"ההפטרה והמיתוס" הפטרת כי תבוא – שערי תהילה

הפטרת כי תבא, השישית בסדר הפטרות הנחמה כבר אינה עוסקת בעצם הנחמה ובמתנחם, אלא על ההשפעות העולמיות של הנחמה. אם בהפטרה הקודמת הכרנו את מושג הסתר הפנים, בהפטרה זו אנו למדים על מה אמור לקרות כאשר הפנים מתגלות ואולי גם על טווח הביניים בין הסתר הפנים לגילוי הפנים.

"קומי אורי כי בא אורך וכבוד יקוק עליך זרח

כי הנה החשך יכסה ארץ וערפל לאמים ועליך יזרח יקוק וכבודו עליך יראה"

מדברי הנביא עולה שגילוי האור ששורה על עם ישראל, הנו משמעותי, שמתגלה האור, נראה שמסביב הכל שרוי בערפל והאור זורח על ישראל. כבוד השם נראה על עם ישראל, אך מענין לראות שהדרך להבין עובדה זו לא עוברת דרך ההכרה העצמית של ישראל, אלא דרך התופעות שיחולו על העם.

"והלכו גוים לאורך ומלכים לנגה זרחך

שאי סביב עיניך וראי כלם נקבצו באו לך בניך מרחוק יבאו ובנתיך על צד תאמנה אז תראי ונהרת ופחד ורחב לבבך כי יהפך עליך המון ים חיל גוים יבאו לך שפעת גמלים תכסך בכרי מדין ועיפה כלם משבא יבאו זהב ולבונה ישאו ותהלת יקוק יבשרו כל צאן קדר יקבצו לך אילי נביות ישרתונך יעלו על רצון מזבחי ובית תפארתי אפאר"

ישראל דומה למאין אדם מפוחד שרגיל להיות מוכה, רגיל להיות מוקצה, אך עכשיו מוצא את עצמו בלב ההתרחשות. האינסטינקט הראשוני של ישראל הנו לפחד, אך בפועל מה שמתגלה לו שאין לו מה לפחד, משהו מוזר מתרחש, משהו שהוא לא ציפה לו, מי שמתקבץ אליו הם דורשי טובתו. מי שמתקבץ אליו מי שמגיע אליו אינם אויבים שבאים להכותו אלא ידידים נשכחים שהפנו לו בעבר עורף. הנביא מדבר על בני מדין ועיפה. את מדין אנו מכירים כקרובים אויבים, משה בורח למדין ונושא את בת יתרו, אך מתברר שלא רק משה נושא מישהי מבני מדין גם כלב לוקח את עיפה לפלגשו:

"וְעֵיפָה פִּילֶגֶשׁ כָּלֵב, יָלְדָה אֶת-חָרָן וְאֶת-מוֹצָא וְאֶת-גָּזֵז; וְחָרָן, הֹלִיד אֶת-גָּזֵז."

שמה של ממלכת שבא, יותר נודע מסיפורה של עיפה, פילגש כלב. גם מלכת שבא נישאת לנשיא שבטי יהודה וגם הם מתקבצים לעם ישראל ומביאים עמם זהב.

לעם ישראל יש פריפריה, שבטים שנספחים לעם ישראל אך אינם בדיוק חלק. שהמצב לא פשוט הם נמוגים, שיש הסתר פנים הם מנתקים קשר, אך שאור השם נגלה עליהם, הם חוזרים. ניתן לפרש התנהגות זו בצורה שלילית, אך הנביא לא עושה כן. מבחינת הנביא עם ישראל אמור לשאת את אור השם, את כבוד השם ושהוא לא גלוי על ישראל, אין סיבה ששבטים אלו יסתפחו לנחלת ישראל. קדר ונביות הנם מיוחסים לבני ישמעאל. הסיפור של בני ישמעאל במקרא הוא מרתק, ישמעאל כמו נעלם מן המפה ובקושי מוזכר לאחר מותו. כך גם בניו אינם מוזכרים בייחוס אליו. פעמים רבות לאורך המקרא בני ישמעאל מתוארים כבני ברית של ישראל. בני קדר הם המייצגים של בני המדבר שלאחר חזרת כבוד השם על ישראל גם הם מתקבצים לעם ישראל.

"מי אלה כעב תעופינה וכיונים אל ארבתיהם כי לי איים יקוו ואניות תרשיש בראשנה להביא בניך מרחוק כספם וזהבם אתם לשם יקוק אלהיך ולקדוש ישראל כי פארך"

בני ישראל ידמו כעננים קלים ואל כיונים החוזרים לשובך שלהם. האוניות – אוניות תרשיש, המובחרות ביותר, ישאו את בני ישראל, כספם וזהבם מרחוק לארץ ישראל.

"ובנו בני נכר חמתיך ומלכיהם ישרתונך כי בקצפי הכיתיך וברצוני רחמתיך ופתחו שעריך תמיד יומם ולילה לא יסגרו להביא אליך חיל גוים ומלכיהם נהוגים כי הגוי והממלכה אשר לא יעבדוך יאבדו והגוים חרב יחרבו "

בימי שיבת ציון נתקלו בני ישראל בקושי ממשי לבנות את חומות העיר, לבצר את שעריה. הם חששו מחד לפתוח את השערים ומאידך שאפו לשלח מן השערים את הגויים הנמצאים בעיר ובקרבה. הנביא מתאר איך הגויים יבנו את חומות העיר, איך הגויים יבנו מחדש את העיר, איך המלכים של אומות העולם יבואו כמונהגים ולא כמנהיגים לירושלים.

"כבוד הלבנון אליך יבוא ברוש תדהר ותאשור יחדו לפאר מקום מקדשי ומקום רגלי אכבד והלכו אליך שחוח בני מעניך והשתחוו על כפות רגליך כל מנאציך וקראו לך עיר יקוק ציון קדוש ישראל תחת היותך עזובה ושנואה ואין עובר ושמתיך לגאון עולם משוש דור ודור"

בפסוקים אלו מזכיר ישעיהו שלושה עצים: ברוש, תדבר ותאשור שיפארו את מקום המקדש. צירוף עצים זה מוכר לנו מנבואות קדומות של ישעיהו (פרק מא) כעצי הערבה העתידה שתהפוך לעתיד לבוא לארץ עתירת מים:

"יז הָעֲנִיִּים וְהָאֶבְיוֹנִים מְבַקְשִׁים מַיִם, וָאַיִן–לְשׁוֹנָם, בַּצָּמָא נָשָׁתָּה; אֲנִי יְהוָה אֶעֱנֵם, אֱלֹהֵי יִשְׂרָאֵל לֹא אֶעֶזְבֵם. יח אֶפְתַּח עַל-שְׁפָיִים נְהָרוֹת, וּבְתוֹךְ בְּקָעוֹת מַעְיָנוֹת; אָשִׂים מִדְבָּר לַאֲגַם-מַיִם, וְאֶרֶץ צִיָּה לְמוֹצָאֵי מָיִם. יט אֶתֵּן בַּמִּדְבָּר אֶרֶז שִׁטָּה, וַהֲדַס וְעֵץ שָׁמֶן; אָשִׂים בָּעֲרָבָה, בְּרוֹשׁ תִּדְהָר וּתְאַשּׁוּר–יַחְדָּו. כ לְמַעַן יִרְאוּ וְיֵדְעוּ, וְיָשִׂימוּ וְיַשְׂכִּילוּ יַחְדָּו–כִּי יַד-יְקוָק, עָשְׂתָה זֹּאת; וּקְדוֹשׁ יִשְׂרָאֵל, בְּרָאָהּ."

כמו הערבה שהנה האיזור שהוחרב בחורבן סדום ויישבו אותה מחדש הברוש, התדהר והתאשור, כך גם ירושלים, יפארו אותה עצים אלו. המעין שיצא מבית השם וישקה את הערבה, אותם עצים שיצמחו בערבה כבר יהיו בירושלים.

"וינקת חלב גוים ושד מלכים תינקי וידעת כי אני יקוק מושיעך וגאלך אביר יעקב תחת הנחשת אביא זהב ותחת הברזל אביא כסף ותחת העצים נחשת ותחת האבנים ברזל ושמתי פקדתך שלום ונגשיך צדקה

לא ישמע עוד חמס בארצך שד ושבר בגבוליך וקראת ישועה חומתיך ושעריך תהלה "

הפקידים והנוגשים יביאו שלום והשערים יהיו שערי תהילה. שערי תהילה הנם שערים מעוצבים שפארו את חומות האימפריות הגדולות של העולם העתיק. על השערים מונצחים המעשים הגדולים של המלכים, השרים ואף האלים. המפורסם בשערים אלו הנו שער אשתר בחומה הצפונית של בבל, ששחזור שלו ניתן למצוא במוזיאון הממלכתי בברלין. אך מה יהיה על שער התהילה של ירושלים? הרי את אלוקים אי אפשר לצייר, אולי מה שיהיה הוא באמת שער פתוח לרווחה, אך בירושלים העתידה עצם העובדה שכל השערים פתוחים ועומדים, כל אחד נושא תהילה.

"לא יהיה לך עוד השמש לאור יומם ולנגה הירח לא יאיר לך והיה לך יקוק לאור עולם ואלהיך לתפארתך

לא יבוא עוד שמשך וירחך לא יאסף כי יקוק יהיה לך לאור עולם ושלמו ימי אבלך "

אותם המאורות שניתנו לשלטון על העולם עוד בימי הבריאה, לא יהיו המאירים של ישראל. אולי יש פה גם יחס לעבודת הבבלים את השמש שאומצה במקום המקדש. ההתייחסות לשמש ולירח הנם בדיוק הביטוי לשינוי המציאות הטבעית שיחול על ישראל בעת שכבוד השם עליהם יגלה. כאן יתגלה לכל וגם לעם ישראל שימי האבל, הפנימי והחיצוני הושלמו.

"ועמך כלם צדיקים לעולם יירשו ארץ נצר מטעו [מטעי] מעשה ידי להתפאר הקטן יהיה לאלף והצעיר לגוי עצום"

עם ישראל דומה לנצר, ענף ממטע עליון, שמשתרג בארץ, שיגדל ויהיה לאלף, לגוי עצום.

מסר דומה נמצא גם בלב אחד ממזמורי התשובה המובהקים של ספר תהילים:

"א למנצח אל ששנים עדות לאסף מזמור ב רעה ישראל האזינה נהג כצאן יוסף ישב הכרובים הופיעה ג לפני אפרים ובנימן ומנשה עוררה את גבורתך ולכה לישעתה לנו ד אלהים השיבנו והאר פניך ונושעה ה יקוק אלהים צבאות עד מתי עשנת בתפלת עמך ו האכלתם לחם דמעה ותשקמו בדמעות שליש ז תשימנו מדון לשכנינו ואיבינו ילעגו למו ח אלהים צבאות השיבנו והאר פניך ונושעה ט גפן ממצרים תסיע תגרש גוים ותטעה י פנית לפניה ותשרש שרשיה ותמלא ארץ יא כסו הרים צלה וענפיה ארזי אל יב תשלח קצירה עד ים ואל נהר יונקותיה יג למה פרצת גדריה וארוה כל עברי דרך יד יכרסמנה חזיר מיער וזיז שדי ירענה טו אלהים צבאות שוב נא הבט משמים וראה ופקד גפן זאת טז וכנה אשר נטעה ימינך ועל בן אמצתה לך יז שרפה באש כסוחה מגערת פניך יאבדו יח תהי ידך על איש ימינך על בן אדם אמצת לך יט ולא נסוג ממך תחינו ובשמך נקרא כ יהוה אלהים צבאות השיבנו האר פניך ונושעה"

גם מזמור זה עוסק בהארת הפנים של אלוקים, בשני פעמים במזמור מתוארת הגפן המשתרשת מחדש בארץ. אך השתרשות זו תלויה היא בכך שהאלוקים ישוב, שיאר פניו, שיביט משמים.

פרקנו מגלה לעם ישראל תחושה שהוא כמעט שכח, איך זה להיות בהארת פנים, איך זה למצות את הפוטנציאל, איך גאולה אמורה להרגיש.

הדברים לא נאמרים בחלל ריק. בעולם האלילי מסביב, שהאליל רוצה להראות את חסדו, האדם שסוגד לו מרגיש. כל דבר טוב שקורה, כל הצלחה שמתרחשת, מפורשת כחסד האל. וכך המאמין רואה את יד אלילו בכל דבר טוב שקורה לו ולאומה שלו. יש המון מה לצייר על שערי התהילה של הבבל.

אך דומה, שגם אחרי שישראל חוזרים בשיבת ציון, אין זה המצב. על שערי התהילה של ירושלים אין ציור תמונה ובכלל. בדיוק בשל כך מסיים ישעיהו את דבריו:

"אני יקוק בעתה אחישנה"

שיגיע הזמן האלוקים יחיש את הגאולה, את הגאולה השלמה שתרגיש כמו גאולה, שיהיו בה שערי תהילה. למעשה הנביא ישעיהו מתייחס כאן לעובדה שאנו מכירים אולי אפילו מהחיים שלנו. יש גאולה ויש גאולה עם הארת כבוד השם. הם דומות, הם מזכירות אחת את השניה, אך הן לא בדיוק אותו הדבר. יכולה להיות נחמה ואף גאולה ללא הארת פנים, אך בכדי להגיע ליד שערי תהילה מלאים צריך שהשם יחיש את הגאולה, שיגיע זמנה.