"ההפטרה והמיתוס" הפטרת ויחי: צוואת דוד, נאמנות.
מאת הרב אביע”ד סנדרס, מנהל השמה במכון למנהיגות הלכתית ע”ש סוזי ברדפילד ור”מ במדרשת או”ת לינדנבאום
הפטרת ויחי מתארת את ימיו האחרונים של דוד המלך ודבריו האחרונים לשלמה בנו. זהו כמובן הקשר הישיר בין ההפטרה לפרשה. בעוד צאוות יעקב לבניו הכותרת שלה הוא "מה יהיה באחרית הימים" ותכנה הנה המסר האחרון של יעקב לכל אחד מן בניו, הרעיון העומד מאחורי דברי דוד לשלמה הנו אחר.
את ההפטרה שלנו יש לחלק לחמישה חלקים:
א. בקשה משלמה לשמור את משמרת השם ודרכיו
ב. לנקום ביואב על מעשיו ולא לתת לו למות בשלום
ג. לעשות חסד עם בני ברזילי הגלעדי
ד. נקמה בשמעי בן גרא
ה. מות דוד, קבורתו וישיבת שלמה על כסא דוד אביו
"ויקרבו ימי דוד למות ויצו את שלמה בנו לאמר.אנכי הלך בדרך כל הארץ וחזקת והיית לאיש.
ושמרת את משמרת יקוק אלהיך ללכת בדרכיו לשמר חקתיו מצותיו ומשפטיו ועדותיו ככתוב בתורת משה למען תשכיל את כל אשר תעשה ואת כל אשר תפנה שם.
למען יקים יקוק את דברו אשר דבר עלי לאמר אם ישמרו בניך את דרכם ללכת לפני באמת בכל לבבם ובכל נפשם לאמר לא יכרת לך איש מעל כסא ישראל.
וגם אתה ידעת את אשר עשה לי יואב בן צרויה אשר עשה לשני שרי צבאות ישראל לאבנר בן נר ולעמשא בן יתר ויהרגם וישם דמי מלחמה בשלם ויתן דמי מלחמה בחגרתו אשר במתניו ובנעלו אשר ברגליו.
ועשית כחכמתך ולא תורד שיבתו בשלם שאל ולבני ברזלי הגלעדי תעשה חסד והיו באכלי שלחנך כי כן קרבו אלי בברחי מפני אבשלום אחיך.
והנה עמך שמעי בן גרא בן הימיני מבחרים והוא קללני קללה נמרצת ביום לכתי מחנים והוא ירד לקראתי הירדן ואשבע לו ביקוק לאמר אם אמיתך בחרב.
ועתה אל תנקהו כי איש חכם אתה וידעת את אשר תעשה לו והורדת את שיבתו בדם שאול.
וישכב דוד עם אבתיו ויקבר בעיר דוד.
והימים אשר מלך דוד על ישראל ארבעים שנה בחברון מלך שבע שנים ובירושלם מלך שלשים ושלש שנים.
ושלמה ישב על כסא דוד אביו ותכן מלכתו מאד"
ברור שדוד רואה בשלמה את ההמשך הישיר שלו, את מי שיפרע את החובות שלו לטוב ולמוטב. דבריו של דוד לשלמה חושפים לנו משהו על אישיותו של דוד. דוד לא שכח ליואב על הדברים שיואב עושה בשמו. דוד רואה את עצמו כאחראי על הרצח של אבנר ועמשא ביד יואב. אבנר נרצח בזמן משא ומתן לשלום עם דוד ועמשא נרצח בעת שהוא ממלא פקודה של דוד.
הסיפור של עמשא הנו מענין ביותר. עמשא הנו אחיין של דוד המלך, בן של אביגיל ויתר הישמעאלי:
יז וַאֲבִיגַיִל, יָלְדָה אֶת-עֲמָשָׂא; וַאֲבִי עֲמָשָׂא, יֶתֶר הַיִּשְׁמְעֵאלִי.
עמשא, בוחר בצד של אבשלום והנו שר הצבא של אבשלום בעת המרד. אנו יודעים מן המקרא על רצונו של דוד לסיים את מרד אבשלום עם מינימום נפגעים כולל אבשלום עצמו. אך יואב הורג את אבשלום וכתוצאה מכך דוד ממנה את עמשא להיות שר הצבא שלו באקט פוליטי של פיוס עם המורדים שנטו אחרי אבשלום. יואב בתגובה הורג את עמשא.
ההוראה של דוד לשלמה הנה מרתקת:
"ועשית כחכמתך ולא תורד שיבתו בשלם שאל"
דהיינו, דוד מבקש משלמה לא להוריד את יואב לשאול מצד אחד, אך ברור שמצד שני הוא מבקש ממנו לעשות לו "כחכמתו". לא להתייחס אליו כאחד האדם, קצת להיזהר ממנו ואולי אפילו להנקם ממנו אך לא בצורה ישירה, מתוך חכמה, חכמה המאפיינת את שלמה.
מצד שני, דוד מבקש משלמה גם להינקם משמעי בן גרא מבחורים- ממשפחת שאול, שקרא לדוד בן בליעל בברחו מפני אבשלום:
"ובא המלך דוד עד בחורים; והנה משם איש יוצא ממשפחת בית שאול, ושמו שמעי בן גרא, יוצא יצוא ומקלל. ויסקל באבנים את דוד… וכה אמר שמעי בקללו; 'צא צא איש הדמים ואיש הבלייעל! השיב עליך ה' כל דמי בית שאול אשר מלכת תחתיו, וייתן ה' את המלוכה ביד אבשלום בנך; והנך ברעתך, כי איש דמים אתה"
בעת רגע הקללה של שמעי בן גרא, דוד מקבל את הקללה עליו ולא מוכן שאבישי בן צוריה יהרוג את שמעי.
לאחר דיכוי המרד, כשדוד חזר לירושלים כמנצח, הופיע שוב שמעי בן גרא:
"וימהר שמעי… ויירד עם איש יהודה לקראת המלך דוד. ואלף איש עימו מבנימין, וציבא נער בית שאול, וחמשת עשר בניו ועשרים עבדיו איתו; וצלחו הירדן לפני המלך. ועברה העברה לעביר את בית המלך, ולעשות הטוב בעיניו; ושמעי בן גרא נפל לפני המלך בעוברו בירדן. ויאמר אל המלך: 'אל יחשוב לי אדוני עוון, ואל תזכור את אשר העווה עבדך, ביום אשר יצא אדוני המלך מירושלים לשום המלך אל ליבו. כי ידע עבדך כי אני חטאתי; והנה באתי היום, ראשון לכל בית יוסף, לרדת לקראת אדוני המלך… "ויאמר המלך אל שמעי: 'לא תמות!'; ויישבע לו המלך."
שמעי מבין את הטעות שלו ומגיע להתנצל, שוב דוד מאבישי לא להרוג את שמעי.
אנו רואים שדוד עומד בהתחייבות שלו ולא הורג את שמעי, אך מבקש משלמה להינקם משמעי בצורה ברורה:
"ועתה אל תנקהו כי איש חכם אתה וידעת את אשר תעשה לו והורדת את שיבתו בדם שאול"
בניגוד להוראה שנותן דוד ביחס ליואב, ההוראה שהוא נותן ביחס לשמעי הנה חדה, מאחר ואתה חכם אתה תוריד את שיבתו בדם שאול. חכמת שלמה שוב חוזרת בדברי דוד.
בין שתי הבקשות האלו אנו מוצאים את הציווי שנותן דוד על ברזילי הגלעדי.
דוד מבקש משלמה לדאוג לברזילי הגלעדי.
גם את ברזילי הגלעדי אני פוגשים סביב מרד אבשלום והוא מכלכל את דוד בבורחו מפני אבשלום.
"וַיְהִי, כְּבוֹא דָוִד מַחֲנָיְמָה; וְשֹׁבִי בֶן-נָחָשׁ מֵרַבַּת בְּנֵי-עַמּוֹן, וּמָכִיר בֶּן-עַמִּיאֵל מִלֹּא דְבָר, וּבַרְזִלַּי הַגִּלְעָדִי, מֵרֹגְלִים. כח מִשְׁכָּב וְסַפּוֹת וּכְלִי יוֹצֵר, וְחִטִּים וּשְׂעֹרִים וְקֶמַח וְקָלִי, וּפוֹל וַעֲדָשִׁים, וְקָלִי. כט וּדְבַשׁ וְחֶמְאָה, וְצֹאן וּשְׁפוֹת בָּקָר, הִגִּישׁוּ לְדָוִד וְלָעָם אֲשֶׁר-אִתּוֹ, לֶאֱכוֹל: כִּי אָמְרוּ–הָעָם רָעֵב וְעָיֵף וְצָמֵא, בַּמִּדְבָּר. {ס}"
לאחר דברים אלו דוד מציע לברזילי הגלעדי לבוא עמו לירושלים וברזילי מסרב. דוד נותן לבני ברזילי שטח ליד בית לחם ואנו רואים בפרקנו שדוד מבקש משלמה שבני ברזילי הגלעדי יהיו מאוכלי שולחנו.
משפחת ברזילי היא משפחה ותיקה בעם ישראל שהשתמרה עד ימי נחמיה:
"וּמִן הַכֹּהֲנִים … בְּנֵי בַרְזִלַּי אֲשֶׁר לָקַח מִבְּנוֹת בַּרְזִלַּי הַגִּלְעָדִי אִשָּׁה וַיִּקָּרֵא עַל שְׁמָם".
בימי נחמיה משפחת הכהנים ברזילי נקראת על שם האם ומיוחסת לברזילי הגלעדי שגמל טובות לדוד המלך.
כאשר ברזילי מסרב לעלות עם דוד לירושלים ולאכול על שולחנו הוא אומר לדוד:
"בֶּן שְׁמֹנִים שָׁנָה אָנֹכִי הַיּוֹם הַאֵדַע בֵּין טוֹב לְרָע אִם יִטְעַם עַבְדְּךָ אֶת אֲשֶׁר אֹכַל וְאֶת אֲשֶׁר אֶשְׁתֶּה … יָשָׁב נָא עַבְדְּךָ וְאָמֻת בְּעִירִי עִם קֶבֶר אָבִי וְאִמִּי".
זוהי הפעם היחידה בה מישהו במקרא לא מתייחס לקברות אבותיו, אלא לקברים של אביו ואמו.
הדבקות של ברזילי הגלעדי בכלל משפחתו היא משמעותית והוא מוותר על הזדמנות משמעותית בשל כך, אך דבקות זו יש בה שכר שמשפחתו ממשיכה גם מתי שגברי המשפחה לא ממשיכים אותה, המשפחה נקראת על שמו לאורך דורות ובניגוד ליתר המקרא היא עוברת דרך הנשים.
אין ספק שהציר המכונן של צוואת דוד הוא היחס לנאמנות. דוד חש שיואב בן צוריה נאמן לדוד בצורה עיוורת, עיוורת מדי ולא נאמן בכלל לבני אדם אחרים.
שמעי בן גרא לא נאמן לדוד כלל ואף לא נאמן לעצמו ולמשפחתו, אחרי שדוד מנצח את אבשלום ודוד מבקש משלמה להוריד אותו לשאול.
ברזילי הגלעדי הוא הדוגמא הגדולה ביותר לנאמנות, הן לדוד והן למשפחתו ולכן דוד מבקש לגמול לו ולמשפחתו על ההתנהלות שלו.
כמובן, אי אפשר להתעלם מכך "שגיבורי" צאוות דוד, נקשרים כולם למרד אבשלום, למרד בנו של דוד באביו. במהלך מרד אבשלום דוד מנסה להמנע בכל מחיר מלפגוע בבנו. גם במחיר אישי כבד.
גם זו שאלה של נאמנות, נאמנות אב לבנו. דוד לא רואה באבשלום תחרות, הוא מסרב לראות בו איום מתמשך ומנסה לדכא את המרד בדרכי שלום.
הציפיה של דוד משלמה, היא הכרה בערך של הנאמנות, דוד סומך על שלמה שימשיך אותו ויפתור את הבעיות שהוא חש שהוא משאיר אחריו, אך בדרכו שלו- בדרך החכמה, דרך שדוד לא מאפיין בה את עצמו. דוד רוצה ששלמה יהיה נאמן לעצמו ומתוך הנאמנות לעצמו יהיה המשך לדוד, בדרכו שלו.
הנאמנות של ברזילי הגלעדי מאפשרת לו אפילו לסרב למלך ולבקשתו וגורמת לכך שהמלך בסדר עם הסירוב של ברזילי ללוות אותו. דוד המלך מעריך נאמנות לא רק אליו, אלא נאמנות בתור תכונה כוללת.
זו התכונה שדוד רוצה ששלמה יפנים, ששלמה ימלוך עמה. דוד מלמד את שלמה את הערכת הנאמנות כערך, לא נאמנות רק למלך, אלא שיהיה אדם נאמן. זוהי תפיסה שמנסה ללמד את שלמה שיש לקדם עולם שיש בו נאמנות, שנאמנות היא תכונת עבודה ולא עולם של אדם לאדם זאב. לא עולם של תחרות פרועה ונסיון לניצול מצבים.
דוד מתגלה פה כמלך שמנסה לקדם תפיסת עומק של נאמנות ואמונה בנאמנות. מספיק רק להיזכר בתפיסת העולם האלילית הבסיסית, של אוראנוס האוכל את ילדיו ונהרג בתחבולה על ידי קורנוס, ואת קורנוס ההורג את ילדיו, את זאוס ההורג את קורנוס ואז מאוים מילדיו.
ניתן להיזכר במלכים המקריבים את הילד שלהם לשם הצלחה במלחמה ועוד.
דוד בצאוותו מגלם תפיסת עולם אחרת. תפיסה של נאמנות, לדוד יש אמונה שנאמנות היא תכנית עבודה, זו הצאווה שלו לשלמה, צוואה שלרוונטית לנו עד היום.
