"ההפטרה והמיתוס" הפטרת ויקרא – היחס לעבודת אלילים של ישעיהו והנבואות המסונפות לו
מאת הרב אביע”ד סנדרס, מנהל השמה במכון למנהיגות הלכתית ע”ש סוזי ברדפילד ור”מ במדרשת או”ת לינדנבאום
כב וְלֹא-אֹתִי קָרָאתָ, יַעֲקֹב: כִּי-יָגַעְתָּ בִּי, יִשְׂרָאֵל. כג לֹא-הֵבֵיאתָ לִּי שֵׂה עֹלֹתֶיךָ, וּזְבָחֶיךָ לֹא כִבַּדְתָּנִי; לֹא הֶעֱבַדְתִּיךָ בְּמִנְחָה, וְלֹא הוֹגַעְתִּיךָ בִּלְבוֹנָה. כד לֹא-קָנִיתָ לִּי בַכֶּסֶף קָנֶה, וְחֵלֶב זְבָחֶיךָ לֹא הִרְוִיתָנִי; אַךְ, הֶעֱבַדְתַּנִי בְּחַטֹּאותֶיךָ, הוֹגַעְתַּנִי, בַּעֲוֹנֹתֶיךָ. כה אָנֹכִי אָנֹכִי הוּא מֹחֶה פְשָׁעֶיךָ, לְמַעֲנִי: וְחַטֹּאתֶיךָ, לֹא אֶזְכֹּר. כו הַזְכִּירֵנִי, נִשָּׁפְטָה יָחַד; סַפֵּר אַתָּה, לְמַעַן תִּצְדָּק. כז אָבִיךָ הָרִאשׁוֹן, חָטָא; וּמְלִיצֶיךָ, פָּשְׁעוּ בִי. כח וַאֲחַלֵּל, שָׂרֵי קֹדֶשׁ; וְאֶתְּנָה לַחֵרֶם יַעֲקֹב, וְיִשְׂרָאֵל לְגִדּוּפִים. {פ}א וְעַתָּה שְׁמַע, יַעֲקֹב עַבְדִּי; וְיִשְׂרָאֵל, בָּחַרְתִּי בוֹ. ב כֹּה-אָמַר יקוק עֹשֶׂךָ וְיֹצֶרְךָ מִבֶּטֶן, יַעְזְרֶךָּ: אַל-תִּירָא עַבְדִּי יַעֲקֹב, וִישֻׁרוּן בָּחַרְתִּי בוֹ. ג כִּי אֶצָּק-מַיִם עַל-צָמֵא, וְנֹזְלִים עַל-יַבָּשָׁה; אֶצֹּק רוּחִי עַל-זַרְעֶךָ, וּבִרְכָתִי עַל-צֶאֱצָאֶיךָ. ד וְצָמְחוּ, בְּבֵין חָצִיר, כַּעֲרָבִים, עַל-יִבְלֵי-מָיִם. ה זֶה יֹאמַר לַיקוק אָנִי, וְזֶה יִקְרָא בְשֵׁם-יַעֲקֹב; וְזֶה, יִכְתֹּב יָדוֹ לַיקוק, וּבְשֵׁם יִשְׂרָאֵל, יְכַנֶּה. {פ}ו כֹּה-אָמַר יקוק מֶלֶךְ-יִשְׂרָאֵל וְגֹאֲלוֹ, יקוק צְבָאוֹת: אֲנִי רִאשׁוֹן וַאֲנִי אַחֲרוֹן, וּמִבַּלְעָדַי אֵין אֱלֹהִים. ז וּמִי-כָמוֹנִי יִקְרָא, וְיַגִּידֶהָ וְיַעְרְכֶהָ לִי, מִשּׂוּמִי, עַם-עוֹלָם; וְאֹתִיּוֹת וַאֲשֶׁר תָּבֹאנָה, יַגִּידוּ לָמוֹ. ח אַל-תִּפְחֲדוּ, וְאַל-תִּרְהוּ–הֲלֹא מֵאָז הִשְׁמַעְתִּיךָ וְהִגַּדְתִּי, וְאַתֶּם עֵדָי; הֲיֵשׁ אֱלוֹהַּ מִבַּלְעָדַי, וְאֵין צוּר בַּל-יָדָעְתִּי. ט יֹצְרֵי-פֶסֶל כֻּלָּם תֹּהוּ, וַחֲמוּדֵיהֶם בַּל-יוֹעִילוּ; וְעֵדֵיהֶם הֵמָּה, בַּל-יִרְאוּ וּבַל-יֵדְעוּ–לְמַעַן יֵבֹשׁוּ. י מִי-יָצַר אֵל, וּפֶסֶל נָסָךְ–לְבִלְתִּי, הוֹעִיל. יא הֵן כָּל-חֲבֵרָיו יֵבֹשׁוּ, וְחָרָשִׁים הֵמָּה מֵאָדָם; יִתְקַבְּצוּ כֻלָּם יַעֲמֹדוּ, יִפְחֲדוּ יֵבֹשׁוּ יָחַד. יב חָרַשׁ בַּרְזֶל, מַעֲצָד, וּפָעַל בַּפֶּחָם, וּבַמַּקָּבוֹת יִצְּרֵהוּ; וַיִּפְעָלֵהוּ, בִּזְרוֹעַ כֹּחוֹ–גַּם-רָעֵב וְאֵין כֹּחַ, לֹא-שָׁתָה מַיִם וַיִּיעָף. יג חָרַשׁ עֵצִים, נָטָה קָו, יְתָאֲרֵהוּ בַשֶּׂרֶד, יַעֲשֵׂהוּ בַּמַּקְצֻעוֹת וּבַמְּחוּגָה יְתָאֳרֵהוּ; וַיַּעֲשֵׂהוּ כְּתַבְנִית אִישׁ, כְּתִפְאֶרֶת אָדָם לָשֶׁבֶת בָּיִת. יד לִכְרָת-לוֹ אֲרָזִים–וַיִּקַּח תִּרְזָה וְאַלּוֹן, וַיְאַמֶּץ-לוֹ בַּעֲצֵי-יָעַר; נָטַע אֹרֶן, וְגֶשֶׁם יְגַדֵּל. טו וְהָיָה לְאָדָם, לְבָעֵר, וַיִּקַּח מֵהֶם וַיָּחָם, אַף-יַשִּׂיק וְאָפָה לָחֶם; אַף-יִפְעַל-אֵל וַיִּשְׁתָּחוּ, עָשָׂהוּ פֶסֶל וַיִּסְגָּד-לָמוֹ. טז חֶצְיוֹ, שָׂרַף בְּמוֹ-אֵשׁ, עַל-חֶצְיוֹ בָּשָׂר יֹאכֵל, יִצְלֶה צָלִי וְיִשְׂבָּע; אַף-יָחֹם וְיֹאמַר הֶאָח, חַמּוֹתִי רָאִיתִי אוּר. יז וּשְׁאֵרִיתוֹ, לְאֵל עָשָׂה לְפִסְלוֹ; יסגוד- (יִסְגָּד-) לוֹ וְיִשְׁתַּחוּ, וְיִתְפַּלֵּל אֵלָיו, וְיֹאמַר הַצִּילֵנִי, כִּי אֵלִי אָתָּה. יח לֹא יָדְעוּ, וְלֹא יָבִינוּ: כִּי טַח מֵרְאוֹת עֵינֵיהֶם, מֵהַשְׂכִּיל לִבֹּתָם. יט וְלֹא-יָשִׁיב אֶל-לִבּוֹ, וְלֹא דַעַת וְלֹא-תְבוּנָה לֵאמֹר, חֶצְיוֹ שָׂרַפְתִּי בְמוֹ-אֵשׁ וְאַף אָפִיתִי עַל-גֶּחָלָיו לֶחֶם, אֶצְלֶה בָשָׂר וְאֹכֵל; וְיִתְרוֹ לְתוֹעֵבָה אֶעֱשֶׂה, לְבוּל עֵץ אֶסְגּוֹד. כ רֹעֶה אֵפֶר, לֵב הוּתַל הִטָּהוּ; וְלֹא-יַצִּיל אֶת-נַפְשׁוֹ וְלֹא יֹאמַר, הֲלוֹא שֶׁקֶר בִּימִינִי. {ס}
כא זְכָר-אֵלֶּה יַעֲקֹב, וְיִשְׂרָאֵל כִּי עַבְדִּי-אָתָּה; יְצַרְתִּיךָ עֶבֶד-לִי אַתָּה, יִשְׂרָאֵל לֹא תִנָּשֵׁנִי. כב מָחִיתִי כָעָב פְּשָׁעֶיךָ, וְכֶעָנָן חַטֹּאותֶיךָ; שׁוּבָה אֵלַי, כִּי גְאַלְתִּיךָ. כג רָנּוּ שָׁמַיִם כִּי-עָשָׂה יקוק, הָרִיעוּ תַּחְתִּיּוֹת אָרֶץ, פִּצְחוּ הָרִים רִנָּה, יַעַר וְכָל-עֵץ בּוֹ: כִּי-גָאַל יקוק יַעֲקֹב, וּבְיִשְׂרָאֵל יִתְפָּאָר. {ס} לכאורה, הדברים הארוכים מאוד של הנביא על כך שיש אלוקים אחד, דבריו על איסור עבודת אלילים ובעקר על הגיחוך על ההגיון בעבודה מאין זו, מובן מאליו. אך האמת היא, שדבר זה לא נאמר במקרא פעמים רבות בצורה כה מפורשת. הפסוק: ו כֹּה-אָמַר יקוק מֶלֶךְ-יִשְׂרָאֵל וְגֹאֲלוֹ, יקוק צְבָאוֹת: אֲנִי רִאשׁוֹן וַאֲנִי אַחֲרוֹן, וּמִבַּלְעָדַי אֵין אֱלֹהִים.מצטרף לדברים הנאמרים בפרק מג: י אַתֶּם עֵדַי נְאֻם-יקוק, וְעַבְדִּי אֲשֶׁר בָּחָרְתִּי: לְמַעַן תֵּדְעוּ וְתַאֲמִינוּ לִי וְתָבִינוּ, כִּי-אֲנִי הוּא–לְפָנַי לֹא-נוֹצַר אֵל, וְאַחֲרַי לֹא יִהְיֶה. {ס}יא אָנֹכִי אָנֹכִי, יקוק; וְאֵין מִבַּלְעָדַי, מוֹשִׁיעַ. פסוקים אלו מהווים את הקריאות המונותאיסטיות החדות ביותר בתנ"ך. פסוקים אלו מזכירים את התפיסה בראשונים של האלוקים האחד. אין הכוונה שבשאר המקרא אין פסוקים המדגישים את האחדות האלוקית, אך מפסוקים אלו בעקר משתמע שאלוקים הוא אלוקים של עם ישראל, משתמע שיש זיהוי בין יקוק ואלוקים ושישנו איסור לעבוד אל מבלעדי אלוקים. אך אין הם מדגישים את האפסות ואת חוסר הקיום של אלים אחרים. בכלל, גם הנביא ישעיהו בן אמוץ וגם הנבואות הנוספות על דברי ישעיהו בן אמוץ בסוף הספר, שההפטרה שלנו הנה חלק מהם (מה שמכונה בספרות המחקר ישעיהו השני), לוחמים כנגד עבודת אלילים.ישעיהו בן אמוץ ראה בעבודת אלילים ביטוי עמוק של גאווה אנושית. בפרק ב' אומר ישעיהו בן אמוץ שעבודת אלילים הנה למעשה עבודת האדם את מעשי ידיו, עבודת האדם את עצמו: ה בֵּית, יַעֲקֹב–לְכוּ וְנֵלְכָה, בְּאוֹר יקוק. ו כִּי נָטַשְׁתָּה, עַמְּךָ בֵּית יַעֲקֹב–כִּי מָלְאוּ מִקֶּדֶם, וְעֹנְנִים כַּפְּלִשְׁתִּים; וּבְיַלְדֵי נָכְרִים, יַשְׂפִּיקוּ. ז וַתִּמָּלֵא אַרְצוֹ כֶּסֶף וְזָהָב, וְאֵין קֵצֶה לְאֹצְרֹתָיו; וַתִּמָּלֵא אַרְצוֹ סוּסִים, וְאֵין קֵצֶה לְמַרְכְּבֹתָיו. ח וַתִּמָּלֵא אַרְצוֹ, אֱלִילִים: לְמַעֲשֵׂה יָדָיו יִשְׁתַּחֲווּ, לַאֲשֶׁר עָשׂוּ אֶצְבְּעֹתָיו. בפרקנו מדגיש הנביא לא את הגאווה שיש באלילות, אלא את הטיפשות שנמצאת בליבה. עובד האלילים מגלף פסלים ענקיים, מעסיק חרשים, סתתים, בונה פיגומים עצומים מארזי הלבנון- וכל זאת בשביל מה? בשביל פסל שלא רואה, לא שומע, לא מושיע. ולמרות דבריו הנחרצים של ישעיהו, אנו יודעים שעבודת האלילים לא נעלמה מישראל. למעשה, היא מלווה את ישראל עד ימי בית שני. מדוע? אני חושב שזו בדיוק היתה המגמה של אלו שחיברו את ההפטרה שלנו לפרשת ויקרא. עבודת הקורבנות הנה עבודה ממשית שדומה מאוד לעבודה זרה. כפי שאמרנו, הרמב"ם עמד על כך בהרחבה במורה נבוכים (בעקר בחלק ג פרק לב) וראה בקורבנות מציאות שהכרחית לרמת העם, ביטוי למה שהעם היה מורגל כביטוי של עבודה דתית. הנביא ישעיהו ידע והבין את העוצמה של האל הנגיש, את העוצמה של הפרסונליזציה של האלוקות. אכן זה מגוחך לעבוד לעץ ולאבן שאין להם יכולת תגובה, זה גאווה לעצב אלוקים כפי בקשתך. אך עם כל זאת- גם עובדי האלילים לא האמינו שהפסל עצמו יושיע אותם. הפסל סימל עבורם את הרוח ששכנה בפסל, את הרוח ששכנה במעשה ידיהם. שאדם מעצב עבור עצמו את דמות האליל שלו, הוא גם מעצב עבור עצמו את הדרך להתחבר למעבר. הוא מאין מגשים את הנתיב שלו, הנתיב האישי האינדיבידואלי שלו לעבר האלוקים. הקורבנות מאפשרים לאדם פניה ישירה אל האלוקים. אך האם גם מדגישים את הפער בין הקורבנות של עובדי האלילים, הקורבנות שמוקרבים לאלים שמותאמים למקריב שלהם. זאת בעוד קורבנות ספר ויקרא קרבים במקום מרכזי על ידי כהנים, לאלוקים שמתגלה לבודדים. הנגישות של העבודה הזרה והיותה הדרך המקובלת של העבודה לאלוקים היוו אתגר של ממש לעם ישראל שנמצא בארץ ישראל בימי ישעיהו בן אמוץ ובקרב עם ישראל שנמצא בבבל בנבואות המנסונפות לספר. לכן מגיעה עבודת הקורבנות, קרבן משום קרבה- התקרבות להשם. אך כאשר ישנה תחושה של קרבה, מתעורר מחדש הרצון לאלוקים נגיש, לאלוקים אותו האדם יכול לעצב כדמיונו. והנה, הנבואה של ההפטרה שלנו מלמדת אותנו בדיוק ההיפך, זה לא אנחנו שיוצרים אלוקים בדמותנו, אלא זה אלוקים שיצר אותנו בדמותו. כא זְכָר-אֵלֶּה יַעֲקֹב, וְיִשְׂרָאֵל כִּי עַבְדִּי-אָתָּה; יְצַרְתִּיךָ עֶבֶד-לִי אַתָּה, יִשְׂרָאֵל לֹא תִנָּשֵׁנִי ישראל נוצרו על ידי האלוקים. כל הטבע כולו מרנן על עשיה זו של האלוקים. תפיסה זו מנוגדת מאוד לתפיסת האלילות. לא אלים רבים בדמות האדם, אלא בני אדם רבים בדמות האלוקים ומעל כולם אומר הנביא- הכי דומים לאלוקים, אלו הם ישראל. הדמיון של ישראל לאלוקים מאפשר מצד אחד את היכולת של לישראל לשוב בתשובה, אך הוא גם נושא בחובו דרישה גדולה, דרישה של דיוק בדרך העבודה. כאשר ישעיהו בן אמוץ עוסק בעבודה זרה, הוא מתייחס לעמים אשר מקיפים את ישראל, עמים שבחלקם הם בני משפחת אברהם שעובדים את אלוקים, אך בתוך עבודת אלוקים זו מעורבבת הגשמה. ראינו כבר בפרשה והמיתוס את אמונת מואב ביקוק, אנו יודעים שבני עשו מקבלים ארץ לנחלה מאת השם, אנו יודעים שבלק פונה לנביא שמקבל נבואה מאת יקוק, אלו הם עמים אשר מאמינים באותו אלוקים שמאמינים בו ישראל, אך הם מגשימים אותו בדרכים שונות. גם הכנענים מאמינים באלים שבראש הפנתאון שלהם עומד א-ל עליון. הכל מאוד דומה והדמיון יכול לבלבל. לכן מזהיר ישעיהו בן אמוץ מפני הגאווה שמגיעה עם העבודת אלילים. זו אינה עבודת השם אמתית, על אף שכמו עבודת הקורבנות היא מאוד דומה למה שיש מסביב, זו עבודה שיש בה גאווה. בנבואות המסונפות לישעיה (שבמחקר מכונות ישעיה השני), מתמודד הנביא עם הפנתיאון הבבלי, עם עבודת האלילים הבבלית- זוהי העבודה זרה עמה העם מתמודד. את הפניתאון האלילי הבבלי, את הפאר האלילי הבבלי (שמזכיר את הפאר האלילי המצרי), הנביא מגחיך. התפיסה האלילית הבבלית שעומדת בצורה מובהקת כנגד אמונת ישראל- זוכה לתגובה של גיחוך. האתגר של עבודת אלילים נעלם, אך מדברי הנביא אפשר ללמוד מהי הדרך להתאמת עם אתגרים רוחניים הנוגדים את השקפת העולם של עם ישראל. יש כאלו שזוכים לכבוד ולהסבר מדוע אין הם דרך ויש כאלו שהם כל כך רחוקים שכל התייחסות ריאלית אליהם רק תרומם אותם למקום שלא מגיע להם. זהו מסר ששייך להקשיב לו גם בימינו.
