"ההפטרה והמיתוס" הפטרת יתרו: עמונאל ושר שלום כוחו של מעשה

הפטרת יתרו מתארת את התגלות השם לישעיהו. ישנו הבדל בין ההפטרה למנהג אשכנזים להפטרה למננג הספרדים. למנהג הספרדים ההפטרה עוסקת רק בהתגלות השם ואילו למנהג האשכנזים ההפטרה אף היא מדברת על התגלות השם לישעיהו אחרי כשלון התקפת פקח בן רמליהו ורצין מלך ארם על ירושלים. אנו נתמקד בעיקר בחלק המשותף לאשכנזים ולספרדים, להתגלות הגדולה של אלוקים אך בהמשך ההפטרה נתייחס גם לנקודות מסוימות משאר ההפטרה.

"בשנת מות המלך עזיהו ואראה את אדני ישב על כסא רם ונשא ושוליו מלאים את ההיכל. שרפים עמדים ממעל לו שש כנפים שש כנפים לאחד בשתים יכסה פניו ובשתים יכסה רגליו ובשתים יעופף.מוקרא זה אל זה ואמר קדוש קדוש קדוש יקוק צבאות מלא כל הארץ כבודו. וינעו אמות הספים מקול הקורא והבית ימלא עשן. ואמר אוי לי כי נדמיתי כי איש טמא שפתים אנכי ובתוך עם טמא שפתים אנכי יושב כי את המלך יקוק צבאות ראו עיני. ויעף אלי אחד מן השרפים ובידו רצפה במלקחים לקח מעל המזבח. ויגע על פי ויאמר הנה נגע זה על שפתיך וסר עונך וחטאתך תכפר. ואשמע את קול אדני אמר את מי אשלח ומי ילך לנו ואמר הנני שלחני. ויאמר לך ואמרת לעם הזה שמעו שמוע ואל תבינו וראו ראו ואל תדעו. השמן לב העם הזה ואזניו הכבד ועיניו השע פן יראה בעיניו ובאזניו ישמע ולבבו יבין ושב ורפא לו. ואמר עד מתי אדני ויאמר עד אשר אם שאו ערים מאין יושב ובתים מאין אדם והאדמה תשאה שממה. ורחק יקוק את האדם ורבה העזובה בקרב הארץ. ועוד בה עשריה ושבה והיתה לבער כאלה וכאלון אשר בשלכת מצבת בם זרע קדש מצבתה."

ישעיהו רואה את השם יושב על הכיסא בתוך ההיכל. באופן מפתיע מאוד, המראה הזה הוא הפעם היחידה בה נביא רואה את דמותו של אלוקים בתוך המקדש. הנביא עמוס רואה את אלוקים ניצב על המזבח, אך הוא לא מתאר את המראה ממש, גם שמואל אליו אלוקים מתגלה במשכן, ההתגלות אליו היא רק על ידי שמיעת הקול. יחזקאל שרואה את מראות אלוקים רואה אותם על נהר כבר בבבל.

הנבואה היחידה שניתן לומר שמקבילה לנבואת ישעיהו היא נבואת מיכה בספר מלכים כאשר הוא ניבא אל יהושפט ואחאב לפני מלחמתם בארם:

יט וַיֹּאמֶר לָכֵן שְׁמַע דְּבַר-יְקוָק רָאִיתִי אֶת-יְקוָק יֹשֵׁב עַל-כִּסְאוֹ וְכָל-צְבָא הַשָּׁמַיִם עֹמֵד עָלָיו מִימִינוֹ וּמִשְּׂמֹאלוֹ.

אך נבואה זו על אף היותה דומה מאוד בצורתה לנבואת ישעיה, אינה מתרחשת בהיכל.

בספר דניאל מצוי אולי התיאור האנתרופומורפי הגלוי ביותר של אלוקים:

ט חָזֵה הֲוֵית, עַד דִּי כָרְסָוָן רְמִיו, וְעַתִּיק יוֹמִין, יְתִב; לְבוּשֵׁהּ כִּתְלַג חִוָּר, וּשְׂעַר רֵאשֵׁהּ כַּעֲמַר נְקֵא, כָּרְסְיֵהּ שְׁבִבִין דִּי-נוּר, גַּלְגִּלּוֹהִי נוּר דָּלִק. י נְהַר דִּי-נוּר, נָגֵד וְנָפֵק מִן-קֳדָמוֹהִי, אֶלֶף אלפים (אַלְפִין) יְשַׁמְּשׁוּנֵּהּ, וְרִבּוֹ רבון (רִבְבָן) קָדָמוֹהִי יְקוּמוּן; דִּינָא יְתִב, וְסִפְרִין פְּתִיחוּ.

תרגום:

ט) רוֹאֶה הָיִיתִי עַד אֲשֶׁר כִּסְאוֹת הֻנְּחוּ, וְעַתִּיק יָמִים יָשַׁב, לְבוּשׁוֹ כְּשֶׁלֶג לָבָן וּשְׂעַר רֹאשׁוֹ כְּצֶמֶר נָקִי, כִּסְאוֹ שְׁבִיבִים שֶׁל אֵשׁ, גַּלְגַּלָּיו אֵשׁ דּוֹלֶקֶת. (י) נָהָר שֶׁל אֵשׁ נִמְשָׁךְ וְיוֹצֵא מִלְּפָנָיו, אֶלֶף אֲלָפִים יְשַׁמְּשׁוּהוּ, וְרִבּוֹ רְבָבוֹת לְפָנָיו יַעֲמֹדוּ, הַדִּין יָשַׁב וּסְפָרִים נִפְתָּחוּ.

אך גם תיאור זה של דניאל שהיווה יסוד לתורות רבות בתורת הקבלה, אינו מתרחש בבית המקדש.

דווקא חוסר ההתגלות האלוקית על ידי מראה במקדש מראה נקודה מרתקת, המקדש הוא לא מקום בו רואים את אלוקים. בניגוד למקדשים האליליים בהם יש פסל של האליל והחוויה הדתית היא חוויה של אליל מתגלה, המקדש הוא לא מוקד התגלות, אלא מוקד של עבודה. במקדש מתרחשים נסים, אך לא נראה מראה.

לכן ההתגלות הזו לישעיהו הנה כה חריגה, בנבואה זו, הכסא הרם ונשא של אלוקים ממלא את ההיכל. מבעד לכיסא ניתן לראות בשרפים מעופפים. השרף במקרא הוא נחש, כך אנו לומדים ממתי שהשם שולח את השרפים על ישראל במדבר:

"וישלח יקוק בעם את הנחשים השרפים וינשכו את העם וימת עם רב מישראל "

ולכן שרפים עצומים בעלי כנפיים הנם נחשים עצומים בעלי כנפיים, במילה אחרת- דרקונים, דרקונים אדירים הם אלו המלווים את הכסא של השם. ההתגלות האלוקית במקדש באה כנבואת הקדשה של ישעיהו. ישעיהו מרגיש לא ראוי אל מול ההקדשה וכמו נביאים רבים אחרים, עובר תהליך של פתיחת מוצאות הפה, של טיהור הפה שחש שלא כראוי- איש טמא שפתיים הוא מכנה את עצמו, בתוך עם טמא שפתיים. מאוד יכול להיות שדווקא בגלל האמירה "בתוך עם טמא שפתיים", השרפים טיהרו את שפתיו, ישעיהו הוציא לעז על עם ישראל ובתור תגובה שפתיו צריכות לעבור תהליך של טהרה.

ישיעיהו מקבל ב"הנני" את שליחות אלוקים (בדיוק כמו האבות, שמואל ועוד) ומקבל את השליחות לקרוא לתשובה עד אשר יגמר הדין האלוקי, כל עוד הדין לא נגמר, יש זמן לחזור בתשובה. מבחינה זו דברים אלו הנם ההמשך הישיר של סיני. בסיני נכרתה הברית בין אלוקים לבין העם, כל אחד מן בני העם קבל על עצמו את האחריות לקשר עם האלוקים ולכן החזרה בתשובה של כל אחד, עד לרגע האחרון, יכולה לקיים את הברית עם האלוקים ולהשפיע על המציאות. המסר המרכזי של הפעם היחידה בה אנו רואים התגלות במקדש, היא החשיבות של הבחירה האנושית, החשיבות של הבחירה כנגד התפיסה הפאטלית, כנגד ההסתכלות על עם או על אדם כאל טמאי שפתיים.

המשך ההפטרה מציגה לנו את עמנואל:

"ויהי בימי אחז בן יותם בן עזיהו מלך יהודה עלה רצין מלך ארם ופקח בן רמליהו מלך ישראל ירושלם למלחמה עליה ולא יכל להלחם עליה. ויגד לבית דוד לאמר נחה ארם על אפרים וינע לבבו ולבב עמו כנוע עצי יער מפני רוח. ויאמר יקוק אל ישעיהו צא נא לקראת אחז אתה ושאר ישוב בנך אל קצה תעלת הברכה העליונה אל מסלת שדה כובס ואמרת אליו השמר והשקט אל תירא ולבבך אל ירך משני זנבות האודים העשנים האלה בחרי אף רצין וארם ובן רמליהו.

יען כי יעץ עליך ארם רעה אפרים ובן רמליהו לאמר. נעלה ביהודה ונקיצנה ונבקענה אלינו ונמליך מלך בתוכה את בן טבאל כה אמר אדני יקוק לא תקום ולא תהיה. כי ראש ארם דמשק וראש דמשק רצין ובעוד ששים וחמש שנה יחת אפרים מעם. וראש אפרים שמרון וראש שמרון בן רמליהו אם לא תאמינו כי לא תאמנו ויוסף יקוק דבר אל אחז לאמר שאל לך אות מעם יקוק אלהיך העמק שאלה או הגבה למעלה. ויאמר אחז לא אשאל ולא אנסה את יקוק. ויאמר שמעו נא בית דוד המעט מכם הלאות אנשים כי תלאו גם את אלהי. לכן יתן אדני הוא לכם אות הנה העלמה הרה וילדת בן וקראת שמו עמנו אל. חמאה ודבש יאכל לדעתו מאוס ברע ובחור בטוב. כי בטרם ידע הנער מאס ברע ובחר בטוב תעזב האדמה אשר אתה קץ מפני שני מלכיה. יביא יקוק עליך ועל עמך ועל בית אביך ימים אשר לא באו למיום סור אפרים מעל יהודה את מלך אשור ובאו ונחו כלם בנחלי הבתות ובנקיקי הסלעים ובכל הנעצוצים ובכל הנהללים. ביום ההוא יגלח אדני בתער השכירה בעברי נהר במלך אשור את הראש ושער הרגלים וגם את הזקן תספה"

ההתמקדות בחלק זו של הנבואה באה בגלל מיתוס של דת קרובה לנו מאוד שרואה בנבואה זו אבן יסוד. הנוצרים רואים בעמנואל שהנו המיצוי של בית דוד, את התגלמותו של האלוקים, הם טוענים שעמנואל הנו ישו, שהרי זהו פירוש שמו- האלוקים עמנו והנוצרים הבינו זאת כפשוטו, עמנו- אל בדמות אדם שתגיע לעולם אחרי שבית דוד יכשל, אחרי שנראה שיהודה תיפול בחטאיה. אך ניתן לראות מפשט הכתובים שאין זה המצב. לא מדובר בדמות אלוקים עלי אדמות, אלא בבנו של הנביא. לא בדמות שבאה לגאול את העולם מחטאו, אלא דמות שבאה לקרוא לתשובה. זהו לב ההבדל בין היהדות לנצרות, הנצרות לא מאמינה בתשובה, היא צריכה את אלוקים שיגאל את העולם, אנחנו מאמינים בבחירה אנושית בטוב על הרע על ידי האדם.

בהמשך ההפטרה מדבר הנביא על החובה לבחור בטוב על פני הרע, על החורבן שיבוא על הבוחר ברע.

אנו נדלג על חלקים מן אמצע ההפטרה ונחזור אליה לקראת סופה:

"וכי יאמרו אליכם דרשו אל האבות ואל הידענים המצפצפים. והמהגים הלוא עם אל אלהיו ידרש בעד החיים אל המתים. לתורה ולתעודה אם לא יאמרו כדבר הזה אשר אין לו שחר. ועבר בה נקשה ורעב והיה כי ירעב והתקצף וקלל במלכו ובאלהיו ופנה למעלה. ואל ארץ יביט והנה צרה וחשכה מעוף צוקה ואפלה מנדח. כי לא מועף לאשר מוצק לה כעת הראשון הקל ארצה זבלון וארצה נפתלי והאחרון הכביד דרך הים עבר הירדן גליל הגוים.

העם ההלכים בחשך ראו אור גדול ישבי בארץ צלמות אור נגה עליהם. הרבית הגוי לא [לו] הגדלת השמחה שמחו לפניך כשמחת בקציר כאשר יגילו בחלקם שלל.

כי את על סבלו ואת מטה שכמו שבט הנגש בו החתת כיום מדין. כי כל סאון סאן ברעש ושמלה מגוללה בדמים והיתה לשרפה מאכלת אש. כי ילד ילד לנו בן נתן לנו ותהי המשרה על שכמו ויקרא שמו פלא יועץ אל גבור אביעד שר שלום. למרבה [למרבה] המשרה ולשלום אין קץ על כסא דוד ועל ממלכתו להכין אתה ולסעדה במשפט ובצדקה מעתה ועד עולם קנאת יקוק צבאות תעשה זאת."

יש כאלו שמבקשים לומר לישראל לפנות למתים למצוא פתרון, לפנות אל האבות והידעונים והמצפצפים. הפניה אל המתים, אל מה שנמצא מעבר לעולם ולחפש בו את התשועה, הנה בדיוק המגמה הנוצרית של אל החי שמת וחי, רק מי שמעבר לחיים ומוות, לבחירות אנושיות יכול להושיע.

אך אין זה כך. יבוא יום ויוולד ילד ופלא יועץ, האב לעד (אביעד), דהיינו אלוקים, יקרא לו שר שלום. יש שאומרים שאותו שר השלום יהיה חזקיהו, המלך הצדיק שבימיו נעשו תשועות לישראל. אך יש לשים, מה יהיה מיוחד באותו שר השלום? הוה יסעד את כסאו ואת העם בצדקה ומשפט. אין מדובר כאן בכוח פלאי, אלא בכוח אנושי. זהו המסר של ההתגלות העצומה של ההפטרה שלנו, כוחו של המעשה האנושי.

מבחינה מסוימת זו היא הנקודה שעל שמה נקראת הפרשה שלנו, פרשת ההתגלות וכריתת הברית, על שם יתרו שייעץ למשה איך לשפוט את העם, איך ליישם אידיאלים נאצלים בעולם אנושי.