חיפוש
סגור את תיבת החיפוש

“ההפטרה והמיתוס” הפטרת מטות-מסעי

מאת הרב אביע”ד סנדרס, מנהל השמה במכון למנהיגות הלכתית ע”ש סוזי ברדפילד ור”מ במדרשת או”ת לינדנבאום

אביע

הפטרת מטות מסעי ממשיכה את נבואות הפורענות אותן מנבא ירמיהו כלפי עם ישראל. זאת ההפטרה השנה בשלושת הפטרות הפורענות של ימי בין המיצרים. נושא הנבואה הוא ההליכה של עם ישראל אחרי עבודת הבעל וחוסר שמירת נאמנות של עם ישראל כלפי האלוקים. ירמיה, מדבר על עבודת הבעל כדוגמא לעבודה זרה בנבואה זו, מה שקצת מפתיע. אנו מכירים את הרפורמה הדתית האדירה שעשה יאשיהו המלך, שביער את העבודה זרה מן הארץ, אז כנראה נבואת ירמיה מתוארכת לפני מלוך יאשיהו. אך מעבר לנושא הנבואה, ההתמקדות דווקא בעבודת הבעל היא מעניינת ביותר, בעקר לאור העובדה שבנבואה זו מתוארים אירועים שלא מתאימים לממלכת יהודה, לשם דוגמא עבודת בעל רשמית שמאומצת על ידי הממשל, דבר שמאפיין את ממלכת ישראל בימי אחאב, הרבה יותר ממלכת יהודה. כך גם הרדיפה של המלך אחרי הנביאים המתנבאים, דבר שמתאים הרבה יותר לממלכת ישראל.

ישנו מלך אחד שניתן לומר שהנבואה הזו מדברת עליו- המלך מנשה. ההוצאה להורג של נביאי ישראל עליה מדבר ירמיה בדברים- “למה תריבו אלי כלכם פשעתם בי נאם יקוק לשוא הכיתי את בניכם מוסר לא לקחו אכלה חרבכם נביאיכם כאריה משחית”, נעשתה על ידי המלך מנשה. אנו גם יודעים שהמלך מנשה הוא זה שהכניס את האשרה למקדש וכך גם האיזכור של אשור בנבואה תואם מאוד את מעשיו של מנשה אשר החזיר את ממלכת יהודה לגדולתה בשיתוף פעולה עם אשור שהיוותה שחקן מפתח באיזור- אך ירמיהו לא חי בתקופת מנשה- ניתן לומר שהוא מזכיר את חטאי העבר, אך מלשון הנבואה נראה שהוא מתאר את ההווה ולא מדבר על ימי מנשה. במקומות אחרים ירמיה ידע לציין את ימי מנשה במפורש:

ונתתים לזועה [לזעוה] לכל ממלכות הארץ בגלל מנשה בן יחזקיהו מלך יהודה על אשר עשה בירושלם

מכלל סיבות אלו נראה לי שכאשר קוראים את הנבואה, דברי ירמיהו הנם כלליים יותר. ירמיהו פונה לבית יעקב ולמשפחות בית ישראל- ולאו דווקא למשפחות יהודה, הוא מזכיר שישראל היה לבז, הוא מזכיר את ארץ הכרמל, שאנו יודעים שהיה אתר דתי של ממלכת ישראל, הר הכרמל בו שחט אליהו את נביאי הבעל בימי אחאב ואיזבל. הנבואה ל ירמיה היא כללית הרבה יותר.

ברצוני לטעון שהנבואה של ירמיה, אינה מופנית רק כלפי ממלכת יהודה, אלא היא באה לנתח לשורשה תופעה שליוותה את ישראל מאז גיבוש ישראל לעם, עוד ימי יציאת מצרים. ירמיה מנתח את שורש של העבודה זרה:

שמעו דבר יקוק בית יעקב וכל משפחות בית ישראל כה אמר יקוק מה מצאו אבותיכם בי עול כי רחקו מעלי וילכו אחרי ההבל ויהבלו ולא אמרו איה יקוק המעלה אתנו מארץ מצרים המוליך אתנו במדבר בארץ ערבה ושוחה בארץ ציה וצלמות בארץ לא עבר בה איש ולא ישב אדם שם ואביא אתכם אל ארץ הכרמל לאכל פריה וטובה ותבאו ותטמאו את ארצי ונחלתי שמתם לתועבה הכהנים לא אמרו איה יקוק ותפשי התורה לא ידעוני והרעים פשעו בי והנביאים נבאו בבעל ואחרי לא יועלו הלכו לכן עד אריב אתכם נאם יקוק ואת בני בניכם אריב כי עברו איי כתיים וראו וקדר שלחו והתבוננו מאד וראו הן היתה כזאת ההימיר גוי אלהים והמה לא אלהים ועמי המיר כבודו בלוא יועיל שמו שמים על זאת ושערו חרבו מאד נאם יקוק כי שתים רעות עשה עמי אתי עזבו מקור מים חיים לחצב להם בארות בארת נשברים אשר לא יכלו המים העבד ישראל אם יליד בית הוא מדוע היה לבז עליו ישאגו כפרים נתנו קולם וישיתו ארצו לשמה עריו נצתה [נצתו] מבלי ישב גם בני נף ותחפנס [ותחפנחס] ירעוך קדקד הלוא זאת תעשה לך עזבך את יקוק אלהיך בעת מוליכך בדרך ועתה מה לך לדרך מצרים לשתות מי שחור ומה לך לדרך אשור לשתות מי נהר תיסרך רעתך ומשבותיך תוכחך ודעי וראי כי רע ומר עזבך את יקוק אלהיך ולא פחדתי אליך נאם אדני יקוק צבאות כי מעולם שברתי עלך נתקתי מוסרתיך ותאמרי לא אעבד [אעבור] כי על כל גבעה גבהה ותחת כל עץ רענן את צעה זנה ואנכי נטעתיך שרק כלה זרע אמת ואיך נהפכת לי סורי הגפן נכריה כי אם תכבסי בנתר ותרבי לך ברית נכתם עונך לפני נאם אדני יקוק איך תאמרי לא נטמאתי אחרי הבעלים לא הלכתי ראי דרכך בגיא דעי מה עשית בכרה קלה משרכת דרכיה פרה למד מדבר באות נפשו [נפשה] שאפה רוח תאנתה מי ישיבנה כל מבקשיה לא ייעפו בחדשה ימצאונה מנעי רגלך מיחף וגורנך [וגרונך] מצמאה ותאמרי נואש לוא כי אהבתי זרים ואחריהם אלך כבשת גנב כי ימצא כן הבישו בית ישראל המה מלכיהם שריהם וכהניהם ונביאיהם אמרים לעץ אבי אתה ולאבן את ילדתני [ילדתנו] כי פנו אלי ערף ולא פנים ובעת רעתם יאמרו קומה והושיענו ואיה אלהיך אשר עשית לך יקומו אם יושיעוך בעת רעתך כי מספר עריך היו אלהיך יהודה למה תריבו אלי כלכם פשעתם בי נאם יקוק לשוא הכיתי את בניכם מוסר לא לקחו אכלה חרבכם נביאיכם כאריה משחית הדור אתם ראו דבר יקוק המדבר הייתי לישראל אם ארץ מאפליה מדוע אמרו עמי רדנו לוא נבוא עוד אליך התשכח בתולה עדיה כלה קשריה ועמי שכחוני ימים אין מספר מה תיטבי דרכך לבקש אהבה לכן גם את הרעות למדתי [למדת] את דרכיך גם בכנפיך נמצאו דם נפשות אביונים נקיים לא במחתרת מצאתים כי על כל אלה ותאמרי כי נקיתי אך שב אפו ממני הנני נשפט אותך על אמרך לא חטאתי מה תזלי מאד לשנות את דרכך גם ממצרים תבושי כאשר בשת מאשור גם מאת זה תצאי וידיך על ראשך כי מאס יקוק במבטחיך ולא תצליחי להם לאמר הן ישלח איש את אשתו והלכה מאתו והיתה לאיש אחר הישוב אליה עוד הלוא חנוף תחנף הארץ ההיא ואת זנית רעים רבים ושוב אלי נאם יקוק שאי עיניך על שפים וראי איפה לא שגלת [שכבת] על דרכים ישבת להם כערבי במדבר ותחניפי ארץ בזנותיך וברעתך וימנעו רבבים ומלקוש לוא היה ומצח אשה זונה היה לך מאנת הכלם הלוא מעתה קראתי [קראת] לי אבי אלוף נערי אתה

טענותיו של ירמיהו כלפי ישראל, מכילות מספר ביטויים ודוגמאות שמחדדים את הבעיה שהוא רואה בעבודה זרה. בראש ובראשונה מרתק לראות את הביטוי “תפשי התורה לא ידעוני”. אם יש אנשים שהנם תפשי תורה, איך הם לא ידעו את האלוקים?

רעיון נוסף אותו מעלה ירמיהו הנה נקודה שמעוררת בו השתאות של ממש, מה הטעם, הוא שואל, ללכת למקור מים אכזב? מדוע עם ישראל מתנהג כאילו הוא עבד ולא ככזה שזוכה ליחס מעודף מהאלוקים? מדוע הוא זונח את האלוקים, כאשר ברור שהוא מקבל יחס טוב והגון?

מהו הטעם לעבוד לאלילי מצרים? לאלי אשור, כאשר יש אלוקים בפניהם? איך זה שדווקא בתקופה בה יש התגלות אלוקית, העם בוחר להקים מקומות פולחן לבעל ולאשרה תחת כל עץ רענן?

ירמיה מצביע על האבסורדיות שבדבר, זה כמו לומר לעץ אבי אתה ולאבן את ילדתני. איך מחליפים אלוקים חיים, שואל ירמיה, בעץ ואבן?!

ירמיה מדמה את עם ישראל לאישה שבוגדת בבעלה, אך בעת בגידתה רוצה להמשיך להיות עם בעלה ולשוב, איך בעלה יקבלה, שואל ירמיה?

ואכן, דבריו של ירמיה מלמדים אותנו את שורש יצר העבודה זרה שנמצא בישראל. יצר העבודה זרה לא נובע מן השכנוע שאלוקים הוא לא אלוקי ישראל, לא מאתאיזם שלא היה קיים אז, ולא משורה של ספקות קיומיים. יצר העבודה זרה נובע מחוסר ההבנה המהותית של טיב הקשר בין האדם ובין אלוקיו ובעקר בין העם לבין אלוקיו.

מהדימויים של ירמיהו עולה שעם ישראל לא עזב את אלוקי ישראל, הוא אחז בתורה, הוא חיפש לחזור לאלוקים. הבעיה היא לא חוסר אמונה, אלא עודף אמונה- עם ישראל אימץ גם אלים אחרים. עם ישראל לא התמסר התמסרות מוחלטת לאלוקים אלא חיפש עוד אלים לעצמו, הוא העניק יותר מדי מן האמונה שלו.

בימינו, הרעיון שיש אלוקים אחד הוא כמעט קונצנזוס בקרב דתות העולם. התפיסה האברהמית חלחלה לכל קצוות הארץ ושינתה את הדתות הפוליתאיסטיות מבפנים. אך בימי בית ראשון ואף לפני כן לא היה זה המצב. ניתן לנסות ולדמות את היחס בין האדם לבין האל אליו הוא עובד כיחס שנובע מתוך המציאות עצמה. ישנם אלים מרובים שכל אל מתאים לזמן אחר, כל אל מתאים למאורע אחר ויותר מכך, כל אל בא להשפעתו בצורה מסוימת.

אך לא כן אמונת ישראל. מה שמאפיין את אמונת ישראל הנה שהאלוקים הוא לא חלק מן המערכת הטבעית של האדם, אלא הוא מחוץ למערכת הטבעית. אין שום דבר במציאות שמסמן את האלוקים, לאלוקים אין כל דימוי פיסי. הקשר עם אלוקים לא שייך לזמן מסוים או למאורע מסויים, אלא כיוון שהאלוקים נמצא מחוץ למערכת, הוא כל הזמן עומד ברקע.

כדי להיות בקשר עם אלוקים האדם נדרש לצאת מן עצמו ולהיענות למה שמחוצה לו. לא רק לנסות ולפנות לאלוקים דרך מה שעובר עליו בחיים.

זה לב הדימוי של ירמיה את יחסי אלוקים ועם ישראל כיחסי איש ואישה הנשואים ואת העבודה זרה כזנות. זוג נשוי הוא תמיד נשוי. אין רגע בו זוג נשוי, לא נמצא בברית הנישואים. ברית זו הנה חיצונית לו ומגדירה אותו ואת מעשיו מבחוץ, אך בו בזמן היא משנה את האדם מבפנים. זנות, זו השעיה של קשר הנישואים לרגע, לאקט או לתקופה מסויימת.

מי שבוגד ברעייתו, אישה שעושה מעשה זנות, משעים את הזהות שלהם כנשואים, זהות שכפי שאמרנו מוגדרת מחוץ לאדם, אך כזו שחלה עליו בכל רגע ורגע. מפתה מאוד לומר שברגע זה לא מתאים לאדם להיות נשוי- אך אז אין אלו נישואים אמתיים, אלא חיים של זנות.

יש זהויות שאי אפשר להשיל וכאשר משילים אותן, הן נשברות.

כזה הוא הקשר עם האלוקים. זהו קשר שאי אפשר להשיל אותו, אי אפשר להכיל עוד קשר במקביל עליו, על אף שמאוד מפתה שיהיה כך.

הרי זה הגיוני לומר- שאלים שונים מתאימים לסיטואציות שונות. מדוע שהאדם לא יחווה גם קשר לאלים אחרים?

אך כאן נמצאת הבעיה, אם הקשר בין אלוהים לאדם אינו בלעדי, משמע שיש עימות בין כוחות שונים, בין אמונות שונות. זהו עימות שלא יכול שיתקיים מאחר והוא יוצר מציאות בה יש עימות בין אלים שונים, בה יש זמנים בהם לא מתאים לעבוד אלוקים מסוים ואז מתחיל עימות שאין דרך לצאת ממנו, איזה אל יותר גדול, איזה רגע יותר גדול ומילא איזה אדם יותר גדול- וזוהי מלחמה שאין לה סוף.

ירמיהו לא מכחיש שיש רגעים בהם הגיוני לפנות לאלים אחרים (על אף שברור לו שהם הבל- אבן ועץ ולא הורים חיים), שהגיוני שהאדם יחוש שזה הרגע לפנות לכוח פרטי, אך זהו פספוס של טיב הקשר בין האדם לבין אלוקים. מה שמאפיין את הקשר בין האדם לאלוקים, שעצם הקשר משנה את האדם ורלוונטי לאדם בכל רגע ורגע, בדיוק כמו זוג נשוי, שגם מתי שהוא לא יחד במשך יום, לא הופך אותו לפחות נשוי.

שמדברים על נבואות הפורענות, צריך לרדת לשורשה ודומה שאין מתאימה מההפטרה הזו לכך.


לעמוד “ההפטרה והמיטוס”

תאריך פרסום:
תגים

פוסטים אחרונים

הצטרפו לניוזלטר

קבלו עדכונים שבועיים על דברי תורה, חדשות ועדכונים כלליים ישירות לתיבת הדוא”ל שלכם מאור תורה סטון.

"*" אינדוקטור שדות חובה

מדינה*
שדה זה מיועד למטרות אימות ויש להשאיר אותו ללא שינוי.
.pf-primary-img{display:none !important;}