"ההפטרה והמיתוס" הפטרת משפטים: הברית
מאת הרב אביע”ד סנדרס, מנהל השמה במכון למנהיגות הלכתית ע”ש סוזי ברדפילד ור”מ במדרשת או”ת לינדנבאום
ההפטרה שלנו מורכבת מנבואת ירמיהו שסובבת את נושא הברית. מוקד הברית הנו הוצאת העבד העברי לחופשי:
"כי ימכר לך אחיך העברי או העבריה ועבדך שש שנים ובשנה השביעית תשלחנו חפשי מעמך .. וזכרת כי עבד היית בארץ מצרים ויפדך ה' אלהיך …"
ירמיהו מציין את הברית שכורת המלך צדקיהו עם תושבי ירושלים, ברית שעניינה הנה שחרור עבדים על ידי אדוניהם. כנראה הרקע לדברי צדקיהו אל העם הנו המצור של מלך בבל על ירושלים, ושחרור העבדים הנו חלק מן החזרה בתשובה אותה דורש צדקיהו מן העם, אך מן הכתוב מתגלה ששחרור העבדים היה זמני ולאחר שחרורם לוקחים בעלי העבדים את העבדים בחזרה לעבדות. צעד זה נתקל בביקורת נוקבת של ירמיהו שמבשר לעם שנבוכדנצאר עוד יחזור עם צבאו וירושלים תחרב.
"הדבר אשר היה אל ירמיהו מאת יקוק אחרי כרת המלך צדקיהו ברית את כל העם אשר בירושלם לקרא להם דרור. לשלח איש את עבדו ואיש את שפחתו העברי והעבריה חפשים לבלתי עבד בם ביהודי אחיהו איש. וישמעו כל השרים וכל העם אשר באו בברית לשלח איש את עבדו ואיש את שפחתו חפשים לבלתי עבד בם עוד וישמעו וישלחו. וישובו אחרי כן וישבו את העבדים ואת השפחות אשר שלחו חפשים. ויכבישום [ויכבשום] לעבדים ולשפחות ויהי דבר יקוק אל ירמיהו מאת יקוק לאמר. כה אמר יקוק אלהי ישראל אנכי כרתי ברית את אבותיכם ביום הוצאי אותם מארץ מצרים מבית עבדים לאמר. מקץ שבע שנים תשלחו איש את אחיו העברי אשר ימכר לך ועבדך שש שנים ושלחתו חפשי מעמך ולא שמעו אבותיכם אלי ולא הטו את אזנם. ותשבו אתם היום ותעשו את הישר בעיני לקרא דרור איש לרעהו ותכרתו ברית לפני בבית אשר נקרא שמי עליו. ותשבו ותחללו את שמי ותשבו איש את עבדו ואיש את שפחתו אשר שלחתם חפשים לנפשם ותכבשו אתם להיות לכם לעבדים ולשפחות לכן כה אמר יקוק אתם לא שמעתם אלי לקרא דרור איש לאחיו ואיש לרעהו הנני קרא לכם דרור נאם יקוק אל החרב אל הדבר ואל הרעב ונתתי אתכם לזועה [לזעוה] לכל ממלכות הארץ. ונתתי את האנשים העברים את ברתי אשר לא הקימו את דברי הברית אשר כרתו לפני העגל אשר כרתו לשנים ויעברו בין בתריו. שרי יהודה ושרי ירושלם הסרסים והכהנים וכל עם הארץ העברים בין בתרי העגל. ונתתי אותם ביד איביהם וביד מבקשי נפשם והיתה נבלתם למאכל לעוף השמים ולבהמת הארץ. ואת צדקיהו מלך יהודה ואת שריו אתן ביד איביהם וביד מבקשי נפשם וביד חיל מלך בבל העלים מעליכם. הנני מצוה נאם יקוק והשבתים אל העיר הזאת ונלחמו עליה ולכדוה ושרפה באש ואת ערי יהודה אתן שממה מאין ישב"
הדימוי בו משתמש ירמיהו בסוף דבריו הנו דימוי הברית בין בתרים, בתרים של עגל. מדברי הכתוב נראה שמעמד הברית אותו כורת צדקיהו עם העם הנו מעמד בו בעלי העבדים עוברים בין הבתרים ומתחייבים לשחרר את העבדים.
כמובן מעמד ברית בין הבתרים של צדקיהו מזכירר לנו את ברית בין הבתרים של אברהם, אך גם מוכר מאוד בעולם העתיק מתרבויות אחרות.
בחוזה ארמי מסוריה , כנראה בין ממלכת ארפד וממלכת אשור ומתוארך למאה השמינית לפה"ס , נאמר : " ואיך זי ינזר עגלא זנה כן יגזר מתעאל ויגזרן רבוה , " כלומר : כשם שיבותר עגל זה , כן יבותר מתעאל ויבותר אדונו .
דהיינו, מי שיפר את הברית יבותר לבתרים כמו העגל הזה שבותר לבתרים.
ירמיה מציין את הטעם לברית שכורת צדקיהו עם יושבי ירושלים: "לבלתי עבד בם ביהודי אחיהו איש."
דהיינו סיבת הברית הנה חוסר המוסריות שמזהה צדקיהו עם תופעת העבדות בה יהודי משעבד יהודי אחר. סיבת הברית הזו מתאימה מאוד לברית מצרים אותה מתאר ירמיהו. ברית מצרים תוכנה הוא שחרור העבדים שאמור להתבצע אחד לשבע שנים. ברית מצרים עניינה הוא החופש שהיא העניקה לעם השרוי בעבדות. מאז חשיבות החופש והיחס השלילי לעבדות נצרב בעם ישראל ובא לידי מיצוי ברעיון של הוצאת העבדים לחופשי בשנה השביעית.
חוסר העמידה ביעד זה, הנה בגידה בברית מצרים.
מושג הברית חוזר בהפטרה שלנו כמה וכמה פעמים.
רעיון הברית אינו ייחודי לעם ישראל, כפי שראינו כבר במארי נכרתו בריתות בין אנשים והברית היתה צורת התחייבות ידועה בין בני האדם, בין עמים שונים.
אך הברית של עם ישראל הנה שונה.
בראש ובראשונה היא שונה בגלל כורתי הברית. הברית של עם ישראל הנה ברית בין אלוקים לבין עם ישראל. הברית היא לא בין בני אדם, אלא בין אלוקים לבני האדם.
לא המלך, לא משה ולא צדקיהו כורתים את הברית עם אלוקים, אלא אלוקים כורת את הברית עם עם ישראל כולו. כל אחד מעם ישראל הוא חלק מן הברית ועל כן הברית נותנת מעמד של כורת ברית לכל אחד ואחד מישראל.
הברית הזאת היא גם המפתח לעצם הקשר עם אלוקים. בתחילה אלוקים מזמין את עם ישראל לכרות ברית על ידי ההוצאה שלהם ממצרים, השחרור מעבדות היא לא הברית עצמה, אלא הוא התנאי הבסיסי הראשוני שבא לאפשר את הברית בין אלוקים לאדם, שהרי רק אדם חופשי יכול לכרות ברית.
מבחינה זו עם ישראל יותר מכל עם אחר הנו עם הברית בה הבסיס של הברית הנו היותו עם יוצא בית עבדים, עם שמתנגד לעבדות ויוצא לחירות.
חלק מהותי מרעיון הברית הנו האמון, הברית יותר מכל דבר אחר מבוססת על האמון העצום שבין כורתיה אין אינטרס אלא יש קשר של שייכות. מי שכורת ברית מאין אומר על עצמו שהוא מתייחס במידה של לפנים משורת הברית כלפי מושא הברית, שהוא לא מגביל את התייחסות שלו למי שהוא כרת עמו ברית להתייחסות אינטרסנטית המוגבלת בזמן ורווח.
הכריתה של ברית עם עם שלם סביב היציאה מבית עבדים היתה אמורה ללמד אותנו על החשיבות של כל יחיד ויחיד, על העובדה שלכל אחד מכורתי הברית יש ערך. לרעיון שאל לאדם לשעבד את האחר מכיוון שברגע שהוא משעבד את האחר הוא מאין מפר את הברית היסודית שקיימת בין ישראל לבין האלוקים.
ירמיהו מתאר לנו עוול כפול.
בראש ובראשונה ניכר שירושלים עצמה הפכה להיות לבית עבדים, למקום בו העשירים, הכהנים, שרי יהודה ושרי ירושלים משעבדים אחרים מישראל.
אך מעבר לכך, גם אחרי שצדקיהו מבקש מן האליטה הירושלמית לכרות ברית, האליטה הירושלמית מפרה את הברית ולוקחת את העבדים ששוחררו מחדש להיות עבדים.
זוהי הפרת האמון הבסיסית ביותר, זוהי פעולה שבמקרה הטוב מראה שעשירי ירושלים שכחו את המשמעות של הברית ושקעו בעולם חוזי בו הכל נמדד על פי הצורך הכלכלי הרגעי ובמקרה הרע פעלו במודעות והפרו את הברית ברגל גסה ביודעין.
מתגלה שהחברה שמנהיג צדקיהו, הנה חברה בה שיח הברית אינו קיים. האליטה לא מכבדת את האחר, היא לא רואה את צלם האלוקים של האדם, היא לא ראה בבני ישראל המשועבדים אנשים שכרתו גם הם ברית עם אלוקים, אלא היא רואה בהם רכוש.
"ולא אִתכם לבדכם אנֹכי כורת את הברית הזאת ואת האלָה הזאת, כי את אשר ישנו פה עמנו עֹמד היום לפני ה' אלוהינו, ואת אשר איננו פה עמנו היום" (דברים כט, יג–יד).
טבעה של ברית, בניגוד לחוזה, שהיא לא נכרתת רק לרגע, אלא שהיא גם כוללת את העתיד ונכרתת לשם העתיד. הסיבה לכרות ברית היא בכדי ליצור עתיד טוב יותר. הברית של ישראל עם האלוקים נכרתה במצרים ובסיני אך המסר שלה והתוכן שלה שייך לכל אלו שממשיכים את יציאת מצרים ומעמד הר סיני. ההתנהלות של אנשי ירושלים מוכיחה שהם לא הפנימו את המסר הזה. הפיכת ירושלים לבית עבדים מראה עד כמה מושג הברית רחוק מהם.
זאת היא אחת מן הסיבות המרכזיות של החורבן, של חורבן ירושלים, שעיר הברית הופכת להיות עיר החוזה, אין לה עוד זכות קיום כמוקד הברית.
הברית תמשיך בלי עיר, בלי מקדש, בצורה אחרת שתאפשר את צמיחת הברית בצורה שתמשיך ותעצב ותשפיע על המציאות כולה.
