חיפוש
סגור את תיבת החיפוש

“ההפטרה והמיתוס” הפטרת ויצא: על הורים וילדים

מאת הרב אביע”ד סנדרס, מנהל השמה במכון למנהיגות הלכתית ע”ש סוזי ברדפילד ור”מ במדרשת או”ת לינדנבאום

אביע

ההפטרה שלנו השבוע מקורה בנבואת הושע. ישנו הבדל של ממש בקריאה של הפטרה זו בין ההפטרה למנהג האשכנזים לבין ההפטרה למנהג הספרדים. הפטרת האשכנזים מתחילה היכן שהפטרת הספרדים מסתיימת. אנו נעסוק בפסוקים נבחרים משני ההפטרות.

למנהג הספרדים אנו קוראים מהושע פרק יא ז עד הושע יג ה. כפי שאמרתי, נצטט פסוקים נבחרים.

“ועמי תלואים למשובתי ואל על יקראהו יחד לא ירומם. איך אתנך אפרים אמגנך ישראל איך אתנך כאדמה אשימך כצבאים נהפך עלי לבי יחד נכמרו נחומי. לא אעשה חרון אפי לא אשוב לשחת אפרים כי אל אנכי ולא איש בקרבך קדוש ולא אבוא בעיר. אחרי יקוק ילכו כאריה ישאג כי הוא ישאג ויחרדו בנים מים. יחרדו כצפור ממצרים וכיונה מארץ אשור והושבתים על בתיהם נאם יקוק. סבבני בכחש אפרים ובמרמה בית ישראל ויהודה עד רד עם אל ועם קדושים נאמן. אפרים רעה רוח ורדף קדים כל היום כזב ושד ירבה וברית עם אשור יכרתו ושמן למצרים יובל. וריב ליקוק עם יהודה ולפקד על יעקב כדרכיו כמעלליו ישיב לו. בבטן עקב את אחיו ובאונו שרה את אלהים. וישר אל מלאך ויכל בכה ויתחנן לו בית אל ימצאנו ושם ידבר עמנו. ויקוק אלהי הצבאות יקוק זכרו. ואתה באלהיך תשוב חסד ומשפט שמר וקוה אל אלהיך תמיד… ויברח יעקב שדה ארם ויעבד ישראל באשה ובאשה שמר. ובנביא העלה יקוק את ישראל ממצרים ובנביא נשמר. הכעיס אפרים תמרורים ודמיו עליו יטוש וחרפתו ישיב לו אדניו. כדבר אפרים רתת נשא הוא בישראל ויאשם בבעל וימת. ועתה יוספו לחטא ויעשו להם מסכה מכספם כתבונם עצבים מעשה חרשים כלה להם הם אמרים זבחי אדם עגלים ישקון. לכן יהיו כענן בקר וכטל משכים הלך כמץ יסער מגרן וכעשן מארבה. ואנכי יקוק אלהיך מארץ מצרים ואלהים זולתי לא תדע ומושיע אין בלתי. אני ידעתיך במדבר בארץ תלאבות”

כפי שניתן לראות מן דברי הנביא, ישנה השוואה מסוימת אותה עושה הנביא בין יעקב לבין אפרים. ההפטרה מתחילה באמירה כלפי אפרים שחושפת לנו קצת מן מערכת השיקולים האלוקיים, למרות שמצד הדין היה ראוי להשמיד את אפרים כליל, בכל זאת “נהפך עלי לבי יחד נכמרו נחומי”. מידת הרחמים מתעוררת והעונש יתהפך לשאגה, שאגה שתעורר פחד רב, שבעקבותיה יחרדו הבנים. אך כמובן יש לשים לב, שהשאגה היא תחליף למעשה, היא הביטוי של הרחמים של האלוקים ולא של כעסו. אם השאגה היתה ביטוי לכעס, אפרים לא היו עמנו עוד.

מכאן עובר הנביא להשוואה בין יעקב לאפרים. הנביא משווה את הקשיים של אפרים ויעקב ובדרך אגב הנביא גם מזכיר אירועי מפתח מחיי יעקב, איך עקב בבטן את אחיו, איך שרה עם אלוקים, איך עבד את הארמי בעבור אשה ועוד. אך בעוד הריב של יעקב עם אחיו, התוצאה שלו היתה טובה, בעוד המאבק עם אלוקים (המלאך) תוצאתו היתה טובה, בעוד יעקב צמח מן העבדות שלו בארם, בעוד אצל יעקב בית אל היא שער השמים, אצל אפרים יש שם עגלים, כל דבר טוב שעושה יעקב, אצל אפרים זה בדיוק הפוך.

אי אפשר להימלט מן התחושה שיש פה השוואה בין שני בנים, שלאחד הכל מצליח, אך לשני שמאין הולך בעקבות של אחיו הגדול, הכל מתנפץ. אך התגובה של האלוקים לאפרים היא מרתקת, האלוקים פונה לאפרים ואומר לו שהבעיה היא דווקא בחיקוי של יעקב, של הבן הבכור. אלוקים אומר לאפרים- אני נודעתי אליך בצורה מיוחדת, בארץ תלאבות, בדרך של ייסורים וצמא.

ההתגלות של אלוקים לאפרים, שונה מן ההתגלות שלו ליעקב, הדימוי ההורי פה ופתיחת ההפטרה גם מזכירה לנו את הקושי של ההורה להתייחס לילדיו בדרך שונה. לפני שהתעוררו הרחמים אצל אלוקים, הרצון היה להעניש את אפרים, אך הרחמים מגלים את הרקע, התפיסה העצמית של אפרים את עצמו ביחס לאחיו. זהו אותו סיפור עתיק של ילד שמרגיש שההורה שלו דורש ממנו להיות מושלם כמו אחיו הגדול. הדבר דורש הקשבה וצמצום עמוק של ההורה את עצמו (רחמים ולא דין), צמצום שיוביל את ההורה לראות את המעבר- את הקושי של הילד ואת מה שדוחף אותו, הצורך להצטיין בעיני ההורה שלו והמודל שיש לו אל מול העיניים, על אף שהמודל הנ”ל לא מתאים לו כלל.

בהפטרה למנהג האשכנזים הדברים מקבלים נופך נוסף:

“כמרעיתם וישבעו שבעו וירם לבם על כן שכחוני. ואהי להם כמו שחל כנמר על דרך אשור אפגשם כדב שכול ואקרע סגור לבם ואכלם שם כלביא חית השדה תבקעם. שחתך ישראל כי בי בעזרך. אהי מלכך אפוא ויושיעך בכל עריך ושפטיך אשר אמרת תנה לי מלך ושרים. אתן לך מלך באפי ואקח בעברתי צרור עון אפרים צפונה חטאתו. חבלי יולדה יבאו לו הוא בן לא חכם כי עת לא יעמד במשבר בנים. מיד שאול אפדם ממות אגאלם אהי דבריך מות אהי קטבך שאול נחם יסתר מעיני. כי הוא בן אחים יפריא יבוא קדים רוח יקוק ממדבר עלה ויבוש מקורו ויחרב מעינו הוא ישסה אוצר כל כלי חמדה. תאשם שמרון כי מרתה באלהיה בחרב יפלו עלליהם ירטשו והריותיו יבקעו.

שובה ישראל עד יקוק אלהיך כי כשלת בעונך קחו עמכם דברים ושובו אל יקוק אמרו אליו כל תשא עון וקח טוב ונשלמה פרים שפתינו. אשור לא יושיענו על סוס לא נרכב ולא נאמר עוד אלהינו למעשה ידינו אשר בך ירחם יתום. ארפא משובתם אהבם נדבה כי שב אפי ממנו. אהיה כטל לישראל יפרח כשושנה ויך שרשיו כלבנון. ילכו ינקותיו ויהי כזית הודו וריח לו כלבנון. ישבו ישבי בצלו יחיו דגן ויפרחו כגפן זכרו כיין לבנון אפרים מה לי עוד לעצבים אני עניתי ואשורנו אני כברוש רענן ממני פריך נמצא. מי חכם ויבן אלה נבון וידעם כי ישרים דרכי יקוק וצדקים ילכו בם ופשעים יכשלו בם”

שורש החטא של אפרים הנו באמת חטא הילדות, חטא הנעורים. הילד בעודו קטן בוחן את כל הדברים ביחס אליו, מה שהוא רואה זה מה שישנו. כאשר השם שואג עליו, כפי שראינו בההפטרה הספרדית, מבחינתו של אפרים זה אומר שאלוקים הוא כועס, רק כועס, מה שהוא רואה זה מה שישנו. וכפי שאמרנו, כל מה שאפרים רצה זה לחקות את יעקב והיחס שהוא מקבל, חושב אפרים לא מגיע לו.

כמובן, בשלב הבא הילד כבר מסוגל לחלק בין הפרספקטיבה שלו למציאות, הוא מבין שיש את המציאות כמו שהוא חווה אותה, אבל שיש במציאות, ואולי אפילו בשאגתו של אלוקים, עוד מעבר. בדברים אלו של הנביא, מבקש אלוקים מאפרים לקחת עוד צעד, לראות את הדברים מן הצד שלו, את הקושי במעשים שלו, את איך שזה נראה מבחוץ.

רק כאשר דבר זה מתרחש אפשר באמת לשוב אל השם. אך יש לשים לב, שהשלב הזה גם תלוי בצמצום האלוקי, באמירה של אלוקים, בפתיחה של גנזי לבו של אלוקים ביחס אל אפרים. בתיאור הקושי של אלוקים שהוא רואה את אפרים מתרחק ממנו, איך האלוקים מתרפא שאפרים מתקרב אליו.

אין פה רק אמפתיה אלוקית למצבו של אפרים, אלא גם סימפטיה אלוקית כלפי אפרים. בעוד האמפתיה היא הבנה של האחר, הסימפטיה היא שיתוף במצוקה מקבילה, לחיות יחד עם מי שנמצא במצוקה, את המצוקה שלו, ירידת הצדיק. כך אלוקים חושף בפני אפרים את המצב הפנימי שלו. אלוקים חושף את הקושי ההורי שלו ביחס לאפרים ודווקא ממקום זה יש עתיד לבניה של מערכת יחסים עתידית בינהים.

אך אין זה כמו הירידה הנוצרית בה אלוקים הופך לאדם ממש. צמצום אינו היפוך אלוקים לאדם, אלא נתינת רשות לאדם להציץ באחורי האלוקים. האב נשאר אב והבן נשאר בן, אך ישנה פתיחות וחשיפה שמאפשרת רעות.

כמה שונים דברים אלו מהיחס של האלים לילדים שלהם. כמה שונים דברים אלו מהמיתוסים הפאגניים שעוסקים ביחסי הורים וילדים. אין כאן טיטאנים שמנסים לאכול את הילדים שלהם, אין כאן את מורדוך ששוחט את סבתו והופך אותה לתשתית של הבריאה, אין כאן את אדיפוס ששוחט את אביו ואת אביו של אדיפוס שמוותר עליו וזורק אותו למוות מהחשש העתידי ממה שיעשה בנו בעתיד.

אין כאן את הצורך של בני האלים להוכיח את עצמם במעשי הגבורה ובכך להידמות להם ולבטל את עצמם (סוג של עידון חווית רצח האב של המיתוס האדיפלי- המרת רצח האב בביטול עצמי על מנת לא לפחד מן האב כי אם הילד הופך לאב אזי הם אינם מתחרים) בכדי לזכות בהכרה שלהם.

המודל שמוצג פה הוא הפוך לחלוטין. האלוקים מבקש מאפרים לא לנסות להידמות ליעקב בכדי לרצות את אלוקים. אלוקים חושף את הקושי שלו ומזמין את אפרים להבין אותו, לא להיות הוא.

זהו לב התפיסה היהודית של יחסי הורים ילדים, כמה זה שונה מן המודל היווני.


לעמוד “ההפטרה והמיטוס”

תאריך פרסום:
תגים

פוסטים אחרונים

הצטרפו לניוזלטר

קבלו עדכונים שבועיים על דברי תורה, חדשות ועדכונים כלליים ישירות לתיבת הדוא”ל שלכם מאור תורה סטון.

"*" אינדוקטור שדות חובה

מדינה*
שדה זה מיועד למטרות אימות ויש להשאיר אותו ללא שינוי.
.pf-primary-img{display:none !important;}