חיפוש
סגור את תיבת החיפוש

“ההפטרה והמיתוס” הפטרת וילך – לא קלה דרכנו

מאת הרב אביע”ד סנדרס, מנהל השמה במכון למנהיגות הלכתית ע”ש סוזי ברדפילד ור”מ במדרשת או”ת לינדנבאום

אביע

ההפטרה של השבת שלנו היא אחת מן ההפטרות אשר נותנת לשבת את הכינוי שלה (יחד עם שבת הגדול, שבת חזון ושבת נחמו)- שבת תשובה. להפטרה זו יש מספר מנהגים לקריאה, אך החלק שמשותף לכלל המנהגים הנם דברי הושע הקורא “שובה ישראל עד השם אלוקיך”. אנו נתמקד בדברי הושע ודברי יואל שדבריו המוספים לדברי הושע למנהג האשכנזים לאחר דברי הושע בסוף. ההפטרה:

“שובה ישראל עד יקוק אלהיך כי כשלת בעונך

קחו עמכם דברים ושובו אל יקוק אמרו אליו כל תשא עון וקח טוב ונשלמה פרים שפתינו

אשור לא יושיענו על סוס לא נרכב ולא נאמר עוד אלהינו למעשה ידינו אשר בך ירחם יתום

ארפא משובתם אהבם נדבה כי שב אפי ממנו

אהיה כטל לישראל יפרח כשושנה ויך שרשיו כלבנון

ילכו ינקותיו ויהי כזית הודו וריח לו כלבנון

ישבו ישבי בצלו יחיו דגן ויפרחו כגפן זכרו כיין לבנון אפרים מה לי עוד לעצבים אני עניתי ואשורנו אני כברוש רענן ממני פריך נמצא

מי חכם ויבן אלה נבון וידעם כי ישרים דרכי יקוק וצדקים ילכו בם ופשעים יכשלו בם”

דברים אלו נלקחים מן הפרק האחרון של ספר הושע. הנביא מנבא את חרבן שומרון, אשר כשלה בעוונה. שומרון שהיתה שקועה במעשה הפולחן, שהיו לה שני מקדשים בה הוקרבו קרבנות, בדן ובשומרון הבירה, שומרון של המלכים הכובשים, אחאב ועמרי, הולכת לגלות ואליה הנביא קורא, שובי אל השם.

אך לא רק את חטאי שומרון הנביא מבקש לתקן, אלא הוא מבקש אולי לטפל בשורש החטא. אשור לא יושיע, סוסי מצרים לא יעזרו, אך הרבה מעבר לכך, האדם לא יתפוס את אלוקים כמעשה ידי אדם.

אין פה חידוש תיאלוגי מסעיר, כבר בעשרת הדברות נצטוונו לא לעשות פסל וכל תמונה, הנביאים מבקרים את ממלכת ישראל על עבודה זרה (על אף שבהקשר זה, ראוי לציין שכמעט ולא מוצאים ביקורת על עצם קיומם של העגלים כמקדשים להשם), לא זה מה שבא הושע ללמד אותנו.

הנקודה פה היא אחרת.

הגלות והתשובה אמורה לשנות את תפיסת האלוקות של ישראל, לא עוד אל של קורבנות, אלא אל של מילים- נשלמה פרים שפתינו.

לא עוד אלוקים של נביאים ומלכים (ממעשה אליהו בכרמל ובעיקר מהנוכחות של אחאב, ניתן לראות שהמלך היה חלק משמעותי בפולחן בישראל) , אלא אלוקים של היתומים- אשרי בך ירוחם יתום.

לא מבנים מפוארים, מעשה ידי אדם בהם התאפיינה ממלכת ישראל, אלא הטבע עצמו. ניתן להבין מדוע בממלכת ישראל התרחקו מו הטבע, הטבע הוא מוקד של עבודה זרה, עדיפים הם בעיני ישראל, מעשי הידים. אך גם הם, מלמד הנביא, הפכו למרדף אחר העוצמה והפאר ועבודה זרה מצד עצמם. לכן מתאר הנביא בתחילת הספר, את הפנית העורף של הטבע כלפי ישראל ושקיעת ישראל בחומר:

“וְהָיָה בַּיּוֹם הַהוּא אֶעֱנֶה נְאֻם יְקוָק אֶעֱנֶה אֶת הַשָּׁמָיִם וְהֵם יַעֲנוּ אֶת הָאָרֶץ. וְהָאָרֶץ תַּעֲנֶה אֶת הַדָּגָן וְאֶת הַתִּירוֹשׁ וְאֶת הַיִּצְהָר וְהֵם יַעֲנוּ אֶת יִזְרְעֶאל” (שם ב פס’ כג-כד)

אך בפרקנו, הנביא מציג את התיקון. הלבנון, השושנה, הדגן, יהיו מבשרי גאולת ישראל.

לאורך הספר הנביא טוען כנגד ישראל שהם חסרי מחויבות “כטל משכים והלך”, אך כאן הטל הופך למוקד של תיקון- אהיה כטל לישראל.

חטאם של ישראל היה השעבוד הפנימי לחומר, למעשה הידיים, לעוצמה. התיקון הוא אלוקי היתומים, אלוקים של הטבע.

האם תפיסות אלו עצמם, לא יכולות להפוך לחטא?

ודאי שכן. צדיקים ילכו בם ופושעים יכשלו בם אומר הנביא. הטבע יהפוך לעבודה זרה המקטינה את האדם אל מול איתניו והאדם יראה בטבע אלוקים . החולשה ממכרת והופכת להיות למעין פסיכוזה שלא מאפשרת לאדם גאולה דתית, אלא עוני ומחסור כדרך הבלעדית והקלה, נזירות מנותקת מן החיים.

התשובה ודרך השם היא כמו רפואה- ארפא משובתם, סם חיים במידה וסם מוות בהפרזה.

דרך אלוקים אינה פולחן, אינה מעשה ללא מחשבה. שעושים ללא מחשבה, מגזימים ומתגלה שכל הגזמה מובילה לעבודה זרה.

אולי הסיבה לכך היא, שבניגוד לפאגניות בה האלים הם משהו, חלק מן המציאות עצמה ואז ככל שדבקים במציאות זו מתקרבים אליהק בין אם זה במבנה הגדול, בפאר או בטבע, או ההתרחקות מן המציאות וסלידה מכל חומר, אלוקים אינו כזה. יש דרך אלוקים, יש דרך להגיע לדבקות, אך היא רק דרך, שהולכים יותר מדי ימינה, יורדים מן הדרך, שהולכים יותר מדי שמאלה יורדים מן הדרך.

עבודת השם אינה פשוטה וברורה כמו עבודה זרה, המון פעמים יורדים מן הדרך וצריך לשוב אליה.

זהו הרקע להמשך ההפטרה על פי מנהג האשכנזים, שמגיעה מדבריו של יואל:

טו) תִּקְעוּ שׁוֹפָר בְּצִיּוֹן קַדְּשׁוּ־צוֹם קִרְאוּ עֲצָרָה׃ (טז) אִסְפוּ־עָם קַדְּשׁוּ קָהָל קִבְצוּ זְקֵנִים אִסְפוּ עוֹלָלִים וְיֹנְקֵי שָׁדָיִם יֵצֵא חָתָן מֵחֶדְרוֹ וְכַלָּה מֵחֻפָּתָהּ׃ (יז) בֵּין הָאוּלָם וְלַמִּזְבֵּחַ יִבְכּוּ הַכֹּהֲנִים מְשָׁרְתֵי יְקוָק וְיֹאמְרוּ חוּסָה יְקוָק עַל־עַמֶּךָ וְאַל־תִּתֵּן נַחֲלָתְךָ לְחֶרְפָּה לִמְשָׁל־בָּם גּוֹיִם לָמָּה יֹאמְרוּ בָעַמִּים אַיֵּה אֱלֹהֵיהֶם׃ (יח) וַיְקַנֵּא יְקוָק לְאַרְצוֹ וַיַּחְמֹל עַל־עַמּוֹ׃ (יט) וַיַּעַן יְקוָק וַיֹּאמֶר לְעַמּוֹ הִנְנִי שֹׁלֵחַ לָכֶם אֶת־הַדָּגָן וְהַתִּירוֹשׁ וְהַיִּצְהָר וּשְׂבַעְתֶּם אֹתוֹ וְלֹא־אֶתֵּן אֶתְכֶם עוֹד חֶרְפָּה בַּגּוֹיִם׃ (כ) וְאֶת־הַצְּפוֹנִי אַרְחִיק מֵעֲלֵיכֶם וְהִדַּחְתִּיו אֶל־אֶרֶץ צִיָּה וּשְׁמָמָה אֶת־פָּנָיו אֶל־הַיָּם הַקַּדְמֹנִי וְסֹפוֹ אֶל־הַיָּם הָאַחֲרוֹן וְעָלָה בָאְשׁוֹ וְתַעַל צַחֲנָתוֹ כִּי הִגְדִּיל לַעֲשׂוֹת׃ (כא) אַל־תִּירְאִי אֲדָמָה גִּילִי וּשְׂמָחִי כִּי־הִגְדִּיל יְקוָק לַעֲשׂוֹת׃ (כב) אַל־תִּירְאוּ בַּהֲמוֹת שָׂדַי כִּי דָשְׁאוּ נְאוֹת מִדְבָּר כִּי־עֵץ נָשָׂא פִרְיוֹ תְּאֵנָה וָגֶפֶן נָתְנוּ חֵילָם׃ (כג) וּבְנֵי צִיּוֹן גִּילוּ וְשִׂמְחוּ בַּיקוָק אֱלֹהֵיכֶם כִּי־נָתַן לָכֶם אֶת־הַמּוֹרֶה לִצְדָקָה וַיּוֹרֶד לָכֶם גֶּשֶׁם מוֹרֶה וּמַלְקוֹשׁ בָּרִאשׁוֹן׃ (כד) וּמָלְאוּ הַגֳּרָנוֹת בָּר וְהֵשִׁיקוּ הַיְקָבִים תִּירוֹשׁ וְיִצְהָר׃ (כה) וְשִׁלַּמְתִּי לָכֶם אֶת־הַשָּׁנִים אֲשֶׁר אָכַל הָאַרְבֶּה הַיֶּלֶק וְהֶחָסִיל וְהַגָּזָם חֵילִי הַגָּדוֹל אֲשֶׁר שִׁלַּחְתִּי בָּכֶם׃ (כו) וַאֲכַלְתֶּם אָכוֹל וְשָׂבוֹעַ וְהִלַּלְתֶּם אֶת־שֵׁם יְקוָק אֱלֹהֵיכֶם אֲשֶׁר־עָשָׂה עִמָּכֶם לְהַפְלִיא וְלֹא־יֵבֹשׁוּ עַמִּי לְעוֹלָם׃ (כז) וִידַעְתֶּם כִּי בְקֶרֶב יִשְׂרָאֵל אָנִי וַאֲנִי יְקוָק אֱלֹהֵיכֶם וְאֵין עוֹד וְלֹא־יֵבֹשׁוּ עַמִּי לְעוֹלָם׃

יואל מדבר על השופר (אולי של ראש השנה) ועל הצום (אולי יום כיפור), שעם ישראל מקדש על עצמו, בכדי לקרוא לאלוקים. הכהנים הם הקוראים לאלוקים, הרצון לעבודת אלוקים המתגלה בדברי הנביא, הוא כנה. אך באותה המידה- כנראה גם פה היתה הפרזה, טעות. המקדש על חיבור הטבע והחי שבו, כנראה פגע בעבודה המדוייקת של יהודה.

האלוקים עוזב את יהודה והמקדש ובעמים אומרים איה אלוקינו.

במצב כזה הטבע עצמו יוצא נגדנו, המיתוסים שבו מתעוררים. הצפוני, ממלכות הצפון ואולי אף הנחש הקדמוני הצפוני האפעה שמסמל אותם, וגם החיה המתית בהמות, תוקפים את ישראל. אך האלוקים יגרש אותם, ישביע את ישראל מטובו. יתמלאו הגרנות, התירוש והיצהר ימזגו. הארבה המכלה את התבואה יראה כמו סיוט רחוק.

אי אפשר להתנער מן התחושה שגם פה, עם ישראל שואף לעבודת אלוקים, הכהנים במקדש, הכלה והחתן שיוצאים מחופתם, כולם מגויסים.

אך מתגלה שוב, שעבודת אלוקים בראש ובראשונה דורשת דיוק ואיזון.

עבודת האל הנסתר, האל הלא נוכח, עבודתו שהיא “דרך עץ החיים” ששמורה גם היא על ידי חרב פיפיות, אינה פשוטה. קל ליפול מן הדרך.

אך הנפילה אל לה לרפות את הידיים. יש תשובה, אפשר לשוב לקרוא אל השם.

איה אלוקינו אומרים העמים? זה אינו קינטור, זה לא באג אלא פיצ’ר. אלוקינו יש דרך אליו, אך הוא לא פה. לכן הדרך מצריכה איזון, פה אין מנוחה ופה אין גאולה. עם ישראל כל פעם שאמר שהגיע ליעד והסתפק בתחליף זול, גילה שזה פנצ’ר בגלגל ולא היעד.

בידינו ללכת על הדרך או להחליק ממנה כל פעם מחדש, אלו הם לב דברי הנביאים. אך גם שיורדים מן הדרך ניתן לשוב אליה, ולשוב אליה, לדרך, בתשובה שלמה.


לעמוד “ההפטרה והמיטוס”

תאריך פרסום:
תגים

פוסטים אחרונים

הצטרפו לניוזלטר

קבלו עדכונים שבועיים על דברי תורה, חדשות ועדכונים כלליים ישירות לתיבת הדוא”ל שלכם מאור תורה סטון.

"*" אינדוקטור שדות חובה

מדינה*
שדה זה מיועד למטרות אימות ויש להשאיר אותו ללא שינוי.
.pf-primary-img{display:none !important;}