקו ישא עלות ינהל"

הנחמה שמציע ישעיהו הנה נחמה שכנגד הטבע, העקוב יהיה למישור, הגיא יתנשא והגבעה תשפל. על דרך הטבע, לירושלים לא אמורה להיות תקומה, ישעיהו מבשר לירושלים שהכוח שמעורב בנחמה זו, בקריאה של הגאולה שמפלסת את המציאות הנו כוח שגדול מן הטבע עצמו ומן המחזוריות שלו.

למעשה, ישעיהו מגדיר את גאולת ירושלים כפעולה שמקבילה לבריאת העולם, להתחלה חדשה של המציאות. אותו הכוח שנדרש מן האלוקים לברוא עולם, הוא הכוח איתו ירושלים תיגאל. אותו הכוח שייסד את המים ואת העפר, הוא זה שינחם את ישראל:

"מי מדד בשעלו מים ושמים בזרת תכן וכל בשלש עפר הארץ ושקל בפלס הרים וגבעות במאזנים מי תכן את רוח יקוק ואיש עצתו יודיענו את מי נועץ ויבינהו וילמדהו בארח משפט וילמדהו דעת ודרך תבונות יודיענו הן גוים כמר מדלי וכשחק מאזנים נחשבו הן איים כדק יטול ולבנון אין די בער וחיתו אין די עולה כל הגוים כאין נגדו מאפס ותהו נחשבו לו ואל מי תדמיון אל ומה דמות תערכו לו הפסל נסך חרש וצרף בזהב ירקענו ורתקות כסף צורף המסכן תרומה עץ לא ירקב יבחר חרש חכם יבקש לו להכין פסל לא ימוט הלוא תדעו הלוא תשמעו הלוא הגד מראש לכם הלוא הבינתם מוסדות הארץ הישב על חוג הארץ וישביה כחגבים הנוטה כדק שמים וימתחם כאהל לשבת הנותן רוזנים לאין שפטי ארץ כתהו עשה אף בל נטעו אף בל זרעו אף בל שרש בארץ גזעם וגם נשף בהם ויבשו וסערה כקש תשאם "

בראש ובראשונה ישעיהו מתייחס בדבריו למיתוסים קדומים המדברים על הרקיע שנמתח כיריעה ועל היסודות של הארץ, על כל הכוחות העצומים שבטבע. אל מול כוחות דברים אלו מעמיד ישעיהו את היסוד האמיתי של המציאות, יסוד המציאות עליה מדבר ישעיהו אינם כוחות הטבע, אלא אורח משפט ודעת התבונות.

הנחמה שמציג ישעיהו לעם ישראל אינה נחמה שמבוססת על המציאות, זאת אינה נחמה שמבוססת על טבע העולם. מהמון היבטים יש כאן רעיון מטלטל שמלמד ישעיהו את עם ישראל. בדרך הטבע לא יהיה לישראל תקומה, בדרך הטבע החציר היבש לא יקבל חיים, בדרך הטבע ההר נשאר הר ולא נהיה מישור. לא מדובר כאן על משהו פעוט, ישעיהו מבין שהחורבן הביא עמו את ההכרה הקשה לעם ישראל, שבדרך הטבע הסיפור של עם ישראל נגמר. אחרי מפלה וחורבן כזה, טבע העולם הוא שהאומה שנפלה והוגלתה תתפוגג בגלותה.

אך מסר זה נכון לתפיסה בה הדרך למדוד את המציאות היא מתוך המציאות. בתפיסה האלילית (והדים לכך ניתן למצוא בגרסאות מסוימות של הנצרות הפורטסנטית), ההצלחה הטבעית נתפסה כאישור אלוהי לדרך של האדם. אדם שמצליח- סימן שהוא הנבחר של האלים. אדם שמצליח סימן שחסדו של אלוקים עליו.

אך הנביא מלמד שהמדד להצלחה או להבנה של המציאות לא עוברת מתוך המציאות אלא ברעיונות המלווים את המציאות, רעיונות שאין להם ביטוי חומרי, אלא שעומדים מצד עצמם. הצדק, המוסר המשפט הם היסודות של המציאות.

אך גם בעולם של צדק ומוסר, לא אמורה היתה להיות לישראל נחמה, עם ישראל לא היה אמור לחזור לארץ ישראל. כפי שהודגש בספר איכה- אין לה מנחם. אין לירושלים ולעם ישראל מנחם, כי העונש שהם קבלו הוא עונש צודק, גם מבחינה מוסרית ולא רק מייצג את דרך הטבע שאומה קטנה מובסת על ידי אימפריה גדולה ממנה.

עם ישראל חשב שיכול לחמוק מן העונש על העוולות המוסריות שמלאו את המקדש בעזרת האימפריות האזוריות, למד בדרך הקשה שאין מנחם. זהו הלב האמתי של ספר איכה וזוהי בדיוק הלב של נבואת הנחמה.

נבואת הנחמה של שבת נחמו היא כה משמעותית כיוון שהיא מציגה לעולם בכלל ולעם ישראל בכלל רעיון מטלטל, בניגוד לתפיסות שבה לא יכול להיות שינוי בדין של האדם, בניגוד לעולם שמאמין בדין בלתי מתפוגג, בניגוד לעולם שמאמין שברגע שנגזר הדין- אזי הוא נגזר, הנביא מציג כאן את הרעיון שהאלוקים יכול לסלוח, שיש נחמה גם אחרי חורבן. אם העקרונות עליהם מבוססת המציאות הם המשפט, הטוב והישר, אזי שהדבקות בערכים אלו תוביל לנחמה.

מבחינה זו ברור מדוע הפטרת נחמו נמצאת בפתח שבע נבואות הנחמה. הנחמה מתקשרת לרעיון שהולך ללוות את עם ישראל ואת מעגל השנה היהודי בתקופה הקרובה, את רעיון התשובה. מי שלא מאמין בתשובה, אצלו אין נחמה, אך כאשר מאמינים בתשובה, יכולה נחמה לבוא.

מהמון בחינות זהו החידוש הגדול ביותר של נבואת ישעיהו, החידוש שמראה השוני שיש בין האלוקים לבין האלילים:

"ואל מי תדמיוני ואשוה יאמר קדוש שאו מרום עיניכם וראו מי ברא אלה המוציא במספר צבאם לכלם בשם יקרא מרב אונים ואמיץ כח איש לא נעדר"

האלוקים לא דומה לשום אליל, לשום כוח. לאלוקים יש את כח הנחמה, את הפתח של התשובה. זהו פתח שמובא לעולם לא על ידי אדם ולא על ידי אליל, אל מי נדמה אותו- בלב הבריאה שברא הקדוש ברוך הוא לא עומדת הבריאה, אלא מה שמעבר לה, זהו המקור האמתי של הנחמה, של התשובה ושל מה שמניע את העולם כולו.