"ההפטרה והמיתוס" הפטרת כי תצא –
פוסט נחמה: ההתמודדות עם פוסט טראומה

הפטרת כי תצא, היא ההפטרה החמישית בהפטרות הנחמה, גם היא מגיעה כמו קודמותיה מדברי ישעיהו. כפי שראינו, מסדרי ההפטרות מבררים את רעיון הנחמה. עסקנו במהות הנחמה, בקושי הנחמה, בשלום שהנו תוצר הנחמה ובהתנתקות מן הסבל והעצב הממכרים ולקיחת היוזמה שחייבת להגיע מצד המתנחמים. עכשיו, אחרי היוזמה, ניתן לקרוא את המציאות מחדש, להביט למקור הכאב ולהתחיל ולהבין מדוע הנחמה בכלל נצרכת. נחמה כאשר היא עומדת מצד עצמה, כאשר היא רק תהליך רגשי, לא יכולה להיות סיום התהליך. הנחמה, גם לא יכולה להיות תהליך שרק דוחף ליוזמה. נחמה חייבת לגרום לנו להישיר מבט לעבר, לשורשים של המשבר, לשורשי הכאב ולראות אותם מחדש. הנחמה דווקא אחרי שהיא התגשמה, מעוררת את מורכבות העבר. מדובר בתהליך קשה מאין כמוהו. הנטיה הראשית של המתנחם לאחר שהוא התנחם היא להדחיק את העבר, להדחיק את הכאב, להסתכל קדימה. מעבר לכך, יש אירועים שקשה מאוד להשקיף עליהם ולהסתכל עליהם מחדש. יש אירועים שקשה מאוד לתת להם פשר חיובי אפילו אם רוצים. יותר מכך, ההסתכלות אחורה יכולה להכאיב בצורה קיצונית, לעורר שדי עבר. אין ספק שהטרגדיה המקראית הגדולה ביותר, טרגדיה שמהווה מיתוס מכונן של המקרא כולו הנה המבול. אנו פוגשים את נח שממנו התחילה האנושות מחדש עסוק בעשיה, הוא בונה תיבה, מכניס את החיות, משלח את היונה, מקריב קורבנות. אך לבסוף, שהעולם מתחיל להתיישב מחדש, נח נוטע כרם ואז דומה שהכל קורס: (כ) וַיָּ֥חֶל נֹ֖חַ אִ֣ישׁ הָֽאֲדָמָ֑ה וַיִּטַּ֖ע כָּֽרֶם:(כא) וַיֵּ֥שְׁתְּ מִן־הַיַּ֖יִן וַיִּשְׁכָּ֑ר וַיִּתְגַּ֖ל בְּת֥וֹךְ אָהֳלֹֽה: כאשר נח מקבל מספיק זמן להסתכל לאחור, שהוא יוצא מן העשיה שמלווה את הנחמה ומסתכל אחורה, הוא פשוט קורס. כפי שאמרנו, לא קל להסתכל אחורה על מה שהיה, גם אחרי שהמנחם ניחם, המתנחם התנחם ונכנס לעשיה. הבעיה מתחילה שמפסיקים לעשות ויש את הזמן להסתכל לאחור. אני מניח שמה שעובר לנו בראש בהקשר זה הנה ההתמודדות עם פוסט טראומה של הלם קרב, או פוסט טראומה בכלל. כמובן ניתן גם לדבר על ההתמודדות של ניצולי השואה שעלו לארץ, בנו בתים, התחתנו מחדש, בנו מדינה, כולנו מכירים או שמענו על ההשפעות על הדור השני והדור השלישי.זהו לבה של ההפטרה שלנו, העיסוק בפוסט טראומה של החורבן באופן ספציפי ובפוסט טראומה המלווה את הנחמה בכלל. "רני עקרה לא ילדה פצחי רנה וצהלי לא חלה כי רבים בני שוממה מבני בעולה אמר יקוק. הרחיבי מקום אהלך ויריעות משכנותיך יטו אל תחשכי האריכי מיתריך ויתדתיך חזקי כי ימין ושמאול תפרצי וזרעך גוים יירש וערים נשמות יושיבו. אל תיראי כי לא תבושי ואל תכלמי כי לא תחפירי כי בשת עלומיך תשכחי וחרפת אלמנותיך לא תזכרי עוד כי בעליך עשיך יקוק צבאות שמו וגאלך קדוש ישראל אלהי כל הארץ יקרא כי כאשה עזובה ועצובת רוח קראך יקוק ואשת נעורים כי תמאס אמר אלהיך ברגע קטן עזבתיך וברחמים גדלים אקבצך. בשצף קצף הסתרתי פני רגע ממך ובחסד עולם רחמתיך אמר גאלך יקוק. כי מי נח זאת לי אשר נשבעתי מעבר מי נח עוד על הארץ כן נשבעתי מקצף עליך ומגער בך כי ההרים ימושו והגבעות תמוטנה וחסדי מאתך לא ימוש וברית שלומי לא תמוט אמר מרחמך יקוק." ההפטרה מתחילה בהשוואה של עם ישראל לעקרה. העקרות בתקופת המקרא נחשבה לעלבון מאת האלוקים. כך נאמר על חנה: (ה) וּלְחַנָּ֕ה יִתֵּ֛ן מָנָ֥ה אַחַ֖ת אַפָּ֑יִם כִּ֤י אֶת־חַנָּה֙ אָהֵ֔ב וַֽיקֹוָ֖ק סָגַ֥ר רַחְמָֽהּ:(ו) וְכִֽעֲסַ֤תָּה צָֽרָתָהּ֙ גַּם־כַּ֔עַס בַּעֲב֖וּר הַרְּעִמָ֑הּ כִּֽי־סָגַ֥ר יְקֹוָ֖ק בְּעַ֥ד רַחְמָֽהּ:ההדגשה של הכתוב היא שהשם סגר את רחמה. העקרות נתפסת כמעין התעמרות, או החלטה אלוקית שאישה זו לא תביא ילדים. העקרות גם גוררת בזיונות מהסביבה מסביב, העקרה מבוזה על ידי הנשים הסובבות אותה. אך בניגוד לנשים העקרות במקרא שהשם פתח את רחמן וילדו ילד אחד או שתיים, העקרה במשל ישעיהו תלד ילדים רבים, רבים בני שוממה מבני בעולה. קל מאוד להבין את הנבואה הזו על רקע המיעוט של שבי ציון, של העולים הראשונים לארץ. העולים לארץ הנם בני העקרה, בני השוממה ולהם מובטח שהם יהיו רבים יותר מבני הבעולה. זהו גם תוכן ההכרה שבני ירושלים יפרצו את החומות, ירחיבו מקום אהלם, עם ישראל יפרוץ לימין ושמאל ויישב ערים נשמות, ערים שוממות- ונשמת הארץ תשוב על כנה. אך לאחר דברים אלו, הנביא פונה אל האתגר האמיתי שעומד אל מול המתנחמים, אל מול המנצחים. ברגע קטן עזבתיך- וברחמים גדולים אקצבך. אלוקים אכן עזב, עזב לרגע קטן. אך הרגע הקטן הזה הוא בעל השלכות אדירות. כי באמת, מערכת היחסים בין ישראל לבין אלוקים אינה שווינית. זו הכרה מאוד קשה שעם ישראל למד בדרך הקשה. למעשה, החטא של ירושלים, הוא פריבלגיה. עם ישראל יכול לחטוא מאחר ואלוקים נמצא משגיח עליו. אך אם ההשגחה נעלמת, אם התמיכה של אלוקים נעלמת, עם ישראל נופל. נח למד זאת בדרך הקשה, הוא ראה עולם נחרב ונבנה. אך הטראומה מעולם שלם שנמחה במים, לא נמחתה בשיקום העולם. הבניה מחדש אולי הצליחה אבל הצלקות לא נעלמו ולא יעלמו, נח נטע, עבד ולבסוף קרס והשתכר. זהו ההסתר פנים שחווה עם ישראל, הסתר פנים עליו בוכה המשורר- "אל תסתר פניך ממני". אך הסתר הפנים מתרחש, הוא מתרחש כתגובה לעם ישראל, כחלק מהשצף קצף האלוקי- אכן, לאחר מכן אלוקים מקבץ ברחמים את עמו. אך גם לאחר שהשם קבץ את עמו, גם לאחר השיקום, זה עוד לא מספיק. גם בהפטרה זו המיתוס אליו מתייחס יהיה מיתוס משלנו, כי אין מתאים מהמיתוס שלנו לדבר על פוסט טראומה. אנו נתייחס לפוסט טראומה דרך מנכיח מיתוס הפוסט טראומה הגדול ביותר של עמנו, דרך דבריו של סופר השואה ק.צטניק- יחיאל דינור (פאיינער), שאותו הטראומה לא עזבה: "אב בית הדין: מה שמו המלא, אדוני?ת: יחיאל דינור.היועץ המשפטי: מר דינור, אתה גר בתל-אביב, ברחוב מגידו 8? אתה סופר?ת: כן.ש: נולדת בפולין?ת: כן.ש: ואתה מחבר הספרים 'סלמנדרה', 'בית הבובות', 'השעון מעל לראש' ו'קראו לו פיפל'?ת: כן.ש: מה הסיבה שבגללה חסית בשם הספרותי 'קצטניק', מר דינור?ת: אין זה שם ספרותי. אינני רואה עצמי כסופר הכותב דברי ספרות. זו כרוניקה מתוך הפלנטה אושוויץ. הייתי שם במשך שנתיים. אין הזמן שם כפי שהוא כאן על כדור הארץ. כל שבר רגע הולך שם על גלגלי זמן אחר, ולתושבי פלנטה זו לא היו שמות, לא היו להם הורים, ולא היו להם ילדים. הם לא לבשו כדרך שלובשים כאן; הם לא נולדו ולא הולידו; נשמו לפי חוקי טבע אחרים, הם לא חיו לפי החוקים של העולם כאן ולא מתו. השם שלהם היה המספר קצטניק. הם לבשו שם, איך לקרוא…ש: כן, זה מה שהם לבשו שם? (מראה לעד לבוש אסיר מאושוויץ)ת: זהו הלבוש של הפלנטה הקרויה אושוויץ. ואני מאמין באמונה שלמה שעלי להמשיך בשם זה כל עוד שהעולם לא יתעורר אחרי צליבת העם, למחות את הרעה הזאת, כשם שהאנושות התעוררה אחרי צליבת אדם אחד. אני מאמין באמונה שלמה שכשם שבאסטרולוגיה הכוכבים משפיעים על מזלנו, כן כוכב האפר אושוויץ עומד למול כדור ארצנו ומשפיע עליו.אם אני יכול לעמוד כאן לפניכם היום, ולספר את הקורות מתוך הפלנטה הזאת, אם אני, הנפיל של הפלנטה הזאת, יכול להיות כאן ועכשיו, הרי אני מאמין באמונה שלמה שזה הודות לשבועה שנשבעתי להם שם. הם נתנו לי את הכח הזה. השבועה הזאת הייתה השריון בו נכנסתי לכח עליון מחוץ לדרך הטבע שאוכל אחרי זמן – זמנו של אושוויץ – שנתיים, בהיותי מוזלמן לעבור את זה.כי הם הלכו ממני תמיד, הלכו ממני, נפרדו ממני, ובמבט עינינו הייתה השבועה הזאת. קרוב לשנתיים ימים הלכו ממני ותמיד השאירו אותי אחריהם. אני רואה אותם, הם מסתכלים בי, אני רואה אותם, אני ראיתי אותם ליד התור…ש: אולי תרשה לי, מר דינור, אציג לך מספר שאלות, אם טוב הדבר בעינך?ת: (מנסה להמשיך)אב בית הדין: מר דינור, שמע בבקשה לדברי היועץ המשפטי.(מר דינור קם ממקומו, יורד מדוכן העדים וצונח על הבמה)." גם לאחר שיחיאל דינור (פייענר) המכונה ק.צטניק, השתחרר מהמחנות, עלה במשקל, התחתן הוא למעשה לא עזב את גיא ההריגה. גיא ההריגה תמיד היה אותו. קמה מדינה, הגיעה הנחמה הפרקטית, הוא התחתן מחדש. אך אין נחמה, הסתר הפנים תמיד אתו. בהמשך כתב דינור את הספר הצופן שמתאר את חוויותיו מטיפול שעבר בעזרת lsd, טיפול שעבר לבקשת אשתו ושעזר לו לחזור לסוג של שפיות. באותו ספר הוא כותב: "א-לוהים! א-לוהים! במלחמתך עם השטן אל תסתיר פניך ממני! אל תתנני תחת מקלו הלבן של פראנצל! א-לי, א-לי, אל תעזבני!…' 'הוי, א-לוהים, השאירני לפליטה! לפליטה… לפליטה… שבועה נשבעתי להם, נדר נדרתי, להיות להם לקול. השאירני לפליטה, א-לוהים, השאירני לפליטה! הן איש לא יישאר כאן. הוי, א-לוהים, את זיו שכינתך אני רואה באותיותיך! את פניך אני רואה באושוויץ, א-לוהים!…" (הצופן 25) ק.צטניק מחליט שהוא רוצה להיות להם קול- שהוא לא מוכן לחוות את הסתר הפנים. אך יותר מדי ניצולים, שורדים, חיו חיים שלמים שלכאורה היתה בהם נחמה, אך למעשה חיים אלו היו חיים בהם הנחמה הפרקטית לא חדרה את מעטה ההסתר. לכן, אומר ישעיהו, תגיע נחמה שניה. "כי מי נח זאת לי אשר נשבעתי מעבר מי נח עוד על הארץ כן נשבעתי מקצף עליך ומגער בך כי ההרים ימושו והגבעות תמוטנה וחסדי מאתך לא ימוש וברית שלומי לא תמוט אמר מרחמך יקוק."האלוקים מנחם שוב, נחמה אחר נחמה. האם זה מספיק? האם זו באמת נחמה? אולי יש נחמות שלא יכולות להגיע לדור שחווה את החורבן, אלא הן יהיו רלוונטיות רק לדורות העתידיים- וחסדו לא ימוש וברית השלום לא תמוט. אך מתגלה שהנחמה הפנימית לא תגיע יחד עם הנחמה הפיסית, אלא רק לדורות הבאים.ולאלו שסבלו- רק רחמים, אורך רוח והבנה יוכלו להועיל. "וחסדי מאתך לא ימוש וברית שלומי לא תמוט אמר מרחמך יקוק."