"ההפטרה והמיתוס" הפטרת מקץ: זכריה והאורקל

ההפטרה שלנו השבוע הנה הפטרת שבת חנוכה. ההקשר של ההפטרה לחנוכה ברור, ההפטרה עוסקת במנורת הזהב אותה רואה זכריה בחזונו, מנורה מאשר תמלאת בשמן זית משני ענפי הזית הנמצאים בצידי המנורה, כמו הסמל של מדינת ישראל בימינו.

זכריה הוא מהנביאים המעודדים את שיבת ציון. המקדש אותו זכריה רואה בנבואתו הנו בית שני בתחילת בינינו. זכריה רואה בנבואתו את הבית כפי שאולי עתיד להיות, ודאי לא כמו שהוא בפועל בימיו.

זכריה בנבואתיו מרבה לפנות ליושבי בבל והוא מאיץ בהם לעלות לארץ, הוא רואה בחזונו את האסונות שיפקדו את בני "ארץ הצפון" ורואה הגנה ליושבי הארץ. אנו יודעים שהאנשים שישבו בבבל לא סבלו מהתנכלויות רבות מצד הבבליים, אך המודל שטווה זכריה, שיש לעלות לארץ שיש הזדמנות בכדי להימלט מצרת אויב, הוטבע עמוקות בעם ישראל וניתן לשמוע לו הד בדבריהם של הוגים ציוניים מודרנים בעת תחילת הציונות.

דבריו של זכריה בנבואה שלנו, מופנים כלפי העם שכבר עלה לארץ, בת ציון, בה הוא מאיץ בבת ציון לשמוח מפני ההתגלות האלוקית שהולכת לחול עליה:

רני ושמחי בת ציון כי הנני בא ושכנתי בתוכך נאם יקוק. ונלוו גוים רבים אל יקוק ביום ההוא והיו לי לעם ושכנתי בתוכך וידעת כי יקוק צבאות שלחני אליך ונחל יקוק את יהודה חלקו על אדמת הקדש ובחר עוד בירושלם הס כל בשר מפני יקוק כי נעור ממעון קדשו ויראני את יהושע הכהן הגדול עמד לפני מלאך יקוק והשטן עמד על ימינו לשטנו ויאמר יקוק אל השטן יגער יקוק בך השטן ויגער יקוק בך הבחר בירושלם הלוא זה אוד מצל מאש ויהושע היה לבש בגדים צואים ועמד לפני המלאך ויען ויאמר אל העמדים לפניו לאמר הסירו הבגדים הצאים מעליו ויאמר אליו ראה העברתי מעליך עונך והלבש אתך מחלצות ואמר ישימו צניף טהור על ראשו וישימו הצניף הטהור על ראשו וילבשהו בגדים ומלאך יקוק עמד ויעד מלאך יקוק ביהושע לאמר. כה אמר יקוק צבאות אם בדרכי תלך ואם את משמרתי תשמר וגם אתה תדין את ביתי וגם תשמר את חצרי ונתתי לך מהלכים בין העמדים האלה. שמע נא יהושע הכהן הגדול אתה ורעיך הישבים לפניך כי אנשי מופת המה כי הנני מביא את עבדי צמח כי הנה האבן אשר נתתי לפני יהושע על אבן אחת שבעה עינים הנני מפתח פתחה נאם יקוק צבאות ומשתי את עון הארץ ההיא ביום אחד. ביום ההוא נאם יקוק צבאות תקראו איש לרעהו אל תחת גפן ואל תחת תאנה. וישב המלאך הדבר בי ויעירני כאיש אשר יעור משנתו ויאמר אלי מה אתה ראה ויאמר [ואמר] ראיתי והנה מנורת זהב כלה וגלה על ראשה ושבעה נרתיה עליה שבעה ושבעה מוצקות לנרות אשר על ראשה. ושנים זיתים עליה אחד מימין הגלה ואחד על שמאלה. ואען ואמר אל המלאך הדבר בי לאמר מה אלה אדני. ויען המלאך הדבר בי ויאמר אלי הלוא ידעת מה המה אלה ואמר לא אדני. ויען ויאמר אלי לאמר זה דבר יקוק אל זרבבל לאמר לא בחיל ולא בכח כי אם ברוחי אמר יקוק צבאות . מי אתה הר הגדול לפני זרבבל למישר והוציא את האבן הראשה תשאות חן חן לה

הנביא זכריה רואה בחזונו איך גויים רבים נלווים לאלוקים בחזרתו ליהודה, איך הגויים מכירים בהשם הופכים לעמו ועם כל זאת הבחירה האלוקית בישראל ובירושלים ממשיכה ואף מעוצמת בעקבות כך, השם בוחר בירושלים מחדש, גם לאור קיומם של עמים ודתות אחרות שמתסמרות לשמו.

גם נבואה זו לא התקיימה בימיו של זכריה, בימי בית שני לא חזינו בעליה גדולה של האמונה באל האחד, לא חזינו ביתרון מובהק של ירושלים של זכריה על פני ירושלים של ימי בית ראשון במיוחד לא ירושלים של ימי דוד ושלמה. אולי נבואה זו חלה בימינו ואולי לא, אך ניתן לומר בבטחון רב שבימי זכריה היא לא התגשמה.

נבואתו של זכריה ממשיכה בעיסוק ביהושע כהן גדול. יהושע הוא דמות שאנו מכירים מימי שיבת ציון, הכהן הגדול הראשון של הבית השני שהנהיג את 40,000 עולי שיבת ציון בחזרתם לירושלים יחד עם זרובבל. יהושע ראה עוד את הבית הראשון והוא אוד מוצל מאש, כדברי זכריה. המקרא מתאר לנו מתח בין זרובבל ובין יהושע, מתח שניתן להסבירו כסיבת היות יהושע "בעל בגדים צואים". יש הטוענים שסיבת תיאורו של יהושע כבעל בגדים צואים הנה משום שהוא לא נזהר מספיק בטהרת בית המקדש, יש כאלו התולים את חטאו בכך שבניו נשאו נשים נכריות ("וימצא מבני הכהנים אשר הושיבו נשים נכריות מבני ישוע בן יוצדק ואחיו…" עזרא י יח). כמובן שהדברים מקדימים את עת הנבואה של זכריה בשנים רבות, אך אולי זכריה רואה בחזונו את שורש הפגם שיתבטא בזרעו של יהושע.

מכל מקום, זכריה מתאר לנו בחזונו את יהושע העומד לפני השם, שמצדדיו עומדים השטן ומלאך השם. השם גוער בשטן ומעביר את הבגדים הצואים מעל יהושע, כיוון שהוא אוד מוצל מאש. היותו אוד מוצל מאש הופכת את חטאיו להיות יותר מובנים ובמידה מסוימת להיותם נסלחים בעיני האלוקים. אי אפשר שלא להרגיש איך גם חלק זה בנבואת זכריה משתלבים יפה מאוד, בעקר הביטוי אוד מוצל מאש, לתפיסה הרוחנית שמלווה את ימי הקמת המדינה בהקשר לעולם הרוחני של הדור שרואה חורבן ותקומה.

האלוקים אומר ליהושע, שאם הוא ילך בדרכו, הוא יהפוך אותו ואת זרעו להיות "מהלכים בין העומדים", העומדים הם המלאכים, פמליה של מעלה. הנביא בחזונו רואה את הפוטנציאל להתעלות אף על פמליא של מעלה, את הפוטנציאל האנושי להתעלות מעל העומדים ולהיות מהלך. פוטנציאל שלא מומש על ידי יהושע, אך בהחלט כזה המשמש אותנו בתור חומר בעירה בהתנהלות הרוחנית שלנו עד היום. הבנה של יתרון האדם המהלך על פני המלאך העומד, רעיון שעומד בבסיס רבות מן השיטות הרוחניות של ימינו.

הנביא מנבא את הגעתו של צמח עבד השם, אותו צמח המזכיר לנו את "צמח הצדיק" מנבואתו של ירמיהו: "הנה ימים באים נאום ה ' והקמתי לדוד צמח צדיק ומלך מלך … ועשה משפט וצדקה בארץ . בימיו תושע ; הוכה … וזה שמו … ה ' צדקנו ". יש כאלו שרוצים לומר שמדובר על זרובבל, אך האמת היא שהדברים האלו הנם קשים, בעקר בגלל המשך הנבואה שמדברת על שבעת נרות המנורה כעל שבעת עיני האלוקים על הארץ המסמלים את ההשגחה המוחלטת ואת גאולת המציאות. זכריה גם מדבר על ישיבת תחת הגפן והתאנה, גם כאחד מן הסמלים של הגאולה העתידה.

בהמשך דבריו זכריה פונה אל זרובבל המנהיג המדיני של שיבת ציון ומאין מרגיע אותו, על כך ששיבת ציון אינה מאופיינת בניסים גדולים ובכוח עצום אלא בבניה איטית, זרבובל נקרא לדבוק ברוח ולא בעוצמה. גם זה הנו מוטו שמלווה את עם ישראל מתוך נבואת זכריה לתקופה ארוכה.

לא רק אנחנו דרשנו את רוב רובה של נבואת זכריה על שם העתיד, בסיום מסכת מכות רבי עקיבא גם רואה בנבואת זכריה קריאת כיוון כלפי עתיד טוב יותר:

"כיון שהגיעו להר הבית ראו שועל שיצא מבית קדשי הקדשים התחילו הן בוכין ור"ע מצחק אמרו לו מפני מה אתה מצחק אמר להם מפני מה אתם בוכים אמרו לו מקום שכתוב בו (במדבר א, נא) והזר הקרב יומת ועכשיו שועלים הלכו בו ולא נבכה אמר להן לכך אני מצחק דכתיב (ישעיהו ח, ב) ואעידה לי עדים נאמנים את אוריה הכהן ואת זכריה בן יברכיהו וכי מה ענין אוריה אצל זכריה אוריה במקדש ראשון וזכריה במקדש שני אלא תלה הכתוב נבואתו של זכריה בנבואתו של אוריה באוריה כתיב (מיכה ג, יב) לכן בגללכם ציון שדה תחרש [וגו'] בזכריה כתיב (זכריה ח, ד) עוד ישבו זקנים וזקנות ברחובות ירושלם עד שלא נתקיימה נבואתו של אוריה הייתי מתיירא שלא תתקיים נבואתו של זכריה עכשיו שנתקיימה נבואתו של אוריה בידוע שנבואתו של זכריה מתקיימת בלשון הזה אמרו לו עקיבא ניחמתנו עקיבא ניחמתנו" (תלמוד בבלי מכות כד עמוד ב)

הנחמה שרבי עקיבא מנחם את חבריו שחווים את חורבן בית שני נובעת מתוך כך שקיומה של נבואת זכריה הו כאור המאיר כלפי עתיד טוב יותר.

חייבים להודות שנבואת זכריה ברובה עוד לא התגשמה, אך במובן מסוים בכך הוא כוחה. נבואת זכריה מאין טבעה בתוכנו הבניות עתידיות, אנו מנתחים את ההווה ואת העבר לאור רעיונות שעלו בנבואה זו, אנו מנסים לזהות דפוסים שלה במציאות ובמידה מסוימת, בדיוק כמו שאומר רבי עקיבא, אנו מחפשים סימנים להתכנות שלנו בכל מציאות וכך אנו נותנים לה קיום.

זהו אחד מן ההבדלים הגדולים ביותר ביחס בין נבואת ישראל לבין הנבואות של האורקלים היוונים, או נבואות של כל נביא פאגני.

הרב זקס הגדיר זאת כך:

"הסוגה הספרותית הגדולה של יוון העתיקה היתה הטרגדיה, והרי הטרגדיה נובעת מן הרעיון שקיים גורל (מוריה) שאינו ניתן לשינוי… עצם המושג הנבואה הוא אזהרה מפני עתיד שיתרגש עלינו אלא אם כן – אלא אם יבוא הרהור שני, שינוי לבבות. לישראל היו נביאים, ואילו ליוונים אוראקלים. ההבדל בינהים הוא שהאוראקל מנבא את העתיד, ואילו הנביא מזהיר מפניו. אם העתיד המנובא אכן התגשם, הרי שהאוראקל הצליח, ואילו הנביא נחל כישלון. אם כן היהדות היא דחיית הטרגדיה באופן עקרוני בשם התקווה (רדקלית רדיקלית 93)"

בניגוד למה שחוזה האורקל שהנו מוחלט וודאי ויתגשם בדרך זו או אחרת, הנבואה אינה הגדת עתידות, אלא היא מכוננת רעיונות וערכים שאותם נושא העם למשך שנים. מבחינה מסוימת, כל נבואה הופכת להיות מאין ארכטיפ מכונן שיכונן תודעה בזכרון הקולקטיבי של העם. הזכרון הזה ישמש מאין קריאת כיוון לעם וכך העם ימצא את עצמו מייסם את הדברים הטובים וינסה להימנע מן הנבואות הקשות. הנבואה הטובה תמיד נמצאת ברקע הדברים וכך גם הנבואה הקשה. כל מאורע שקורה לעם ואולי אף ליחיד, יכול להיות הגשמה של הנבואה הזו.

הנבואות הן מודלים לעתיד, לא מודל מוכרח, אבל מודל שניתן ליישם אותו, ניתן לדרוש אותו, ניתן לחיות לאורו. כנראה מה שעמד אל מול עיני החשמונאים הנו הנבואה של זכריה, נבואה שעוסקת במנורה המבטאת את עיני השם.

כנראה גם נבואת זכריה עומדת אל מול העיניים שלנו עוד היום.